תביעה לביטוח לאומי לקצבת זקנה בגין תיקון גיל הפרישה

בית הדין הוסיף כי "המחוקק קבע במסגרת הסעיפים 245(א)(2) ו - 246(ב) לחוק הוראות הבאות להקל עם גרושות, אלמנות, עגונות, נשים המקבלות קצבת נכות ואחרות בכל הנוגע לגיל בו תזכינה לקבלת קצבת זקנה", אך גב' כסאברי אינה נמנית על קבוצה זו. הדבר עולה גם מפסיקת בית הדין הארצי (עב"ל (ארצי) 6540-06-10 רחל בייט - המוסד לביטוח לאומי (7.7.11); להלן: עניין בייט), בו הוסברה ההתפתחות במעמדן של "עקרות בית" בכל הנוגע לביטוח נכות וזקנה, בהיתחשב בכך שאינן משלמות דמי ביטוח.

אשר לטענת גב' כסאברי שיש להאריך את גיל הפרישה לצורך הזכאות לקיצבת נכות כללית בדומה לשינוי שחל בחוק בכל הקשור לגימלת ניידות - ציין בית הדין כי "שבנו ועיינו הן בהצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון גמלת ניידות), התשס"ז - 2007 והן בסעיף 406 לחוק, ולא מצאנו שהם רלוואנטיים לענייננו ואיננו סבורים שיש בהם כדי לסייע לתובעת". לאור כל זאת נדחתה התביעה, ללא צו להוצאות.

הוראות החוק המפורשות אינן תומכות לפיכך בעמדת המערערים, שלמעשה אינם מבקשים מאתנו לפרש את החוק אלא לתקן אותו, הגם שאין זו סמכותנו להחליט על כך. איננו רואים כל דרך "לפרש" את הגדרת "גיל הפרישה" לצורך זכאותה של "עקרת בית נכה" לפי פרק ט' באופן שיעלה את גיל הזכאות מ - 62 ל - 70, ואף לא "לפרש" את סעיף 246 לחוק באופן שיקנה ל"עקרות הבית" תקופת אכשרה וירטואלית לצורך זכאות מוקדמת יותר לקיצבת זקנה, על אף שלא שולמו בעדן דמי ביטוח בפועל.

אשר לטענה המתייחסת לאפשרות הענקה מטעמי צדק, עניין זה נדון לאחרונה בפסיקתו של בית דין זה ונקבע כדלקמן: "תביעתה של המערערת לקיצבת זקנה נדחתה כאמור עקב העידר תקופת אכשרה. המערערת כיוונה טענותיה בעירעור בעיקר כנגד העובדה שלא הותקנו תקנות בעיניין "הענקה מן הצדק" על פי סעיף 387(4) לחוק, בהתייחס לדחיית תביעתו של אדם לקיצבת זקנה עקב אי השלמת תקופת אכשרה.

...

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת (השופט מוסטפא קאסם ונציגי הציבור גב' יפה קריספיל ומר דודי נחום; ב"ל 49962-01-14), לאחר עיון בטיעוני הצדדים (בהעדר מחלוקת עובדתית לא נשמעו עדויות), ציין כי "דעתנו אינה נוחה מהמצב המצוי אשר בו חלק מעקרות הבית הנמצאות בטווח הגילאים בתפר בין גיל הפרישה לגיל הזקנה, אינן יכולות להגיש תביעה לנכות כללית ואף לא לקצבת זקנה". על אף זאת, מצא כי אין מנוס מדחיית התביעה.

סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, וככל שתישמע דעתי, הערעורים יידחו ללא צו להוצאות.

השופט רועי פוליאק אני מסכים עם קביעתה של חברתי, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, לפיה יש לדחות את הערעורים, מהטעמים המפורטים בחוות דעתה המקיפה של חברתי.

סוף דבר על דעת כל חברי המותב, הערעורים נדחים ללא צו להוצאות.

מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת אקטוארית וביום 30.10.19 הוגשה חוות דעת אקטוארית מעודכנת, הקובעת את שיעור תגמולי המוסד לביטוח לאומי (קצבת התלויים) לו זכאים התלויים.

