רשימת העובדים המועמדים לפיטורים, ובהם המבקשת, הועברה על ידי המשיבה לידי האירגון הארצי של עובדי התעשייה האוירית ביום 13.12.2016.
בית הדין קבע בהחלטתו כי "לא ניתן ללמוד מהמסמכים הרבים שהוצגו, את אשר טוענת המבקשת, והוא כי מדובר בעובדת טובה מאוד שלא היתה הצדקה עניינית לפטרה. זאת במיוחד כאשר עסקינן בפיטורי צמצומים, שעוגנו בהסכם קבוצי". לעניין טענת אפליית מגדר וגיל צוין: "יודגש כבר עתה, כי במסמכים הרבים שהוצגו במסגרת הבקשה לסעדים זמניים, אין ראשית ראיה לכך שההחלטה על פיטורי המבקשת, שהחלה בהכללת שמה ברשימת המפוטרים, אשר הועברה לנציגות העובדים בדצמבר 16', נגועה בשיקולים הנוגעים למגדר או לגיל". לעניין הטענה על פגמים בהליך השימוע פסק בית הדין כי: "לא מצאתי שנפל פגם בהליך השימוע, המצדיק את ביטול ההחלטה שהתקבלה בעיניינה של המבקשת".
לפיכך קבע בית הדין, כי "בשקילת מכלול כל האמור לעיל, כאשר על פי הראיות לכאורה שהוצגו בשלב זה, לא שוכנעתי בקיומה של עילת תביעה, המצדיקה את שימורה של המצב הקיים, בשים לב לעובדה שמדובר בפיטורים על רקע צמצומים במפעל בו המבקשת מועסקת, אני סבורה כי דין הבקשה להדחות. כאמור לעיל, ראוי שכלל טענות המבקשת, הן לגבי הוראות ההסכם הקבוצי והן לגבי הנימוקים לפיטוריה, לרבות הערכת עבודתה, יתבררו לגופן במסגרת ההליך העקרי ולא מצאתי סיבה לקבוע כי מאזן הנוחות נוטה דוקא לכיוונה של המבקשת".
בקשת רשות העירעור
ביום 27.4.2017 הגישה המבקשת "בקשת רשות ערעור דחופה על החלטת בית הדין האיזורי שלא למנוע את פיטורי המבקשת למשך ההליך". בבקשת רשות העירעור המבקשת עומדת על דחיפות הבקשה ומבקשת לידון בה "בדחיפות הרבה ביותר האפשרית, שכן בכל יום שעובר הפגיעה במבקשת כתוצאה מפיטורים הבלתי חוקיים הולכת וגדלה". המבקשת פורטת את הסיבות לדחיפות הבקשה, ובהם: לפי ההסכם הקבוצי, ובשל היותה אשה, אין המבקשת זכאית לקבלת קצבת פרישה מוקדמת מהמשיבה; בירור הבקשה באופן דחוף דרוש לקצר את תקופת האבטלה שנכפתה על המבקשת שלא כדין שכן סיכויה של המבקשת למצוא עבודה – אפסיים, והמבקשת הצהירה בהליך קמא כי לא תפנה לקרן הפנסיה לקבלת קצבה בעת זו, אלא רק בהגיעה לגיל 67; מלבד הפגיעה הכלכלית, נתוקה ממקום עבודתה הביא לפגיעה בכבודה ובשמה הטוב, שיכולה להיתקן רק באמצעות השבתה לעבודה בהקדם האפשרי; דיון בבקשה יביא למניעת פיטוריהן של נשים מבוגרות רבות נוספות במשיבה בשל אפליה אסורה.
