תביעה לאכיפת הסדר פשרה בדבר העברת מקרקעין

עוד נטען, לקזוז ניזקי הפטריארכיה מהתנהלותה של הימנותא במסגרת פרשת הקרקעות, על הסתעפויותיה, בסופו של דבר, עתרה הפטריארכיה לדחות את כתב התביעה נגדה ולחייב את הימנותא בהוצאותיה בניהול הליך זה. רבינוביץ' ומורגנשטרן, בכתבי-הגנה מתוקנים, עמדו על גירסתם שעיסקת הקרקעות הייתה אמיתית, תקפה ומחייבת וכי הפטריארך נתן את אישורו והסכמתו לעסקה, ועל כך, ועל פי הסכם הנאמנות מיום 29.3.2000, התגבשה זכותם לתשלום של 20 מיליון ש"ח. מעבר לכך, ונוכח הסכם הפשרה עם הפטריארכיה, נטען, כי הימנותא אינה זכאית לפצוי נוסף.

בשלב זה, ובמסגרת ההליכים המקדמיים, הונחו לפניי בקשות מטעם הימנותא וקבוצת רבינוביץ' לגילוי ועיון בפרוטוקולים של ישיבות הסינוד הקדוש אשר היתקיימו בקשר להסדר הפשרה עם הימנותא, לרבות למשא ומתן לקראתו ובכלל זה, לקבוע כי לא עומדת לפטריארכיה טענה לחיסיון דתי על מסמכים שהם פרוטוקולים של הסינוד הקדוש ביחס לעיסקאות מקרקעין ובשל ערך חשיפת האמת והמשמעות הראייתית הניכרת, הגוברים על כל שיקול אחר.

להתרשמותי, הצהרותיה של התובעת על סרובה ליתן יד להעברת זכויותיה של הפטריארכיה במקרקעין אינה עומדת בקנה אחד עם לשונו של הסכם הפשרה וניתנה בדיעבד, וספק בעיניי אם, וככל שהפטריארכיה הייתה מגלה לתובעת את דבר התקשרותה בעיסקה למכר זכויותיה במקרקעין עם צד שלישי, הייתה התובעת שוברת את הכלים ללא ניסיון מצדה להסדיר עסקה כוללת בין כל המעורבים לתועלת ולרווחתם, ביחד ולחוד, של כל המעורבים בפרשה.

אכן, במורכבות הדברים, בתמהיל כל השיקולים, כלכליים ופוליטיים כאחד, וריבוי המעורבים, כמו גם רגישותו של העניין והשלכותיו על זכויות החכירה של מדינת ישראל במקרקעין וכפועל יוצא זכויותיהם של התושבים בשכונות אלו, בצבר חריג של נסיבות עובדתיות ומשפטיות, מוקשת בעיניי טענת הפטריארכיה למניעות משפטית, על כל נימוקיה, שיש בה כדי לסכל את עמידתה של התובעת על אכיפת הסכם הפשרה ולמצער, קבלת סעד של פצויי קיום.

...

על-יסוד הרשעתו בסיוע למעשי המרמה והגזל, מכוח סעיף 42א(א) לפקודת הנזיקין, כאמור, וקביעותיי בפסק-הדין בתביעת הפטריארכיה, בין היתר ולרבות, בעניינו של מורגנשטרן ומעורבותו במרמה; כל זאת, בהיעדר סיכומים מטעמו, ונוכח התוצאה אליה הגענו בעניינו של רבינוביץ', אשר הגנתם בכתבי-הטענות אחת הן, ללא שמורגנשטרן נטל חלק פעיל בניהול הגנתו, בבחינת נוכח-נפקד, וממילא ללא שהעיד- מכל אלו, שוכנעתי כי התובעת הרימה את הנטל המוטל על שכמה להוכיח את אחריותו כמסייע לביצוע עוולות התרמית והגזל שביצע רבינוביץ', ואת היותו חלק אינטגרלי ומשמעותי בשרשרת האירועים שהובילה לגזילת סכום בסך של 4,500,000$ ומקובלים עליי בעניין זה סיכומי התביעה ונימוקיה.

לאור האמור לעיל, ובהתאם לשיקול-דעתו של בית-המשפט בחלוקת האחריות בין המשתתפים לפי סעיף 84 לפקודת הנזיקין, ולאחר ששקלתי את טענותיו של רבינוביץ' בסוגיה זו בסיכומיו, שוכנעתי לחייב אותו בהשבת מלוא סכום התמורה החוזית ונזקיה של התובעת כתוצאה ממעשה המרמה והפרת ההסכם שביצע בקשר לעסקת המקרקעין, ובסך של 20,000,000$.