ההפסד 5,650 ₪ - 10,000 ₪ = 4,350 ₪ X הוון 129 (156 חודשים) X הוון כפול 0.68 = 381,582 ₪ מנגד טענה הנתבעת, כי התובעים לא הוכיחו את הכנסת המנוח והאלמנה בתקופה זו ולא הוכח כי בתקופת הפנסיה היו לבני הזוג הכנסות בשיעור 70% והכנסות מקיצבת זקנה ולכן לא מוצע פיצוי בגין תקופה זו. לחלופין טענה הנתבעת, כי ככל שבית המשפט יקבל את טענת התובעים ויבצע חישוב בתקופה האמורה, יש לפצל את התקופות עד לפרישת האלמנה ולאחריה.

אובדן שירותי בעל ואב ופגיעה בשכר האלמנה לטענת התובעים, יש לפסוק להם פיצוי מוגבר שכן מדובר באיש עבודת כפיים, שנהג לבצע תיקונים שונים לרבות עבודות חשמל, שיפוצים, צבע, טפול בגינה, קניות, דאגה לביטוחים, הסעות ילדים ועוד.

לסיכום הנזק: אובדן הישתכרות בשנים האבודות (ממועד התאונה ועד גיל פרישה) 552,582 ₪ אובדן קצבת זקנה (ממועד הפרישה ועד סוף תוחלת חיים) 97,481 ₪ כאב וסבל 47,542 ₪ הוצאות קבורה 15,000 ₪ אובדן שירותי בעל ואב 450,000 ₪ ________________ סה"כ 1,162,605 ₪ מסכום זה יש לנכות תגמולי מל"ל בסך של 1,528,810 ₪, לפיכך התביעה "נבלעת" בתגמולי המל"ל ונדחית.

...

עוד טענה הנתבעת, כי התובעים לא הוכיחו הוצאותיהם וצירפו קבלה אחת בלבד בסך 4,000 ₪ בגין עלות מצבה, לא הובאו כל ראיות להוצאות אחרות ובכלל זה לגבי מסע אופניים שממילא הוא אינו בר פיצוי בהליך זה. אני סבורה, כי התובעים עתרו לפיצוי גבוה מן המקובל בראש נזק זה, מבלי שהציגו תימוכין לכך.

בנסיבות אלה, אני מקבלת את טענת האלמנה לפיצוי כפי שהצהירה בסעיף 12 לתצהירה בסך של 15,000.

לסיכום הנזק: אובדן השתכרות בשנים האבודות (ממועד התאונה ועד גיל פרישה) 552,582 ₪ אובדן קצבת זקנה (ממועד הפרישה ועד סוף תוחלת חיים) 97,481 ₪ כאב וסבל 47,542 ₪ הוצאות קבורה 15,000 ₪ אובדן שירותי בעל ואב 450,000 ₪ ________________ סה"כ 1,162,605 ₪ מסכום זה יש לנכות תגמולי מל"ל בסך של 1,528,810 ₪, לפיכך התביעה "נבלעת" בתגמולי המל"ל ונדחית.

