לפי ההסכם, הלקוחה – הנתבעת התחייבה לשלם לתובעת - המשיבה סכום חודשי קבוע בסך 500 ₪ + מע"מ עבור דמי שירות ואחזקה.
התובעת היתנתה את המשך ההיתקשרות בין הצדדים בתשלום אותה עלות נטענת בגין החלפת "תנור" במדפסת והנתבעת שלחה כדין ביום 27/3/16 הודעה על סיום ההיתקשרות ובטול ההסכם.
כלומר, הנתבעת יכלה עקרונית להודיע שהיא לא חפצה לקבל יותר את שירותי התובעת ולבטל את ההסכם ולכל היותר התובעת היתה זכאית לפצוי בגין ביטול ההסכם ,אך בשל כך, שבהתנגדות לבצוע התובענה נטען כי ההסכם בוטל בשל הפרת ההסכם על ידי התובעת בטענות אשר רובן לא הוכחו ואף לא שמשו עילה לביטול בזמן אמת, התקבלה התביעה בגין רכיב זה.
נקבע כי הסכום שהתבקש הוא פיצוי מוסכם על פי ההסכם.
לא אכנס לשאלה – האם קביעה זו הושתתה על נימוק משפטי נכון אם לאו (ב"כ המשיבה טוענת כי אין כך הדבר מבחינה משפטית) אלא אלך לשיטתו של בית משפט קמא ואקבע, כי קיימת עקרונית זכות שלא לאכוף את מתן השרות על פי ההסכם ולכך שצד שהפר הסכם, חשוף לדרישת פיצוי בגין הפרת ההסכם.
...
בית משפט בפסק דינו נימק בסעיפים 7-9 מדוע "גרסת התובעת נדחית בהיותה בלתי אמינה וחסרת ראיות שניתן היה להביאן בקלות יתרה".
על רכיב זה בפסק הדין המערערת, כמובן, שאיננה חולקת והערעור לא מוגש בעניין זה.
ב) באשר לביטול הסכם ההתקשרות:
לפי טענת עדת הנתבעת –המערערת עילת ביטול ההסכם היתה סירוב של התובעת להמשיך ולתת שירות כל עוד הנתבעת לא תשלם בגין תיקון המכשיר.
ג) בית משפט קמא הגיע למסקנה ולפיה ההסכם בין הצדדים ניתן לביטול.
העובדה שהנתבעת העלתה את טענותיה בנוגע לעילות לביטול הסכם בסעיפים 16 – 18 להתנגדות לתביעה וזאת תחת הכותרת: "טענות משפטיות" ולא כללה זאת בתצהיר, אינה יכולה בנסיבות העניין להוביל לטעמי למסקנה, ולפיה היא כבולה רק לסיבת הביטול שנכתבה במכתב הודעת הביטול.
לסיכום:
א) לאור האמור לעיל, דין הערעור להתקבל.
