תביעה לאכיפת זכרון דברים למכירת רכב משועבד

בתאריך 4.8.2019 נרשם שיעבוד על הדירה לטובת הנושה המובטח, "בנק מזרחי טפחות בע"מ", ולאחר מספר חודשים במהלך חודש פברואר 2020 ננקטו כנגדו הליכים לצורך מימוש שיעבוד על כלי רכב אשר נמצאים בבעלות היחיד.

לאחר שהיחיד טען כי המשיבים התחייבו בפניו בעל פה לאפשר לו ולבני משפחתו להתגורר בדירה ללא צורך בתשלום דמי שכירות חודשיים למשך תקופה של חמש שנים, לא נחתם הסכם מכר, ובשל כך המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי בחיפה בתאריך 19.1.2020 תובענה למתן סעד הצהרתי לצורך אכיפת הסכם זכרון הדברים, באמצעות מינויו של בא כוחם דאז ככונס נכסים ממונה מטעם בית המשפט לצורך השלמת עסקת המכר (ת"א 39602-01-20).

ולכן יוצא: הצדדים העריכו את הדירה בשווי של 3,000,000 ש"ח, ומנגד שילמו המשיבים 4-5 סך 1,404,078 ש"ח לסילוק ההלוואה המובטחת בשיעבוד, ובנוסף העניקו (גם אם באמצעות החברה שבבעלותם) אשראי חדש בסך של 585,544 ש"ח (ושינו את מצבם לרעה בהסתמך על זכרון הדברים), ולמעשה יתרת שווי נכס המקרקעין הועמדה לטובת חובות עבר של חברת דרעי שהיחיד ערב להם, ללא תשלום תמורה כלשהי, תוך קידום עניין חובות העבר, כאשר היחיד כבר מצוי בחדלות פרעון (בהיותו ערב לחובות "חברת דרעי"), בין אם הם מודעים לכך ובין אם לאו.

...

החייב מדגיש בסיכומיו כי המשיבים היו מודעים בזמן אמת למצבו הפיננסי הקשה וניצלו לרעה את מצבו הפיננסי, מתוך מטרה להפעיל עליו "מנופי לחץ" כלכליים ונפשיים לאחר שהגיעו לכלל מסקנה כי החברה שבבעלותו אינה סולבנטית.

המשיבים 4-5 טוענים כי סכום זה מורכב מסך של 1,002,816 ₪ נכון ליום כריתת זיכרון הדברים (ולא 1,591,000 ₪ כפי שנרשם בשוגג במסגרת הסכם זיכרון הדברים) כאשר לסכום זה יש להוסיף את יתרת תשלום הלוואת המשכנתא אשר רבצה על דירת היחיד בסך של 1,404,079 ₪ כך שבסופו של דבר "חברת דרעי" חבה כלפי ""חברת דוידי" בתום ההתקשרות בין שתי החברות סך של 1,075,605 ₪.

סוף דבר : בסופו של יום מצאתי כי מתקיימים כל התנאים הקבועים בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, אשר על פניו מצדיקים את ביטול פעולת ההענקה, אולם בנסיבות העניין, רק בצורה חלקית, ולכן יש לקבוע כי על המשיבים להשיב לקופת הנשייה את הסכום העודף שבין התמורה המוסכמת (3,000,000 ש"ח) לתמורה בפועל (1,404,078 + 585,544), שהם 1,010,378 ש"ח. הסכום כאמור יושב לקופת הנשייה בתוך 45 ימים מהיום, בהיעדר תשלום יפעל הנאמן להתמנות ככונס נכסים לצורך מימוש הזכויות (תוך שמירת העיקרון של השבת הסכום אשר שולם בפועל, כאמור לעיל, כתשלום ראשון מתוך התמורה).

הצדדים חתמו ביום 30.12.15 על זיכרון דברים בכתב יד, שמפאת חשיבותו יובא כאן במלואו (השורות וסימני הפיסוק כמו במקור,ה.א.): זיכרון דברים הנידון: מכירת רכב מסוג פג'ו 407 V6.

המוכר גיל ראובן מתחייב שהרכב לא משועבד או מעוקל או כל חוב אחר חל על הרכב.

בכתב התביעה שכנגד טען גיל, שמחיר הרכב אמור היה להיות 20,000 ₪, וכי התשלום ע"ס 15,000 ₪ שנקוב בזיכרון הדברים ואשר אותו קיבל, לא היה אלא תשלום על חשבון התמורה.

גיל זכאי, אפוא, לאכוף את ההסכם, באופן שהבעלות ברכב תרשם על שמו של יעקב.

...

יחד עם זאת, אני סבורה כי בנסיבות העניין, זכאי גיל לפיצוי מיעקב, בגין ההפרה שהפר יעקב את ההסכם, בכך שלא העביר את הרכב על שמו כפי שהתחייב לעשות בהסכם.

שוכנעתי, כי נגרם לגיל נזק, בשל עוגמת הנפש שנגרמה לו כתוצאה מהתנהלותו של יעקב, ואני מחייבת לכן את יעקב לשלם לגיל פיצוי בסכום של 3,000 ₪ בגין עוגמת הנפש הזו.

התוצאה היא לכן כדלקמן: התביעה העיקרית נדחית.

בפני תביעה תביעה כספית לאכיפת זכרון דברים למכירת רכב ולפצוי כספי בגין הפרתו או לחילופין, לסעד של ביטול הסכם (זכרון הדברים) ולפצוי כספי בגין הפרתו.

