תביעה לביטול החלטות בדרישת פרטים וזימון לוועדה רפואית לפי סעיף 37 לחוק הנכים

בדיון מיום 29.12.2019 נמחקה התביעה בעילתה לפי הפקודה וההליך היתנהל כהליך לפי חוק הפיצויים, לרבות בסוגיית הנכות הרפואית כקביעת המל"ל. הנתבעת טוענת מנגד, בין השאר, כי דין התביעה להדחות מאחר ובמועד ארוע התאונה רישיונו של התובע לא היה בתוקף בשל מיצבור נקוד והוא לא היה רשאי לנהוג ברכב בו נהג.

הנתבעת ביקשה זימון תעודות עובד ציבור מהמל"ל וממשרד הרשוי (להלן: "משרד הרשוי").

ועדה רפואית במל"ל מיום 10.10.2018 קבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10%, החל מיום 1.7.2018, בגין הגבלה קלה בתנועות בעמוד השידרה המותני, לפי הוראת סעיף 37(7)(א) בתוספת שבתקנות הביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956.

ביחס לדיון בשאלת התחולה של תקנה 15 בתקנות המוזכרות, הוחלט במל"ל שאין מקום להפעלת התקנה האמורה.

עוד יש לציין, כי המספר המצוין של תיבת הדואר, הוא אותו מספר שמופיע בפרטי כתובת התובע במסמכי המל"ל. מלבד ריחוק הזמן בין מועד המסירה לתאונה (דבר שמעמיד בספק אם קיימת זיקה בין הביטול הנטען ביום התאונה לבין המסירה האמורה), אלא שגם, החתום על המסמך אינו התובע, אלא אדם בשם "עבד". הנתבעת גם לא טוענת שהחתימה היא של התובע (שורות 12-11, עמוד 14).

ומחלוף החודשיים האמורים ועד היום (מעל שלוש שנים), בהיתחשב במשך תקופת הנכויות הזמניות ומתוך הנחה סבירה כי בתקופה זו נידרש התובע לתהליך טפולי והחלמה, דבר שיכול לבוא על חשבון שעות העבודה, ועל מנת שלא תקופח זכותו בראש נזק זה, מעמיד בזאת את גובה הפצוי בגין העבר על סך 20,000 ₪.

...

בדיון מיום 29.12.2019 נמחקה התביעה בעילתה לפי הפקודה וההליך התנהל כהליך לפי חוק הפיצויים, לרבות בסוגיית הנכות הרפואית כקביעת המל"ל. הנתבעת טוענת מנגד, בין השאר, כי דין התביעה להידחות מאחר ובמועד אירוע התאונה רישיונו של התובע לא היה בתוקף בשל מצבור ניקוד והוא לא היה רשאי לנהוג ברכב בו נהג.

לאחר התאונה, המשיך התובע לעבוד ולקבל את שכרו באופן מלא ולכן יש לדחות את תביעתו בראש נזק זה. ביחס לעתיד, גם כאן, לא הוכחה גריעה מכושר ההשתכרות.

[5: ) מיום 1.7.2019] ביחס לעתיד: מקובלת עליי טענת התובע לפיה הכאבים שבגבו משליכים על עבודתו.

אין בידי לקבל.

על סמך החלטה זו,המסמכים שהוגשו כאמור ,כתבי הטענות וסיכומי הצדדים ניתן פס"ד זה. העובדות בפברואר 2016 הגיש התובע תביעה לקבלת נכות מהעבודה בגין פגיעה בעבודה מיום 22.3.15.

וכן מצוין "ללא חיסרון נורולוגי כוח ותחושה". באבחנות נרשם כאבי צואר וגב תחתון ובסיכ ום ומסקנות נרשם "הועדה מקבלת את העירעור וקובעת נכות של 5% בשל מיגבלה ע|"ש צוארי, 37 5 א. חלקי 2 ו-5% לפי סעיף 37 7 א חלקי 2 עבור גב תחתון. נכותו הזמנית הנה 20%. ועדה זו לא התייחסה כלל לנושא הנורולוגי. כך גם עולה מהמכתב שנשלח על ידי המוסד ב-4.1.17, שאף בו נרשם כי בתום הנכות הזמנית ישלח זימון לועדה נוספת .

מהותית רשאית הועדה לעררים להמיר את שיקול הדעת של הדרג הרפואי הראשון, בשקול דעתה, לבדוק את המבוטח, לידרוש בדיקות רפואיות נוספות, לאשר , לשנות או לבטל את החלטת הועדה בדרג ראשון על פי תקנה 30 לתקנות.

זאת בפרט נוכח העובדה שההרכב כלל נורולוג ושהנכות הזמנית הנוירולוגית נשוא המחלוקת כבר עמדה על 10% מיום 1.1.16 עד 11.7.17.

...