טענותיה של המבקשת בבקשת רשות העירעור הן, כי שגה בית הדין קמא כאשר קבע כי לא הוכח שהוראות ההסכם הקבוצי מפלות בין נשים לגברים וכאשר הטיל על המבקשת נטל להוכיח כי לא היתה בהתנהגותה או במעשיה סיבה לפיטוריה; שגה בית הדין קמא שהניח שסעד האכיפה אינו מתאים במקרה של הסכם מפלה; שגה בית הדין קמא כשנימק את החלטתו בכך שאין מקום לביטול חלק מהוראות ההסכם הקבוצי במסגרת בקשה לסעדים זמניים; שגה בית הדין קמא כשקבע כי גירסתה העובדתית של המשיבה באשר לאיכות עבודתה של המבקשת לא נסתרה, כאשר המשיבה נימנעה מלחקור את המבקשת על תצהירה; שגה בית הדין קמא שבסס את החלטתו על כך שבמסגרת בקשה לסעדים זמניים ניתן להסתפק בראיות לכאורה ואין חובה שכבר בשלב זה כל הממונים המקצועיים של המבקשת יתייצבו להעיד; שגה בית הדין קמא כאשר קבע כי לא נפל פגם בהליך השימוע שבוצע למבקשת; שגה בית הדין קמא כאשר יצא מנקודת הנחה כי מדובר בפיטורי צימצום רגילים; שגה בית הדין קמא כשהניח כי קיימת זהות בין הסעדים בהליך הזמני לבין הסעדים בתביעה העיקרית; ולסיכום, כך בטענות המבקשת, החלטת בית הדין קמא נעדרת שיקולים שהיו חייבים להשקל, וגם אלו שנשקלו הופעלו שלא כהלכה, ולפיכך אין מנוס מהתערבותה של ערכאת העירעור.
...
בית הדין קבע בהחלטתו כי "לא ניתן ללמוד מהמסמכים הרבים שהוצגו, את אשר טוענת המבקשת, והוא כי מדובר בעובדת טובה מאוד שלא היתה הצדקה עניינית לפטרה. זאת במיוחד כאשר עסקינן בפיטורי צמצומים, שעוגנו בהסכם קיבוצי". לעניין טענת אפליית מגדר וגיל צוין: "יודגש כבר עתה, כי במסמכים הרבים שהוצגו במסגרת הבקשה לסעדים זמניים, אין ראשית ראיה לכך שההחלטה על פיטורי המבקשת, שהחלה בהכללת שמה ברשימת המפוטרים, אשר הועברה לנציגות העובדים בדצמבר 16', נגועה בשיקולים הנוגעים למגדר או לגיל". לעניין הטענה על פגמים בהליך השימוע פסק בית הדין כי: "לא מצאתי שנפל פגם בהליך השימוע, המצדיק את ביטול ההחלטה שהתקבלה בעניינה של המבקשת".
לפיכך קבע בית הדין, כי "בשקילת מכלול כל האמור לעיל, כאשר על פי הראיות לכאורה שהוצגו בשלב זה, לא שוכנעתי בקיומה של עילת תביעה, המצדיקה את שימורה של המצב הקיים, בשים לב לעובדה שמדובר בפיטורים על רקע צמצומים במפעל בו המבקשת מועסקת, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות. כאמור לעיל, ראוי שכלל טענות המבקשת, הן לגבי הוראות ההסכם הקיבוצי והן לגבי הנימוקים לפיטוריה, לרבות הערכת עבודתה, יתבררו לגופן במסגרת ההליך העיקרי ולא מצאתי סיבה לקבוע כי מאזן הנוחות נוטה דווקא לכיוונה של המבקשת".
