התובעת זכתה בדירה בירושה מבעלה המנוח, שירש אותה מאביו, כאשר על פי הצוואה נאסר למכור הדירה.
בתצהירה של התובעת (שניתן כתגובה לבקשת הנתבעים לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה נגדם), נטען לחילופין, כי גם אם קיים פער בן הסכום ששולם לסכום אותו נדרשו הנתבעים לשלם, הרי שקמה לה הזכות לזקוף את ההפרש על חשבון שכר טירחת עורך הדין שטרם שולם ואשר נפסק לזכותה בבימ"ש שלום.
התובעת שסברה כי היא זכאית לסכום נוסף של 25,000 ₪, בנוסף ל-45,220 ₪ ששולמו, והיות שסברה כי מגיע לה שכר דירה החל מחודש יולי 2013, לאחר פסק הדין בביהמ"ש המחוזי, ולא החל מ-2.14, הורתה לבא כוחה להגיש תביעה נוספת לפינוי הנתבעים.
...
בסופו של דבר הנתבעים הפקידו בקופת בית המשפט ביום 3.1.17 סך של 3,600 ₪ המהווים דמי שכירות עבור שנתיים.
גם בדיון שבפניי התעקש הנתבע על עמדתו, ורק לאחר הסברי בית המשפט בשפה פשוטה שמדובר בסכום וחישוב שנקבע על דרך הפשרה, על ידי ביהמ"ש המחוזי, ניאות להבין – "בסדר, אני שומע את ביהמ"ש" (פרו' עמ' 10), אולם כשהתבקש בהמשך חקירתו לחשב הסכומים ששילם על חשבון שכר הדירה, שוב לקח בחשבון את הפרש הריבית: "על 3,017 התוספת שאמרתי קודם שבעיני זה ביתר וביהמ"ש אמר לי שלא, בעיני זה שווה שכירות עד ליום 6.2.15 כולל. הסכום השלישי 3,600 ₪ שולם בביהמ"ש ביום 1.2.16 והוא לפי החישוב שעשיתי עד ה-6.2.17."
לצורך הדיון בתביעת הפינוי, אני קובעת כי יש להבין את פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי שניתן על דרך של פשרה כפשוטו, קרי, חישוב אחד כולל של ריבית והפרשי הצמדה, על אף שדמי השכירות השנתיים מצטברים כל שנה ולא נוצר חוב בסך 16,200 ₪ נכון לחודש יולי 2008, ומצד שני, הדיבר "עד היום" ביחס לחישוב הסכום בפסק הדין, התכוון, בהתאם לתנאי החוזה, המחייבים תשלום שנת השכירות מראש, ולכן ביוני 2013, כל שנת 2013 הוכללה בסכום ולא רק מחציתו.
עוד אני קובעת כי התובעת סירבה לקבל את דמי השכירות לשנת 2014 ולכן, לא קמה לתובעת עילת פינוי, במועד הגשת התביעה.