המסגרת הנורמאטיבית בטרם נפנה לסקור את ההסדרים הספציפיים הנוגעים לקבלת קצבת אזרח ותיק באופן רטרואקטיבי, שהם ההסדרים הרלוואנטיים למקרה שלפנינו, נזכיר לעצמנו את המסגרת הנורמאטיבית הרחבה יותר בגידרה עלינו ליתן את פסק הדין כאן, עליה עמדה כב' השופטת חני-אופק גנדלר באחת הפרשות (עב"ל 62405-02-16 כהן נ' המוסד לביטוח לאומי (6.9.18, להלן: הילכת כהן)): "שאלת זכאותו של אדם לתשלומים סוצאליים מקופת הציבור באופן רטרואקטיבי הנה שאלה מובהקת של מדיניות חברתית-כלכלית באשר למידת והקף הגישה לזכות הסוציאלית בציר הזמן והשינויים שחלו במרוצתו. משכך, את שאלת הזכאות לתשלום למפרע לא ניתן לבודד ממרכיבים נוספים של הזכאות לגימלה מסוימת, ובכלל זה מידת האפשרות להגיש את התביעה בכל עת (ללא מיגבלת היתיישנות); הקף העיון החוזר בהחלטה שניתנה אל מול עיקרון סופיות ההחלטה, כמו גם מעקרונות כלליים בתחום החקיקה הסוציאלית. בהכללה גסה, ומבלי להרחיב אודות פרטי ההבדלים הקיימים בין הענפים הסוצאליים השונים והאיזונים הפנימיים השונים בכל אחד מהם, נציין כי הגבלה על תקופת הזכאות למפרע רווחת בחקיקה הסוציאלית, והיא אינה זרה לה. זאת, מטעמים תקציביים וכחלק מאיזון הנידרש עקב פריסתה הרחבה של הגישה לזכאות בהקשרים אחרים עליהם עמדנו לעיל". באחת הפרשות שהגיעה לאחרונה לדיון בבית-המשפט העליון (בג"ץ 4913/18 לנצ'יצקי נ' בית הדין הארצי לעבודה (19.4.20), להלן: הילכת לנצ'יצקי) עמד כב' השופט ניל הנדל על שקולי המדיניות המובהקים התומכים בהגבלה של הזכות לקבל קיצבאות למפרע: "הפסיקה [בעיניין תכליותיהן של הקיצבאות ניתנות לזכאים להן על-ידי המוסד לביטוח לאומי],... לרבות זו הנוגעת ישירות לקיצבת האזרח הוותיק שבה אנו עוסקים כאן, חזרה לא פעם על הקביעה שלפיה תכליתן של הקיצבאות היא לממן ולספק את הצרכים המידיים והשוטפים של הזכאים... ברי כי בתשלום רטרואקטיבי של קיצבאות יש כדי לפגוע בתכלית זו. מתן קיצבאות למפרע יביא לתשלום סכומי כסף גדולים עבור תקופות ארוכות בעבר, ללא קשר הכרחי לצרכים של הזכאים בהווה, אשר להם נועדו הקיצבאות לתת מענה... גמלאות הביטוח הלאומי נועדו בעקרו של דבר להבטיח קיום מינימאלי בכבוד, או לשמור על רמת חיים קודמת; אך זאת, אך ורק בהווה ובתקופה שחלפה הסמוכה לו, ולא כפצוי על העבר הרחוק...

עוד בשנת 2012, תיקן המחוקק את הוראת סעיף 296(ב), תוך שנקבע כי ביחס לקיצבת אזרח ותיק, להבדיל משאר קיצבאות הביטוח הלאומי, התקופה בגינה ניתן לשלם את הקצבה רטרואקטיבית תעמוד על ארבע שנים, ולא על שנה אחת כפי שהיה עד אז (אודות התיקון לחוק ותכליתו, ראו: עב"ל 12087-08-11 מוראדי נ' המוסד לביטוח לאומי (18.8.14, כב' השופטת רונית רוזנפלד)).

ביום 21.8.12, דהיינו כארבע שנים לאחר פירסום חוזר התשלום האוטומטי הראשון, פירסם הביטוח הלאומי חוזר נוסף (חוזר זוש 1492/2012 שכותרתו גם כן "תשלום אוטומאטי של קצבת זקנה בגיל הפרישה", הוגש לתיק ביום 2.2.21), שבגידרו הודיע הנתבע על הרחבת התהליך של תשלום קיצבאות זקנה לגברים ונשים בגיל פרישה (הגיל המותנה בהכנסות) כך שישולמו תשלומים אוטומאטיים גם למבוטחים שאין לגביהם דיווח על עיסוקים/הכנסות בשלוש השנים האחרונות.

...

נוכח כל האמור, אין בידינו לקבוע כי הנתבע הוכיח משלוח מכתב שכזה (מכתב שהתובעת ובנה הכחישו שקיבלו).

נדגיש, כי לא מצאנו בסיכומי הנתבע כל הסבר או נימוק מדוע תשלום רטרו עבור ארבע שנים ותשעה חודשים הוא חוקי ומוצדק בנסיבות המקרה שלפנינו, ולעומת זאת תשלום רטרו עבור שבע שנים, כפי דרישת התובעת, אינו חוקי ומוצדק בנסיבות.

סוף דבר התביעה מתקבלת באופן חלקי.

אולם, כיוון שהמשיכה לעבוד לאחר גיל הפרישה, לא הגישה תביעה לקיצבת זקנה.

במקרים מסוימים, נאמר בעיניין איזנברג, "מאפשר המוסד הגשת תביעות על ידי שאירים של מבוטח שהלך לעולמו, גם כאשר התביעה מוגשת לראשונה לאחר הפטירה". חוט השני העובר בקשת המקרים שנסקרו בעיניין איזנברג נגע בתחושת הצדק הנילוות, למידת השתדלותו ותום ליבו של התובע ומידת האשם בהתנהלותו של המוסד לביטוח לאומי.