סוף דבר מכל הטעמים שפורטו, אני סבורה, כי הועדה לעררים מוסמכת לדון ולהכריע בעניינים העולים בפניה במסגרת הערר, אף אם לא נדונו ולא הוכרעו בוועדה הרפואית מדרג ראשון, ובכלל זה, רשאית ועדה לעררים, הקובעת את דבר נכותו היציבה של נפגע-עבודה, לקבוע גם את שיעורה ודרגתה של אותה נכות יציבה, זאת – אפילו קבעה הועדה הרפואית בדרג ראשון נכות בלתי-יציבה בלבד, לאותו נפגע.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, החוק התקנות והפסיקה, דין התביעה להידחות.

הערעור נדחה.

כרקע לתביעה זו יש להוסיף לפרטים שהובאו לעיל, כי מימוש כוונת הנתבע לבדוק את התובע על בסיס הגישה לפיה מצבו הרפואי השתפר, סבל עיכובים רבים מאוד, שאין, למעשה, ספק, שכולם עקב פעולות או מחדלים של התובע.

שנית, וכאשר טענות התובע ותביעתו נדחו – נידרש התובע להופיע בפני ועדה רפואית ונמנע מלהופיע בפניה בשורה של זימונים חוזרים.

בראשית חודש ינואר 2014 נימסרה לתובע הדרישה להשבת הכספים ששולמו לו בגין התקופה שמיום 09.2.09 עד לחודש אוקטובר 2012 כאשר הופסקו תשלומי הגימלה, ועוד באותו חודש פנה התובע לועדה לביטול חובות, אשר טרם השיבה לפנייתו.

כן עיינה הועדה בחוות הדעת הרפואית של המומחה הריאתי ובתוצאות תיפקודי הנשימה שביצע התובע, ורשמה: "בבדיקה...הופיעו צפצופים עדינים ביותר...הועדה עיינה בתוצאות תיפקודי הנשימה מ- 4/9/07 ללא נתונים משמעותיים על הפרעה רסטרקטיבית. כמו כן עיינה הועדה בחוות דעת רופא ריאות ד"ר בשארה מ-18/9/07 לפיה הומלצו 0% בגין מחלת ריאה". הועדה עצרה את דיוניה ולא הגיעה למסקנה סופית לאחר שהתובע מסר לה "שהגיש תביעה למחלת מיקצוע בגין הנשימה וב- 15/11/07 הוזמן לועדה שלדבריו קבעה 60% בגין מחלת ריאות". הועדה הזמינה את התיק ממחלקת נפגעי עבודה, וביום 3.8.08 עיינה בו ורשמה כך: "לאור מימצאי הבדיקה מיום 8.4.08 ובדיקות תיפקוד ראתי הועדה מבקשת חו"ד רופא פולמונולוג, ולאור הסתירה הקיימת בין תוצאות הבדיקה הקלינית מיום 8.4.08 וגובה אחוזי הנכות בשיעור 60% שנקבעו בנפגעי עבודה!". ביום 3.9.08 זומן התובע לבדיקה בפני רופא מומחה (כנראה פעם שנייה) לתאריך 23.9.08 ועל גב ההזמנה נרשם בכתב יד: "ועדה רפואית לעררים אינה מסתפקת בחומר הקיים שעמד בפניה כולל החלטה בנפגעי עבודה ומבקשת רופא ריאות...". ביום 15.9.08 שלח התובע מכתב למוסד ובו ביקש לחזור בו מהערעור שהגיש על החלטת הועדה הרפואית בעיניין נכות כללית ולהפסיק את הטיפול בעיניין.

...

במסגרת פסק הדין, נדחה ערעורו של התובע על החלטת הוועדה הרפואית לעררים בעניין תחולת הנכות, מהנימוק כי הוועדה פעלה כדין בקביעת תחולת הנכות וכי מדובר למעשה "בערעור נטול בסיס משפטי". אשר לתביעה, ניתנה לנתבע ארכה להגשת כתב הגנה לעניינה תוך שהוא מתייחס לטענות התובע (עליהן נעמוד גם בהמשך), ותוך שהוא מתייחס לחישוב ופירוט החוב המיוחס לתובע, והנתבע גם התבקש להתייחס לבקשת התובע להמשיך בעיכוב הליכי הגבייה של החוב.

אשר לטענת התובע, כי הנתבע הפעיל סמכותו האמורה, מבלי שניתנה לו הודעה מוקדמת על הכוונה להשית עליו חיוב זה, נאמר שמצאנו ממש בטענה לפיה ככלל, במקרה בו מגיע הנתבע למסקנה לפיה קמה סמכותו לפי סעיף 315 לחוק לתביעה רטרואקטיבית מן המבוטח להחזרת הגמלאות ששולמו שלא כדין או בטעות, מן הדין שיקדים ויודיע למבוטח על כוונתו זו, וייתן למבוטח אפשרות להביא טענותיו טרם קבלת החלטה סופית בקביעת סכום החוב, ניכויו מגמלה קיימת, או חיוב החזר כספי של החוב כולו או בחלקו (עבל 748/06 בני מסטר – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 24.06.08; עבל 45446-07-12 צבי יוזיוק – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 19.01.15).