סיכום לאור האמור לעיל, הנני דוחה את תביעת הימנותא נגד נתבעים 2, 10-11, 13-14, 15, 16, 17, 25 ומקבל, במלואה, את התביעה נגד הפטריארכיה (נתבעת 24), רבינוביץ' (נתבע 1), חברת כריסטיאן לנד (נתבעת 4) ומורגנשטרן (נתבע 23), ומורה כדלקמן: על הפטריארכיה, נתבעת 24, לשלם לתובעת סך של 13,000,000$ לפי שער החליפין למטבע ישראלי ביום מתן פסק-הדין, תוך 60 יום, וממועד זה בתוספת ריבית והצמדה כדין עד ליום התשלום בפועל.

על יסוד האמור לעיל, ביקש התובע מבית המשפט את הסעדים הבאים: (1) להצהיר כי הסכמי ליבאי חלים על הצדדים ולהורות על אכיפתם, או להורות לעירייה לחתום על הסכמים אלה; (2) לחלופין להצהיר כי חל על הצדדים הסכם החכירה שעליו חתמו השותפים בעקבות הסדר הפשרה ולהורות על אכיפתו, או להורות על חידוש הסכם החכירה המקורי; (3) להורות לעירייה להעביר לתובע פירוט עדכני של הנהלת החשבונות בספריה בקשר לחכירת הנכס; (4) לתת כל סעד שבית המשפט ימצא כנכון וצודק בנסיבות העניין, לרבות לפי סעיף 4 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 שעניינו אכיפת חוזה בקירוב.

התביעה לאכיפת הסדר הפשרה אינה תביעה במקרקעין (היות שהעירייה מעולם לא חתמה על הסכם חכירה חדש עם השותפים), אלא תביעה חוזית שחל עליה סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.

ב"כ התובע הפנה בסיכומיו לקטע מפסק הדין שניתן בעירעור על טען הביניים (עמ' 8 ש' 10-7), שם העיר בית המשפט בשולי הדברים כי הערייה הבהירה שאם החוכרים יסדירו את חובותיהם כלפיה ואת חריגות הבנייה המונעות לטענתה חתימת חוזה חדש, תזקוף הערייה על חשבון חובות העבר בגין הנכס את תשלומי דמי השכירות שהועברו לידה משוקת.

...

לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי גם לו היה התובע מוכיח שניתנה לו הבטחה מנהלית או שהצדדים הגיעו להסכמות מפורטות וסופיות כלשהן, לא היה מקום לחייב את העירייה להתקשר עם התובע ושותפיו בהסכם חכירה, שכן מדובר בהתקשרות בלתי חוקית הפוגעת באינטרסים ציבוריים של שוויון ומנהל תקין.

לפיכך התביעה נדחית.

התובע ישלם לעירייה סך של 45,000 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

כעולה מהסכם הפשרה, הצדדים הגיעו להסכמות בדבר חלוקה ושימוש במקרקעין בהם לצדדים זכויות משותפות.

האם המשיבים זנחו את הסכם הפשרה או השתהו בהגשת תביעתם לאכיפתו? לטענת אדהם, המשיבים זנחו את הסכם הפשרה היות והעבירו לידיו את הזכויות במקרקעין עובר לחתימה על הסכם הפשרה.

...

דין טענה זו להידחות הן מטעמי בית משפט קמא והן מהטעם שרק אדהם הגיש ערעור בעוד שחיוב הנתבעים הוא ביחד ולחוד.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל אציע לחברי לדחות את הערעור, ולחייב את אדהם בהוצאות הערעור ובשכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ (כולל מע"מ).

רבקה איזנברג, שופטת אשר על כל האמור לעיל, הוחלט לדחות את הערעור, ולחייב את המערער לשלם למשיבים הוצאות משפט בערעור (כולל שכ"ט עו"ד ומע"מ), בסכום כולל של 20,000 ₪.

על פי המתואר בתביעה, התובע רכש ביום 29.4.2004 שני דונם מהנתבעים 2 ו- 3, מתוך חלקה בת 15 דונם אשר קיבלו הנתבעים 2 ו- 3 מהנתבעת 1 על פי הסכם פשרה מיום 17.7.2003.

