תביעה לאכיפת הסכם פינוי דיר כבשים

התובע הוא הבעלים של דיר כבשים המצוי בשטחה המוניציפאלי של הנתבעת- עריית אור יהודה.

על פי האמור בכתב התביעה, בשנת 1995, במסגרת ניסיון לפיתוח שכונת המגורים בה מתגורר התובע, פנתה אליו הנתבעת והציעה לו כי בתמורה לפינוי הדיר, יקבל את מיגרש 267ב' המצוי בסמוך לבית מגוריו בפטור ממכרז, תוך שהיא תישא בעלויות הנובעות מכך ותפטור אותו מתשלום היטלי הפיתוח.

לפיכך, הוגשה התביעה לפצוי בסכום של מיליון ₪ בגין הנזק שניגרם לכאורה לתובע כתוצאה מאי קיומו של ההסכם (פיצוי בגין עלויות שכירת דירות לילדיו וכן עגמת נפש) ולאכיפת ההסכם.

תמורת קיום כל התחייבויות צד ב' עפ"י הסכם זה במועדם, ובכפוף לחיסול מוחלט של הדיר והחזרת המקרקעין למינהל או לעירייה, מתחייבת הערייה לשלם למינהל עבור צד ב' את עלות רכישת הזכויות במיגרש החילופי שצד ב' זכאי לרכוש מהמינהל בפטור ממכרז, סכום שעומד ע"ס 450,000 ₪ כולל/ לא כולל מע"מ במועד הכנת השומא ביום 12.10.97". (ההסכם נשוא התובענה, צורף לכתב התביעה)

...

זאת ועוד, המבקשת טוענת כי דין התביעה להימחק אף בהעדר עילה.

אשר על כן, הנני קובעת כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות.

הואיל וקבעתי כי התביעה נדחית, אינני נדרשת לטענות המבקשת בדבר היעדר עילה, אולם פטור בלא כלום אי אפשר.

סוף דבר, הריני דוחה את התביעה מחמת התיישנות.

עיון בנספח שצורף להסכם מעיד כי היו שם: מכלאות לסוסים, דיר לכבשים ובית אמון לגידול הודיים.

ביום 2.9.2002 הוגשה תביעה ב-ת.א. 6823/02 מינהל מקרקעי ישראל נ' אהרוני דוד וחיה וכנגד מושב אודים, שם התבקש בית המשפט ליתן צו מניעה ופינוי בשל השימושים החורגים שנעשו במשק התובעים לענין מסעדה ובי"ס לרכיבה או חוות סוסים, וכן צו המורה להם לפנות את כל המבנים הבלתי חוקיים שבנו בשטח הנחלה.

אשר על-כן, בנסיבות (וכפי שיפורט עוד להלן) לא ניתן לאמר שנוצר מעשה בי"ד בר הפעלה בין הצדדים; ולא ניתן לאמר שיש לאכוף פס"ד כשהעובדות בשטח השתנו.

...

ואם לכך נוסיף את החלטת המינהל מפברואר 2014, שמספרה 1316 נראה שאחרי שנים הגיע המינהל למסקנה, שזה אכן המצב שצריך להיות בפועל.

מכאן – צא ואמור, שמכל הסיבות המנויות לעיל מכיון שנושא בית הספר לרכיבה ירד מהפרק, מכיון שסוסים אינם יכולים לגדול ולהלך ברחובות הערים, אין מקום מתאים יותר לגידולם מאשר על קרקע חקלאית, שם יהיה להם מקום לינה (אורווה) מקום ריצה ואימונים( חצר ומנג') ומקום אכילה (מתבן) מאחר ולא הוכח בפני בית המשפט כי במקום יש חנות למכירת אביזרים שונים לסוסים, התוצאה היא שהתובעים פועלים כדין, ואין להמשיך נגדם בהליכי הוצאה לפועל בענין זה. אני ערה לפסה"ד שניתן בהסכמה.

עם השתנות העובדות, לא נראה שניתן ליישם פס"ד שניתן בעקבות עובדות לא רלבנטיות למצב הנוכחי, ואשר על כן אני דוחה את טענת הנתבעת כי המדובר בפס"ד שניתן בהסכמה ומהווה מעשה בית דין.

התוצאה היא, שאחרי שעמדת המינהל בהקשר לפנסיון הסוסים נדחתה, כיום אין מניעה לפעול לפי החלטה 1265 ולהכשיר את ניהול המסעדה או חלקה במבנה שיקבל רישיון כדין, כל זאת בהסכמה בין הצדדים ולפי תנאי המינהל.