בקשת רשות הערעור
ביום 27.4.2017 הגישה המבקשת "בקשת רשות ערעור דחופה על החלטת בית הדין האזורי שלא למנוע את פיטורי המבקשת למשך ההליך". בבקשת רשות הערעור המבקשת עומדת על דחיפות הבקשה ומבקשת לדון בה "בדחיפות הרבה ביותר האפשרית, שכן בכל יום שעובר הפגיעה במבקשת כתוצאה מפיטורים הבלתי חוקיים הולכת וגדלה". המבקשת פורטת את הסיבות לדחיפות הבקשה, ובהם: לפי ההסכם הקיבוצי, ובשל היותה אישה, אין המבקשת זכאית לקבלת קצבת פרישה מוקדמת מהמשיבה; בירור הבקשה באופן דחוף דרוש לקצר את תקופת האבטלה שנכפתה על המבקשת שלא כדין שכן סיכויה של המבקשת למצוא עבודה – אפסיים, והמבקשת הצהירה בהליך קמא כי לא תפנה לקרן הפנסיה לקבלת קצבה בעת זו, אלא רק בהגיעה לגיל 67; מלבד הפגיעה הכלכלית, ניתוקה ממקום עבודתה הביא לפגיעה בכבודה ובשמה הטוב, שיכולה להיתקן רק באמצעות השבתה לעבודה בהקדם האפשרי; דיון בבקשה יביא למניעת פיטוריהן של נשים מבוגרות רבות נוספות במשיבה בשל אפליה אסורה.
טענותיה של המבקשת בבקשת רשות הערעור הן, כי שגה בית הדין קמא כאשר קבע כי לא הוכח שהוראות ההסכם הקיבוצי מפלות בין נשים לגברים וכאשר הטיל על המבקשת נטל להוכיח כי לא היתה בהתנהגותה או במעשיה סיבה לפיטוריה; שגה בית הדין קמא שהניח שסעד האכיפה אינו מתאים במקרה של הסכם מפלה; שגה בית הדין קמא כשנימק את החלטתו בכך שאין מקום לביטול חלק מהוראות ההסכם הקיבוצי במסגרת בקשה לסעדים זמניים; שגה בית הדין קמא כשקבע כי גרסתה העובדתית של המשיבה באשר לאיכות עבודתה של המבקשת לא נסתרה, כאשר המשיבה נמנעה מלחקור את המבקשת על תצהירה; שגה בית הדין קמא שביסס את החלטתו על כך שבמסגרת בקשה לסעדים זמניים ניתן להסתפק בראיות לכאורה ואין חובה שכבר בשלב זה כל הממונים המקצועיים של המבקשת יתייצבו להעיד; שגה בית הדין קמא כאשר קבע כי לא נפל פגם בהליך השימוע שבוצע למבקשת; שגה בית הדין קמא כאשר יצא מנקודת הנחה כי מדובר בפיטורי צמצום רגילים; שגה בית הדין קמא כשהניח כי קיימת זהות בין הסעדים בהליך הזמני לבין הסעדים בתביעה העיקרית; ולסיכום, כך בטענות המבקשת, החלטת בית הדין קמא נעדרת שיקולים שהיו חייבים להישקל, וגם אלו שנשקלו הופעלו שלא כהלכה, ולפיכך אין מנוס מהתערבותה של ערכאת הערעור.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בבקשה לרשות ערעור, בתשובת המשיבה לבקשה, בתגובת המבקשת, במכלול החומר שצורף על ידי בעלי הדין ובהחלטת בית הדין האזורי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.
מעיון בכלל החומר שהובא בפני בית דין זה עולה כי מדובר בהחלטה על פיטורי המבקשת, על אף שזו מתקרבת לגיל פרישה, במסגרת פיטורי צמצום מכח הסכם קיבוצי ובנסיבות בהן נציגות העובדים לא התנגדה לפיטורים, כאשר המבקשת זומנה לשימוע שהתקיים במעמד בא כוחה ולא נראה כי נפל פגם במסגרת הליך זה. בשקילת מכלול הראיות לא שוכנעתי, אפוא, בקיומה של עילה המצדיקה התערבות בשיקול דעתו של בית הדין האזורי המופקד על ניהול ההליך, כך שהמבקשת תחזור לעבודתה עד החלטה בתיק העיקרי, ועל כן דין בקשת רשות הערעור להידחות, מבלי שיהיה בדחיה כדי לקבוע מסמרות לקראת הדיון בתיק העיקרי.
סוף דבר - בקשת רשות הערעור נדחית.