כן נקבע כי: "במישור של אופי הסעד: נפסק, בין היתר, כי תביעה לאכיפת התחייבות להעביר בעלות בקרקע היא תביעה במקרקעין ... וכך גם תובענה לבצוע בעין של התחייבות קבלן לרשום מקרקעין על שם הרוכש... בנוסף, הכירה הפסיקה בתביעה לאכיפת חיוב חוזי להענקת זכות במקרקעין, כתביעה "במקרקעין"..

ואולם, בעיניין סיווגה של הזכות כזכות אובליגאטורית או קניינית, נפסק בעיניין ברכה כי: "בנוסף, כאשר מדובר בתביעה לאכיפת חיוב חוזי להענקת זכות במקרקעין, מצינו פסקי דין שראו להבחין בין מצבים שבהם יחול שינוי במצב הזכויות הקנייניות ביחס למקרקעין, כתוצאה מקבלת הסעד, לבין מצבים שבהם קבלת הסעד הנעתר לא הובילה לשינוי במצב הזכויות כאמור. ראו, למשל, דברי כב' השופט ד"ר ד' ביין ב-ה"פ (חי') 1372/94 שרם נ' שרביב בע"מ [פורסם בנבו] (7.3.1996):

...

לטענת הנתבעים מדובר בזכות אובליגטורית ולא בזכות קניינית ועל כן חלה התיישנות של 7 שנים ומשכך יש לדחות את התביעה.

על כן, משעה שהמקרקעין הוסדרו בתוך תקופת ההתיישנות, וכאשר במועד הגשת התביעה היו המקרקעין מוסדרים, אני סבורה כי יש להחיל על העניין את תקופת ההתיישנות למקרקעין מוסדרים.

לאור כל האמור, הבקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות – נדחית.

באשר לטענות אחרות של הנתבעים ובהן הטענה כי הסעד המבוקש על ידי התובע מופנה בין היתר לרשות הרושמת, קרי לשכת רישום המקרקעין, אשר לא צורפה כצד להליך, וכן כי מאחר שהמקרקעין טרם נרשמו על שם הנתבעים 2 ו- 3, ממילא לא ניתן לקבל את הסעד המבוקש, אני סבורה כי מאחר שמדובר בתביעה לסעד הצהרתי להצהיר כי התובע הוא הבעלים של 2 דונם מתוך חלקה בת 15 דונם, אין בטענות האמורות כדי להביא לסילוק התביעה על הסף.

התפתחויות לאחר הגשת העירעור ביום 15.3.2021 הגישו המערערים לבית משפט קמא בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, במסגרתה הם טענו כי המשיבים 3-1 ו-7-6 מפרים את הסכם הפשרה בכך שהם מונעים את העברת הזכויות ביחידות הדיור שהובטחו בהסכם הפשרה על שם המערערים (להלן: בקשת הביזיון).

פסק הדין מושא ערעור זה עומד אם כן על רגליו שלו, ואף שהוא מתייחס להסדר הפשרה, ואף מביע תמיהה, כאמור, באשר לצורך לברר את התביעה דנן בהנתן קיומו – הוא מנתח את היחסים החוזיים בין הצדדים ומגיע באופן בלתי תלוי בגורל הסדר הפשרה למסקנה כי יש לדחות את התביעה הכספית שהוגשה אליו.

ואולם, הלכה למעשה, שתי התביעות מתיישבות זו עם זו. הסכם הפשרה נועד להביא לפיתרון הסיכסוך בדרכי שלום, וככל שיקבע כי יש לאוכפו, ממילא משמעות הדבר היא שהמערערים ויתרו מכוחו על זכותם לתבוע את המקרקעין האחרים.

...

חברי השופט גרוסקופף סבור אף הוא כי יש לפרש הוראות אלה כתניית אופציה, אולם לאחר שבחנתי, ושבתי ובחנתי את הוראות ההסכם, אין דעתי כדעתו.

אף בנימוקי חברי באשר לתכלית האובייקטיבית של סעיפים 2.8 ו-7.3 להסכם, אין כדי להוביל למסקנה כי מדובר בתניית אופציה.

סוף דבר – לוּ דעתי הייתה נשמעת, היינו מקבלים את הערעור, ומחייבים את החברה, ואת המשיב 3 כערב להתחייבויותיה על פי הסכם המכר, לשלם למערערים את הפיצוי המוסכם בגין הפרת ההסכם.