תוצאה זו נתמכת גם בדברי ההסבר לתיקון 75 לחוק, שם נאמר כך – "חוק הביטוח הלאומי... קובע בסעיף 310 כי מענק פטירה ישולם לבן זוגו או לילדו שטרם מלאו לו 22 שנה של זכאי לקיצבת זקנה, לקיצבת שארים או לגימלאות... ונפטר. קיימים מקרים שבהם בן הזוג של הנפטר הזכאי למענק פטירה נפטר בטרם הגיש תביעה או בטרם שולם לידו מענק הפטירה שלו הוא זכאי על פי הוראות סעיף 310. במקרים אלה, על פי רוב, המענק אינו משולם כלל, שכן ילדי הנפטר, בדרך כלל, עברו את גיל 22 ועל כן אינם נכללים בהגדרה ילד על פי סעיף 238 לחוק. מוצע לתקן את החוק ולקבוע כי במקרים שבהם בן זוגו של נפטר שהיה זכאי למענק הפטירה, נפטר גם הוא, בתוך 60 ימים לאחר מועד פטירת בן זוגו ולא שולם המענק לבן זוגו או לילדו, ישולם המענק לידי יחיד שנשא בעיקר ההוצאות להקמת מצבה של אדם שנפטר...". דברי ההסבר מלמדים אותנו שניים – האחד, התייחסותו של המחוקק למנוח כמי שהיה זכאי לקיצבת זקנה, להבדיל ממי שמשלמים לו קצבה בפועל.

...

תנאי זה לא התקיים בעניינו של התובע ולכן יש לדחות את התביעה.

סוף דבר התביעה למענק פטירה מתקבלת.

בית משפט השלום ברמלה ת"א 37328-08-19 פלוני נ' פולג תעשיות פלסטיק (1998) בע"מ ואח' בפני כבוד השופט דב גוטליב תובע פלוני ע"י ב"כ עוה"ד גיל בן ארי ואח' נתבעות 1. פולג תעשיות פלסטיק (1998) בע"מ 2. ביטוח חקלאי – אגודה שיתופית מרכזית בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד שמואל צור ויוסי מושקוביץ ואח' פסק דין

זאת ועוד, התובע נזקק היום להזמין אנשי מיקצוע לצורך בנייה ותיקונים נדרשים בביתו, דבר שהיה עושה בעצמו עובר לתאונה.

לעמדת התובע יש "לצלם" את מצב הגימלאות המל"ל כפי שהוא במועד מתן פסק הדין ואין לנכות גמלאות שאולי יינתנו לתובע בעתיד ואולי לא. הנתבעת טוענת בתורה כי יש לנכות את המענק הרעיוני שכן בהתאם לחוות דעת האקטוארית מטעם הנתבעת התובע יהיה זכאי בגיל פרישה לקיצבת זקנה (2,394 ₪) בשיעור גבוה משעור קצבת הנכות מעבודה (1,795 ₪), ולכן לעמדתה ברור שהתובע יבחר בגיל הפרישה בקיצבת הזיקנה.

אחר האמור, יש לנכות מהפצוי שנפסק לתובע את התגמולים ששולמו וישולמו על ידי המוסד לביטוח לאומי בעקבות התאונה, פרט למענק הרעיוני ותוך עידכון נידרש בשל שינוי הגיל (עדות אקטואר התובע בעמ' 6 ש' 10 לפרוטוקול).

...

הנתבעת טוענת כי התאונה אירעה בשל אחריותו הבלעדית של התובע ולכן דין התביעה נגדה להידחות.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים נחה דעתי שאין מקום להורות על ניכוי רעיוני של המענק.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

סה"כ נזקי התובע הם כדלקמן: הפסד שכר בעבר (כולל הפסד פנסיה) גריעה מכושר ההשתכרות (כולל הפסד פנסיה) הוצאות רפואיות ונסיעה 95,512 ₪ 416,680 ₪ 7,000 ₪ נזק לא ממוני 125,000 ₪ עזרת צד ג' 120,000 ₪ סה"כ פיצוי 764,192 ₪ ניכוי תגמולי המל"ל סה"כ פיצוי לאחר הניכויים 356,216 ₪ 407,976 ₪ אחר כל האמור לעיל, הנתבעות ישלמו לתובע פיצוי בסך 407,976 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ וכן בצירוף הוצאות משפט בסך 14,600 ₪.