גרסת סבג, כי לא האמין לנתבעת כי תסיר השיעבוד לאחר שהתמורה תשולם לה, הינה בנגוד לטענת התובע בסעיף 18 לכתב התביעה, שם טען והדגיש התובע, כי הנתבעת היתקשרה אליו ואמרה לו כי איננה יכולה להסיר השיעבוד וברצונה לבטל ההסכם.

...

אני סבור כי אי תשלום התמורה בהתאם לקבוע בהסכם, מהווה הפרה יסודית של ההסכם ועל כן זכאית הייתה הנתבעת לבטל ההסכם.

סוף דבר התביעה לסעדים הכספיים, נדחית.

לאור החלטתי מיום 21/2/18 בדבר חיוב הנתבעת בהוצאות בסך דומה, בגין האיחור בהפקדה לצורך ביטול פסק הדין אשר ניתן כנגדה בהעדר התייצבות - פטורים הצדדים מתשלום הוצאות, האחד לשני, הן בגין ההחלטה מיום 21/2/18 והן בגין חיוב התובע בהוצאות כמפורט לעיל.

על פני הדברים ומבלי לקבוע מסמרות בעיניין, ביום 17.01.17 רכש המבקש את הרכב מחברת ג. דורון מוטורס בע"מ, שעיסוקה הוא במכירת רכבים, העסקה נעשתה במהלך עסקיה הרגיל של המוכרת (טענה שלא נסתרה ע"י המשיב) והרכב היתקבל לחזקתו של המבקש, עד שביום 08.03.18 נתפס הרכב ע"י רשות האכיפה.

בתמיכה לטענותיו, צירף המבקש זכרון דברים (נספח א' לתשובה), לפיו נרקמה עסקת חליפין בינו לבין המוכרת, במסגרתה קנה המבקש הרכב ביום 17.01.17 והחליף בתמורה לכך רכב אחר והוסיף תשלום בסכום של 130,000 ₪.

בנוסף, הראה המבקש כי הרכב שועבד לטובת בנק דיסקונט להבטחת תשלום הלוואה שהוא נטל למימון רכישת הרכב והשיעבוד אף נרשם במשרד הרשוי והופיע ברישיון הרכב (נספח ו' לתשובה).

מנגד, המשיב לא העלה כל נימוק מדוע מאזן הנוחות נוטה לטובתו, ולא טען דבר בתגובתו שבכתב לעניין נזק שייגרם לו מהותרת הצוו על כנו ובמידה ויושב הרכב לידי המבקש, עד להכרעה בתביעה העיקרית לפסק דין הצהרתי בדבר הבעלות ברכב.

...

לאור העובדה, כי הרכב נרכש ע"י המבקש לשימושו והיה בחזקתו לפני תפיסתו, אני סבורה כי השבת הרכב למבקש, היא צודקת וראויה בנסיבות העניין ואיננה פוגעת במידה העולה על הנדרש במשיב, תוך שייקבעו תנאים מגבילים מתאימים על מנת שאם תיכשל תביעת המבקש, לא ייפגע המשיב.

לאור האמור לעיל, אני מורה על הותרת הצו שניתן ביום 26.03.18 על כנו וזאת עד למתן פסק דין סופי בתיק זה. עוד אני מורה על השבתו של הרכב לידי המבקש בכפוף למילוי התנאים שלהלן: יירשם עיקול על הרכב לטובת המשיב מס' 1 במשרד הרישוי.

אני מורה על הגשת תצהירי עדות ראשית, כל צד תוך 60 יום כשהתובע מתחיל ראשון, ואם הוא מסתפק בתצהירו שכבר הוגש במסגרת הסעד הזמני, יודיע על כך לבית המשפט ולצד שכנגד תוך אותו מועד.

התובע טוען שבינו לבין הנתבע התגבשה עסקה מכר – חליפין, וביום 31.10.16 נחתמו ביניהם שני הסכמים השלובים זה בזה שכותרתם "זכרון דברים". לפי הסכם המכר הראשון, התחייב הנתבע למכור לתובע את הסירה תמורת סך של 260,000 ₪ תוך שהוא מציג ומצהיר שהיא נקייה מכל חוב כלפי צד ג', לרבות עיקול או שיעבוד.

כל שעשתה הוא אכיפת הסעד הכספי ונקיטה בהליכי הוצל"פ נגד הנתבע בגין אי תשלום מלוא התמורה שלטענתה מגיעה לה עבור רכישת הסירה.

כפועל יוצא מכך, נדחית בהקשר זה טענת התובעת שכנגד לפיה רק לאחר הגשת התביעה העיקרית דנן, התברר לה שביום 31.10.16 נחתמו שני זכרון דברים בין הנתבע לבין הנתבע שכנגד לפיהם הוסכם על מכירת הסירה על ידי הנתבע לנתבע שכנגד, ועל מכירת רכב בבעלות בנו של הנתבע שכנגד לנתבע.

...

כפועל יוצא מכך, נדחית בהקשר זה טענת התובעת שכנגד לפיה רק לאחר הגשת התביעה העיקרית דנן, התברר לה שביום 31.10.16 נחתמו שני זיכרון דברים בין הנתבע לבין הנתבע שכנגד לפיהם הוסכם על מכירת הסירה על ידי הנתבע לנתבע שכנגד, ועל מכירת רכב בבעלות בנו של הנתבע שכנגד לנתבע.

המסקנה מכך היא שספק רב אם ההסכם מיום 23.6.16 הוא הסכם קביל ורלוונטי, ולא ברור איזה משקל ראייתי יש לייחס לו, אם בכלל.

אשר על כן, אני דוחה את שתי התביעות, הן העיקרית והן התביעה שכנגד.