בדיון בעל פה הוסיף המבקש כי הוא מחזיק בכבשים מזה שנים וכי הוא מתגורר בביתו כ-40 שנים; בעבר איש לא התלונן אודות מיטרד או מפגע שניגרם מהחזקת הכבשים על ידו, כאשר מדובר ב-12 שכנים; לדבריו, שכנה אחת התלוננה אודות הכבשים ו"זו צרות עין של שכנה שעושה בלגן" (עמ' 1, ש' 31); המבקש טען לאכיפה סלקטיבית, כאשר לדבריו בכל רחבי העיר מגדלים תושבים "עיזים, חמורים, ברווזים בתוך הבית ורק אליי באים" (עמ' 1, ש' 25).

בהודעה מעדכנת מיום 26.9.19 טען המבקש כי תפיסת הכבשים על ידי המחלקה הוטרינרית נועדה להפעיל עליו לחץ להגיע להסכם פשרה בתביעה האזרחית שהגיש נגד המשיבה, לחץ שנשא פרי, ובבוקר הדיון שהתקיים לפניי, הוצגה ההסכמה בהליך האזרחי, הסכמה שבדעתו לבקש לבטל מבית המשפט שם. בהודעה מעדכנת נוספת מיום 3.10.19 שב המבקש על חלק מטענותיו והוסיף כי בימים הקרובים עתידה אחת הכבשים להמליט ובקש כי המחלקה הוטרינרית תתעד ההמלטה ותעביר לידיו גם את הטלה הנולד.

במכתב צוין כי על המבקש לפעול לפינוי הכבשים לאחר שלא הציג נימוק ממשי להמנעות מכך; ביום 23.7.19 נשלחה למבקש התראה אחרונה לפינוי הכבשים, בתוך 14 יום מיום קבלת המכתב; למכתב זה לא הגיבו המבקש או בא-כוחו; משכך, ביום 20.8.19 נתפסו הכבשים ופונו לדיר מוסדר; ביום 27.8.19 פנה בא-כוחו של המבקש, עו"ד בוחבוט, ליועמ"ש הערייה, עם נוסח הצעה לכתב התחייבות שעניינו קבלת הכבשים חזרה לידי המבקש, תוך התחייבות שלא להחזירם לתחומי הוד-השרון ולא להביא כבשים אחרות תחתיהן, ותנאים נוספים כאמור בכתב ההיתחייבות.

...

נראה כי לו היתה פונה המשיבה לבית המשפט בבקשה להוצאת צו כאמור, הרי שלאור החומר שהיה בידה ערב התפיסה, ממנו עולה חשד סביר לביצוע עבירות על חוק העזר העירוני, סביר כי בית המשפט היה נעתר לבקשה ומוציא צו כמבוקש.

ובחזרה לסרטונים שצירף המבקש – הרי שכפי שטענה המשיבה בתגובתה, אף אני סבור כי לא נסתרה במקרה זה חזקת תקינות המנהל והמבקש לא הוכיח אכיפה בררנית כלפיו.

בנסיבות אלה, אני קובע כי יש לקבל את הבקשה להשבת הכבשים לידי המבקש וזאת בתנאי שהמבקש יחתום על התחייבות בסך 15,000 ש"ח, במסגרתה יתחייב כלדלקמן: - להימנע מלהחזיק את הכבשים בחצר מושא הבקשה.

גיא שמיר ומשפחתו התגוררו בחלקה עם עדר כבשים עשרים שנה, מועד קודם למועד כריתת הסכם הפשרה והסכם השכירות, אשר עיגנו את המצב הקיים (סעיפים 2, 7 ו-8 להסכם הפשרה); ככל והתובעת ביקשה לבטל את הסכם הפשרה, שהסכם השכירות נכרת מכוחו, היה עליה להגיש תביעה לביטול פסק דין; מכתב ההתראה שנשלח לנתבע מטעה והעובדות המתוארות בו אינן נכונות.

בהתאם להסכם הפשרה, ימשיך הנתבע להחזיק ולהשתמש במקרקעין בגינם הוגשה תביעת הפינוי (החלקה) "מכוח הוראות הסכם פשרה זה וחוזה החכירה הנהוג אצל הימנותא, שייחתם בין הימנותא בע"מ לבין המשפחה בתוך שלושים יום ממועד פסק הדין המאשר הסכם פשרה זה, בהתאם ובכפוף להוראות הסכם פשרה זה ... וזאת כתקופת הביניים עד להשלמת העברת הקרקעות נשוא התובענה לרשות מקרקעי ישראל כחלק ממשבצת הקרקע של אגודת כליל, ולא יותר מתשע שנים ועשרה חודשים מתחילת תקפו של חוזה החכירה בתאריך 1.1.2015" (סעיף 2 להסכם הפשרה).

לאחר שנגנבו 200 כבשים מהדיר בשנת 2019 הכניס את הכבשים הנותרות (כ-50-60) לחלקה באופן זמני, עד לפינוי החלקה (ע' 35, ש' 16-20; ע' 36, ש' 6-12; ע' 37, ש' 11-14; ע' 37, ש' 34 – ע' 35, ש' 2; ע' 38, ש' 14-15), עוד העיד כי בספטמבר 2020 כבר לא היה בחלקה (ע' 38, ש' 4-6).

