מכל מקום, ביום 18.9.85 ניתנה החלטת וועדת המשנה לתיכנון ובנייה בערייה לאשר את בקשת מר ניסים ז"ל להמשיך להפעיל את מיפעל המצבות כשימוש חורג במקרקעין, תוך שצוין כי המפעל פועל: "...שנים רבות צפונית לבית הקברות ופועל ללא אישור ועל קרקע המסומנת במתאר כשטח צבורי פתוח".
ביום 25.2.86 החליטה הועדה המחוזית לתיכנון ובניה מחוז דרום לאשר את הבקשה לשימוש חורג במקרקעין עד ליום 30.10.90, תוך שצוין כי בכל הנוגע להיתר בניה על מר ניסים ז"ל לפנות לועדה המקומית להמשך טפול.
אחר שהנתבעת צרפה הסכמתה למתווה, ביום 5.5.20 הודיעה התובעת כי היא חוזרת בה מהסכמתה, תוך שהוסיפה כי "במהלך ההתייעצויות והלבטים בנוגע להסכם הפשרה, התברר כי בני משפחתו של מר נחום נסים ז"ל, אשר תופסים במקרקעין נשוא התביעה שטח של כ-120 מ"ר, מסרבים לקבל על עצמם את הסכם הפשרה ונאחזים בטענות כי יש להם זכויות במקרקעין" (ס' 5 להודעה).
בפסיקה נקבע כי בתי המשפט חייבים לתרום את תרומתם המכרעת לאכיפת הדין בכלל, וסלוק ידי הפולשים בפרט, שנועדו מדרך הטבע להיטיב עם כלל החברה.
בפרשת כרמלה עטיה הנזכרת, הוסיף וקבע כב' ביהמ"ש העליון: "...אכן, חדשים לבקרים מגיעים לבתי המשפט... מקרים בהם אנשים מחזיקים בנכסי הזולת תוך עשיית דין עצמי והפרת הסכמים. כשהמדובר בנכסי הציבור, שהמערכות המטפלות בהן כבדות ואטיות מטבען, והעוסקים בהם מתחלפים לא אחת, תופעה זו קשה עוד יותר... לפתחה של מערכת בתי המשפט האתגר לקצר הליכים כאלה, ככל שהדבר בשליטתה. אכן, גם אם ניתן להבין את ניסיונות המבקשת מצדה שלה להאחז בכל קש על מנת למנוע את פינויה מן החנות שהייתה למזנון, שכן כל השהיה יש בה מבחינתה תועלת כלכלית, אך ההליך הנוכחי הוא למצער הששי (ולא ספרנו הכל) בו נדונה פרשה זו, החל משנת 1992. על כך יש להצר, והגיעה עת סיום...".
אשר למועד פינוי המקרקעין, ייאמר כי בהתאם לאמור בסעיף 4(א) לזכרון הדברים שנחתם בין המנוח לבין התובעת, זו האחרונה מחזיקה במקרקעין שלא כדין החל מיום 15.5.06, דהיינו, למעלה מ-14 שנים ומחצה.
...
לדידי, מסקנה זו תקפה ביתר שאת במקרה דנא.
ככל שהתובעת סברה כי הנתבעת אינה בעלת הזכויות במקרקעין, כי אם העירייה (ס' 29 וס' 42 לסיכומי התשובה) ייפלא על שום מה ביקשה מהנתבעת שתסדיר זכויותיה במקרקעין, ותמיהה רבה יותר תימצא בכך שהגישה תביעה זו נגד הנתבעת ולא נגד העירייה
סיכום
בהגיענו הלום, באנו לכלל מסקנה כי התובעת נעדרת זכויות במקרקעין.
הגם שכך, אציין בקליפת אגוז כי טענה זו מקובלת עליי, שכן, ככל שהמנוח סבר כי קיימת לו זכות לדרוש מהנתבעת כי תחתום עמו על חוזה חכירה ביחס למקרקעין, היה מקום כי יפעל לעשות כן החל מהמועד בו הסתיימו הרשאות השימוש הזמניות במקרקעין.
