כתב התביעה עותר לאכיפת תניה חוזית הקבועה בהסכם אופציה – "זכות ברירה (אופציה) לרכוש במכירה מוקדמת דירת מגורים ספציפית בפרויקט, זכות מותנית אשר תיכנס לתוקפה עם קיום התנאי המתלה, והכל בהתאם ובכפיפות לתנאים ולהוראות הסכם זה;".
התביעה שלפני אינה "תביעה הנוגעת למקרקעין" לפי סעיף 51 (א) לחוק בתי המשפט, על אף שהיא מתייחסת להסכם לרכישת דירה, כי אם תביעה העוסקת בהיבטים חוזיים.
...
לאחר עיון בטיעוני הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש ליתן רשות לערער, לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור ולדחות את הערעור לגופו מהנימוקים כדלקמן :
דחיית הדיון בהשגה על החלטת ביניים זו לשלב הערעור על פסק הדין בנוגע לשאלת הסמכות העניינית, עלולה להביא לקיומו של הליך מיותר או שגוי, ולפיכך מצאתי לנכון ליתן רשות לערער ולהידרש לנושא הסמכות העניינית כבר עתה (ראה: רע"א 7913/14 תרכובת ברום בע"מ נ' חצב, פסקה 7 לפסק דינו של כב' הש' זילברטל (8.2.15)).
לגופו של עניין, אני סבורה כי היה מקום לדחות את טענת המבקשים לסילוק התובענה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית, ולפיכך דין הערעור להידחות לגופו.
לא מצאתי מקום להתערב בקביעת בימ"ש קמא כי שווי זכות האופציה היא בגובה ההפרש בין שווי הדירה (2,663,000 ₪) לבין הסכום שיהא על התובעים לשלם עבור רכישתה (1,593,000) - 1,070,000 ש"ח.
בנסיבות אלה, בימ"ש השלום מוסמך לדון בתובענה ודין הבקשה לסילוק על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית להידחות.
לאור המסקנה אליה הגעתי כי אין מדובר בענייננו "בתביעה הנוגעת למקרקעין" כי אם בתביעה במישור החוזי, איני נדרשת להכריע אם יש צורך להתחשב בטיב הזכויות הנדונות בקרקע (קנייניות או אובליגטוריות) בהחלת "מבחן הסעד".
לסיכום:
לאור האמור לעיל, ניתנת למבקשים רשות לערער והערעור נדחה לגופו.
