תביעה לאכיפת החלטת ועדת מינהל השירות בדבר ביטול מינוי מהנדס מועצה

שתי בנותיו של התובע הביעו אף הן את רצונן להיקבר, לאחר אריכות ימים ושנים ליד אימן המנוחה ואביהן , יבדל"א. התובע ניהל מו"מ עם מר חנן קרן, מנהל אגף ההנדסה במועצה ומי שהציג עצמו כמופקד מטעם המועצה על הטיפול בסוגיית הקבורה בסביון.

עוד ציין כי לו היה יודע שכך הם הדברים לא היה מביא את רעייתו לקבורה בסביון והיה מחפש אלטרנאטיבה אחרת וכי הנתבעת לא יכולה כעת לבטל את ההסכם באופן חד צדדי.

התובע אשר סבר כי הועדה הייתה אמורה למצוא פיתרונות ולא לתת פרשנות לתקנון החליט על הגשת התביעה כאן כאשר לטענתו כל שעשתה הנתבעת היא גרירת רגליים, ולא נעשה ניסיון אמיתי למצוא פיתרון לסוגיה וההחלטה של הנתבעת בדבר המועד הקובע אינה מעניקה לה זכות להפר את ההסכם שנכרת איתו.

מעבר לכך יאמר כי התביעה דנן היא לאכיפת ההיתחייבות החוזית של הנתבעת מלכתחילה ולא באה לתקוף את החלטת הועדה שניתנה בדיעבד.

בענייננו אין מחלוקת כי הנתבעת הסכימה לרכישת החלקות ע"י התובע וכי התובע שילם עבור חלקות ספציפיות, הדבר נעשה לאחר מו"מ בדבר רכישת החלקות והצגת עמדתה המאשרת של הנתבעת ואף במשך שלש שנים לא היתה כל היתנגדות להסכם האמור, עד שקם ראש מועצה חדש אשר החליט לפעול באופן אחר ממה שהיה נהוג טרם מינויו.

עוד טוענת הנתבעת כי התשלום ששולם הוא אגרה בגין שמירה של החלקה ולא תשלום בגין רכישת החלקה וזאת בהתאם להוראות התקנון ואזי שמירת חלקת קבר בבית העלמין אינה פעולה מכח חוזה אלא שירות שנותנת הרשות המקומית למי שזכאי לכך ולכן מדובר בהחלטה מינהלית בלבד.

...

אלא מדובר בהליך שעניינו אכיפת הסכם בין הנתבעת לתובע והעובדה שהנתבעת היא רשות מקומית, היא לכשעצמה אינה מובילה למסקנה כי כל הסכם שלה צריך להיות נדון בביהמ"ש לעניינים מנהליים.

לא מדובר בהבטחה שלטונית בניגוד לדין וע"כ אין לאפשר לנתבעת להשתחרר מהחוזה.

לאור האמור התביעה מתקבלת ואני מורה על אכיפת החוזה בין הצדדים באופן שהנתבעת מחויבת לשמור את שתי חלקות הקבר הנוספות לבנות משפחתו של התובע.

לפיכך לטענת המועצה, אף ככל שבוצעו העבודות המוכחשות, הרי שהתובעת מבקשת לאכוף את הוראותיו של הסכם בלתי חוקי, בניסיון להתעשר על חשבון המועצה שלא כדין.

ביום 17/11/19 הוגשה הודעה מוסכמת מטעם הצדדים למינויו של המהנדס מר אסעד סלאמה כמומחה מטעם בית המשפט, ובו ביום ניתנה החלטה בדבר מינויו לשם בדיקת העבודות שביצעה התובעת עבור המועצה, הכמויות והמחיר הראוי בגינן.

בע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עריית ירושלים (22/1/09) (להלן: "פרשת בית הרכב"), נפסק כי דרישת הצורה המעוגנת בסעיף 203 לפקודת העיריות היא תנאי לתוקפה של התחייבות הרשות, ותכליתה לאסור על כריתת חוזים מנהליים בנגוד לפרוצדורה הקבועה בו. ראו ס' 21 -24 לפרשת בית הרכב: "תכלית דרישת הצורה שבסעיף 203 היא הבטחת שימוש זהיר ומבוקר בכספי הציבור ... מטרתה ליצור מערכת בקרה שתוודא כי הגוף הצבורי המתקשר בעיסקה במשפט האזרחי נהג בזהירות הראויה ובחן את העסקה כראוי. הדרישה מקורה באנטרס הצבורי והיא משקפת רצון להבטיח את חוקיות פעולות העיריה כמו גם הגנה על זכויות תושביה ואמון הציבור בה ... אכן, סעיף 203 הוא ביטוי לעיקרון שילטון החוק וחוקיות המינהל.