יחד עם זאת, מששוכנענו כאמור, כי התובע הוא זה שגרם ליצירת החוב מלכתחילה, וזאת על דרך הסחבת המתמשכת והניסיונות הרבים שעשה לצורך הימנעות מבדיקת מצבו הרפואי העדכני דרך ההתחמקויות הרבות בהן נקט מהופעה בפני הוועדות הרפואיות אליהן הוזמן – הרי שאין לומר כי הנתבע נהג בו בחוסר הגינות, כנטען על ידיו (סעיף 13 לסיכומי התובע).

לסיכום, אנו דוחים את התביעה וקובעים שלא טעה הנתבע בהחלטה לחייב את התובע להשיב לו את כספי גמלת הנכות ששולמה לו ביתר החל מהיום שבו הועמדה נכותו בשיעור של 0%, רטרואקטיבית מיום 12.2.09, ועד ליום הפסקתה של הגמלה, ביום 31.10.12.

עסקינן בתביעה במסגרתה עותר התובע להורות על בטלות החלטות הנתבע לעניין דרישת פרטים מהתובע ולעניין זמונו לועדה רפואית לצורך בחינה מחדש של דרגת נכותו לפי סעיף 37 לחוק הנכים [נוסח משולב] (תגמולים ושקום), התשי"ט- 1959 (להלן: "סעיף 37" ו-"חוק הנכים" בהתאמה).

...

בנסיבות אלו שוכנענו כי מתן ההחלטה עליה מדברת ד"ר בר-און הינה החלטתה בנוגע לחידוש המלצתה לפתיחת התיק כפי שכתבה שלוש שנים קודם לכן, ולא בנוגע לזימון התובע לוועדה הרפואית.

אשר לטענה השלישית, הנוגעת לאינטרס ההסתמכות, אף היא דינה להידחות.

סוף דבר התביעה נדחית.

ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה כי לתובע 19% נכות עקב התאונה הנטענת וזאת בשל הפגיעה בברך שמאל (10% בגין הגבלה ביישור הברך לפי סעיף 48(2)(ו)(2) +10% בגין נזק במנסקוס לפי סעיף 28(2)(ז)(1) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956).

בעקבות בקשת הנתבעות הורה בית המשפט בהחלטה מיום 26.1.15 על מינויו של מומחה לשם בחינת מצבו הרפואי של התובע שלא בזיקה לתאונה הנטענת והן שנשאו בשכרו.

קיים, אם כן, תעוד רלבאנטי כמקובל בתאונות עבודה, כבר מיום התאונה וכבר מראשיתו של זה ישנה היתייחסות לנפילה שהתרחשה בזמן העבודה, כשבתיעוד הרפואי מצוין כי זו אירעה ביציאה מן המשאית.דא עקא, תעוד זה נשען כל כולו על עדותו של התובע בלבד וכפי שיומחש להלן, קיים קושי בלתי מבוטל באימוץ גירסתו בהתייחס לנסיבות הנפילה.

אציין כי בעדותו בקדם המשפט הראשון מיום 5.11.12, לא ידע התובע לציין את שמו של העד הנוסף – אולג ולא ברור מהן הנסיבות שרעננו את זיכרונו לקראת חקירתו הנגדית שהתקיימה ביום 14.10.15, אז ידע התובע לפתע לנקוב בשמו של זה. מכל מקום, פרטיו המלאים לא נימסרו ולא ברור אם נעשה נסיון לבררם ולנסות להזמינו כעד נוסף כמתבקש בנסיבות הענין ובפרט עת ע"פ השאלה המופנית למר רוזנברג בחקירתו הנגדית (בעמ' 31 סיפא), הלה מסר את מספר הטלפון של אולג, כך ע"פ הנטען.

התובע נידרש להסבר בעקבות תשובתו זו, מדוע פנה בכלל לעו"ד, שהרי ואף לשיטתו קיבל בפיטוריו את זכויותיו הסוציאליות ואת התביעה לתשלום דמי פגיעה הגיש כבר בעצמו למל"ל. תשובותיו של התובע לא היו מניחות את הדעת (ראה המשך עמ' 17) והמשכה של החקירה אך חידד את הקושי, שכן זו העלתה כי למעשה התובע כבר היה בעברו מעורב בתאונה בנסיבות דומות ממש – מעידה ונקיעת רגל בירידה ממשאית – וכי כבר אז הגיש תביעה לתשלום דמי פגיעה למל"ל כעולה מהמוצג נ/1 שעניינו תאונה מיום 2.12.04.

...

קבלת עדותו של בעל-דין ללא "סיוע", מצריכה הנמקה על פי דרישת סעיף 54 כשע"פ הפסיקה חריג לכלל זה אפשר וקיים שעה שבית המשפט מגיע למסקנה לפיה יש ליתן אמון מלא בעדותו של בעל-דין, כשהטעמים העומדים מאחורי מתן האמון מנומקים ומוסברים די הצורך (ראה רע"א 33/07 רושקנסקי נ' תעבורה מיכל מלט בע"מ (8.5.07) וכן ע"א 231/72 עזבון אלמליח נ' זוטא, פ"ד כז(1) 679).

בהינתן המובא לעיל, מוצאת אני כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו בתביעתו זו ומשעה שכך, דין התביעה להידחות וכן הנני מורה.