לעניין זה ראו גבריאלה שלו ויהודה אדר, דיני חוזים – התרופות, תשס"ט, בעמ' 549-550: ".... הביטול, ככל תרופה אחרת, הוא זכאות שהדין מעניק לנפגע מהפרת החוזה. אין הוא בגדר חובה. לפיכך, גם כאשר הופר החוזה, ואפילו בהפרה יסודית, אין הנפגע חייב לבטלו והוא רשאי להמשיך לעמוד על קיומו תוך שמירת הזכות לתבוע את אכיפתו. יתר על כן, גם כאשר אין הנפגע זכאי לאכיפה או שאין הוא מעוניין בה, עדיין אין הוא חייב לבטל את החוזה: יכול הוא לתבוע פיצויים על נזקיו, בלי לוותר על זכותו להמשיך ולהנות ממה שנתקבל בידיו על פי החוזה." [ההדגשה במקור – ס.מ.] לעתים ניתן יהיה לראות בהמנעות מביטול החוזה תוך זמן סביר משום מחילה על ההפרה (ראו ע"א 1407/92 י.ח. ייזום והשקעות בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(3) 45, בעמ' 51-52 (1993)).

...

לעניין זה ראו פסק הדין בע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל. חברה לבניין בע"מ  (11.2.1998) שם נקבע: "בשורה של פסקי-דין נקבע בבית-משפט זה כי משנימק הנפגע את הודעת הביטול, אין הוא רשאי להסתמך על עילת ביטול שלא הופיעה בהודעתו המנומקת, אלא אם נתן כדין הודעת ביטול חדשה (ראו: ע"א 262/86 רוט ואח' נ' Deak and Co. Inc. ואח' וערעור שכנגד, בעמ' 376; ע"א 702/80 ב' גלפנשטיין ואח' נ' י' אברהם ואח', בעמ' 122; ע"א 751/89 ב' מוסהפור ואח' נ' שוחט ואח', בעמ' 534; ע"א 1395/91 י' וינוגרד ואח' נ' ידיד וערעור שכנגד, בעמ' 801)." (כן ראו לעניין זה פסק הדין בע"א 2232-12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' סמיר פארוואג'י (11.5.2014), פסקה 13 והאסמכתאות המובאות שם) משדחיתי את ההפרה הנטענת במכתב ההתראה ששלחה התובעת לנתבע, דין התביעה להידחות.

ה – סופו של דבר מורם מהאמור עד כה כי התביעה נדחית במלואה.

התובעת תשלם לנתבע שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪.

כתב התביעה בכתב התביעה דנן טוען המבקש, בשונה מתביעתו בבית משפט השלום בנצרת שהתבססה על עילת דיירות מוגנת, כי אביו המנוח אסעד רכש את הזכויות בחלקה הנ"ל כולן בשנת 1965 וכי עד לאחרונה הוא סבר שתשלום תמורת העסקה לא הושלם (שולם רק במחציתו כפי שכתוב באותו הסכם) ולכן לא טען לבעלות.

לטענתו, המבקש מחזיק בחלקה מאז ומתמיד ויש עליה דיר בשטח של 350 מ"ר ולא ניתן להיתעלם מהחזקתו בחלקה, מה גם שהמשיבים מתגוררים סמוך לחלקה/מיגרש 4/3 הנ"ל. עוד נטען כי במסגרת תביעת פינוי שהגישו המשיבים כנגד סובחי הנ"ל בבית משפט השלום (וקדמה לשתי התובענות הנ"ל) ניכר מן הפרוטוקול כי מר סובחי יאסין טוען ואף משיב בחקירה מפורשות לשאלות ואומר כי הוא אינו המחזיק בקרקע אלא מר אמין גזאלין המבקש דנן, שלא צורף כלל לאותו הליך.

לא הובאו בתצהיר פרטים מתי הוקם דיר זה (והאם הוקם בכלל לאחר רישום הקרקע ע"ש הנתבעים כפי טענתם), האם הוקם ברישיון (נוכח טענת המשיבים כי הוקם ללא רישיון וכוונתם לפעול הליכי אכיפה מנהלית כפי שנטען בדיון), כמה כבשים מוחזקים שם, האם ניתן למצוא להם מקום/ דיר חלופי או שהדבר כרוך בקושי רב או בלתי אפשרי.

...

בנסיבות אלו, אל מול הרישום לכאורה התקין של זכות הבעלות הקניינית של המשיבים על שמם, סבורני שמאזן הנזקים נוטה לטובת המשיבים בבירור.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

המבקש ישלם למשיבים 2-3 הוצאות הבקשה בסך כולל של 7500 ₪.