לסיכום, ראו ס' 17 - 19 לתצהיר ממלא מקום מהנדס המועצה; ועדות גזבר המועצה בעמ' 18 לפרוטוקול, שורה 29: "לא שילמנו עבודות ללא הזמנה. אם חשבון מגיע אלי זה בצרוף ההזמנה שהוצאה כחוק." לנוכח כל האמור, אני מבכרת את עמדת המועצה לפיה, התובעת ידעה כי טרם ביצוע העבודות עליה לקבל הזמנת עבודה חתומה על ידי מורשי החתימה במועצה והחשב המלווה, כמתחייב על פי הדין ומסמכי המיכרז.

אפנה בנוסף לעניין זה לס' 3 - 4 לתצהיר ממלא מקום מהנדס המועצה מהם עולה, כי התובעת מעניקה שירותיה למועצה כבר משנת 1996, ומשכך חזקה עליה כי ידעה על דבר הדרישה להזמנה חתומה כדין כתנאי לקבלת התמורה, וכי קיבלה אזהרות ומסרים בעיניין זה מנציגי המועצה.

לעניין זה יפים הדברים שנפסקו בנסיבות דומות על ידי כבוד הנשיא ד"ר אברהם אברהם בע"א (נצ') 8619-03-17 מועצה אזורית אל-בטוף נ' הישאם ח'ורי (21/6/17), ס' 15: "מכאן למקרה שלפנינו, ודעתי כדעת השופטת קמא הנכבדה, כי בטלותו של החוזה שנכרת בין המערערת למשיב, בטלות שיסודה באי־קיום הדרישה הקבועה בסעיף 193 לצוו, אינה מוליכה בהכרח להפטרתה של המועצה מכל תשלום שהוא עבור העבודה שעשה עבורה המשיב. ומה הם שקולי צדק אלו:

" (ההדגשה אינה במקור) לאחר איזון בין מכלול השיקולים האמורים, באתי לכלל מסקנה כי יש לפסוק לתובעת 50% מיתרת התמורה המגיעה לה אף לשיטתה, 50% מסך של 615,615 ₪, קרי: סך של 307,807 ₪ כולל מע"מ. לנוכח האמור, דין התביעה להיתקבל בחלקה באופן שהמועצה תשלם לתובעת בגין שווי העבודות נושא התביעה סך של 307,807 ₪ כולל מע"מ. סוף דבר התביעה מתקבלת באופן חלקי.

...

איזון בין מכלול השיקולים הללו מוליכני לכדי מסקנה, כי לא יהא זה צודק להפטיר את המועצה מתשלום שווי העבודה ממנה היא נהנית, אך גם אין ליהנות את הקבלן־המשיב על ידי זיכויו בתמורה המוסכמת או בשווי מלא של העבודה, שווי שיכלול רווח קבלני, שהרי בכך הוא יימצא נשכר, אף שגם הוא חטא כאמור בהתקשרות בלתי חוקית.

" (ההדגשה אינה במקור) לאחר איזון בין מכלול השיקולים האמורים, באתי לכלל מסקנה כי יש לפסוק לתובעת 50% מיתרת התמורה המגיעה לה אף לשיטתה, 50% מסך של 615,615 ₪, קרי: סך של 307,807 ₪ כולל מע"מ. לנוכח האמור, דין התביעה להתקבל בחלקה באופן שהמועצה תשלם לתובעת בגין שווי העבודות נושא התביעה סך של 307,807 ₪ כולל מע"מ. סוף דבר התביעה מתקבלת באופן חלקי.

הנתבעת תשלם לתובעת סך של 307,807 ₪ כולל מע"מ, בצרוף הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪.

לטענת התובעת, מועצת התובעת הטילה חיוב בגין ארנונה כללית, כמו גם חיוב בגין פינוי כלי אשפה, היטל ביוב, אגרת מים, קרקע תפוסה, אגרת שלטים או אגרת שירותי קבורה בגין הנכסים הנמצאים בשטח שיפוטה.

בהתאם להחלטתי מיום 27.1.2021, ועל יסוד הסכמת התובעת, ניתנה לנתבעת רשות להיתגונן מפני התובענה, והתצהיר שצורף לבקשת רשות להיתגונן שימש ככתב הגנה בתובענה זו. לטענת הנתבעת, הנכס מושא החיוב הוא נכס מסוכן.

כך, למשל, ציינה הנתבעת, אחד השוכרים היה מיפעל הפיס, אשר הודיע, לטענת הנתבעת, ביום 5.9.2012 על ביטול החוזה בשל התיקונים הנדרשים על ידי מהנדס העיר.

כך או אחרת, טענה הנתבעת, הודעה על דרישת תשלום לא הומצאה לה, תוך שהוסיפה כי מיום מינוי כונס הנכסים (9.6.2020), ממילא אין לה כל חבות בגין נכס זה, והחבות חלה על כונס הנכסים עד למכירת הנכס, ומיום המכירה – על הקונה.

אברהם שב ונשאל האם הוא מודע או בקיא בבדיקות ופעולות שהיה על הנתבעת לבצע במקום, והוא שב וענה כי הוא לא מודע לעניין, וכי הוא כלל לא פנה למהנדס העיר לבירור הסוגיה, אף שהיה מודע לטענת הנתבעת בדבר מסוכנות המבנה והפטור לו היא זכאית לטענתה בשל כך. אברהם הוסיף עוד, כי ידיעת התובעת על השמוש בנכסי הנתבעת בקניון היא בשל שיחות שערכה מחלקתו עם מזכירת ב"כ הנתבעת.

בנוסף, כפי שציינתי, עד התובעת הוא מנהל מחלקת אכיפה, ואין לו ידיעות על מצבו ההנדסי של הנכס.

הדבר בא לידי ביטוי באופן מפורש בהסכם הפשרה שנעשה בועדת הערר, שם נרשם מפורשות כי הנכסים פנויים, וכך גם עלה מעדויות עו"ד גור ומר אברהם (עמוד 10, שורות 3-13 לתמליל הפרוטוקול).

...

הוסכם, כפי שצוין, כי לסילוק כל חובות הנתבעת בגין הארנונה תשלם הנתבעת עבור השנים האמורות סך של 350,000 ₪.

טענה זו של הנתבעת דינה להידחות, שכן היא מניחה, כי לולה הייתה התובעת פונה לדיירים הנתבעת, היו אלה ממשיכים בשכירת המבנה.

סיכום התביעה מתקבלת בחלקה, באופן שבו על הנתבעת לשלם לתובעת את דמי הארנונה הוא בגין הנכסים מושא תובענה זו, בסיווג של "חדרי כושר", מיום 1.1.2017 ועד ליום 30.6.2017, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

הרשות הוסיפה כי אם המושב סבור שהוא זכאי לפצוי, עליו להפנות טענותיו לועדת הפיצויים, בהתאם להחלטה 1297 של מועצת מקרקעי ישראל.

לשיטת הרשות, הוראות הסכם המשבצת קבעו כי שיעור הפיצויים ייקבע על ידי ועדת הפיצויים ועל כן יש לאכוף על המושב הוראה זו, בפרט כאשר במסגרת הדיונים בפני ועדת הפיצויים, קיבל על עצמו המושב את מסלול הפצוי על בסיס החלטה 1297.

ככלל, הסדר דיוני שנכרת בין בעלי הדין המוגבל ליחסים ביניהם ואשר אינו פוגע ביעילות ובתקינות ההליך השפוטי, בתקנת הציבור או בזכויות המתדיינים, מחייב את בעלי הדין ואין לחרוג ממנו כל עוד לא בוטל (רע"א 5823/00 כיוף נ' מנסור (12.9.2000); רע"א 2999/18 עריית אשקלון נ' אפרידר - חברה לשיכון ופיתוח אשקלון‏ (20.9.2018)).

הרשות טוענת בסיכומיה כי הסכמתהּ למינוי שמאי מטעם בית המשפט "נבעה אך לצורך הוכחה כי הסכומים שנתבעו מופרכים [...] " וכי "אין במינוי כאמור לגרוע מהטענה הבסיסית לפיה אין מקום לחישוב הפצוי לפי שווי הקרקע או הסכמה לגבי שווי הפצוי בכל מועד שהוא [...] " (סעיף 27 לסיכומים).

הדברים עולים בקנה אחד עם חובותיה של הרשות: המינהל משמש נאמנו של הציבור בנהלו את מקרקעי המדינה.

המושב הפנה למכתבו של מר איתי פרס, מהנדס המועצה האזורית גזר, מיום 12.7.2018, שם נכתב כי המקרקעין אינם נמצאים בתחום השיפוט של המועצה האזורית גזר וכי המועצה לא הקימה את החומה (נספח י' לתצהירים מטעם המושב).

לרשות עמדה הזכות לקזז מסכום הפצוי את הנזקים להם היא טוענת בתביעה שכנגד אך היא לא שלחה הודעת קזוז שכזו לאחר החלטת ועדת הפיצויים.

גם אם שהוי זה מבוסס על אמונתו כי יפוצה בדרך אחרת, אין הדבר מזכה אותו בתשלום הפרישי ריבית לתקופה זו. על כן סכום הפצוי יישא הפרישי הצמדה עד ליום 22.3.16 (30 יום לאחר החלטת ועדת הפיצויים) וממועד זה ואילך יישא הפרישי ריבית והצמדה כחוק.

...

אני דוחה את טענת המושב כי נפלה טעות סופר בחוות דעת השמאי מטעמם, שכן השמאי מצטט במדויק את הקטע הרלוונטי וקובע כי חוות הדעת של בוגין התייחסה גם לחומה אחרת שאינה נשוא הדיון ועל כן הגיע למסקנה כי מדובר בחומה של 430 מ"ר בלבד.

המסקנה העולה מעדויות אלו היא כי המושב פעל ככל יכולתו כדי למנוע את הפלישה.

סוף דבר לאור האמור, תביעת המושב מתקבלת בחלקהּ והתביעה שכנגד נדחית.

רקע ותמצית טענות הצדדים: העותרת, עמותה בשם חרמון התנועה לשויון זכויות ומנהל תקין המאוגדת כעמותה (להלן – העותרת), הגישה עתירה כנגד המבקשים וצדדים נוספים לביטול מינויו של המשיב 9 לתפקיד היועץ המשפטי של הועדה לתיכנון ובניה מעלה חרמון.

בהקשר זה הודגש כי ההחלטה בדבר בחירת המשיב 9 ליועץ משפט של הועדה התקבלה ביום 28.11.19, וכי פניה מטעם העותרת לפסילת בחירתו של משיב 9 התקבלה כבר לפי יותר משנה, אולם העתירה הוגשה רק בחודש אגוסט 2022, בשיהוי קצוני.

אוסיף כי עיון בפסיקה מעלה כי בהמ"ש לעניינים מינהליים אכן ראו לחייב עותרים בהפקדת ערובה במקרים שנמצאו מתאימים לכך (ראו למשל: החלטת בהמ"ש העליון בבר"ם 2843/22 מאיר ורדי נ' מינהל התיכנון – משרד הפנים (10.5.22), בו נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בימה"ש לעניינים מינהליים לחייב העותר בהפקדת ערובה; עת"מ (מחוזי חיפה) 17733-03-20 רפאל בוקיש נ' הוועדה המקומית לתו"ב פרדס-חנה כרכור (4.10.20); עת"מ (מחוזי נצרת) 28864-07-19 משה שיק נ' ועדה מקומית לתיכנון ובניה גליל מזרחי (2.10.19); עת"מ (מחוזי נצרת) 41766-05-16 משה שיק נ' המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין (18.9.16); ).

שנית, סעיף 353א לחוק החברות קובע כי: "הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לידון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתנתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין." בפסיקה נקבע כי אף שלשון הסעיף היא הגשת "תביעה" לבית המשפט, יש לפרשו באופן שהוא חל אף על הליכים משפטיים אחרים של תקיפת החלטות מנהליות.

ראו בעיניין זה רע"א 6315/18 חב' ג'י אם בניה בע"מ ואח' נ' מנהל מע"מ לוד (7.10.18), באשר לתחולת סעיף 353א' הנ"ל בערעורי מס. ובאשר לתחולת הסעיף בעתירות מנהליות ראו: עת"מ (מחוזי חיפה) 47892-07-11 א.א אורגן שירותי אחזקות בע"מ נ' הטכניון מכון טכנולוגי לישראל ואח' (30.11.11); עת"מ (מחוזי י-ם) 277/10 רדיו עכשיו בע"מ נ' מועצת הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו ואח' (1.4.10)).

בהתאם להלכה הפסוקה אשר פירשה את הסעיף האמור, הנטל הוא על החברה – התובעת, להוכיח באופן מספק את איתנותה הכלכלית ואת יכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, או את קיומן של נסיבות אשר בגינן יהיה זה מוצדק לפטור אותה מהפקדת ערובה (ראו לעניין זה גם: רע"א 10376/07 ל. נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (2009) (פורסם במאגרים); רע"א 9618/11 ארט יודאיקה בע"מ נ' ג. טלי עד שנוע בע"מ (2011) (לא פורסם).

...

לצד זאת, סבורני כי יש ממש בטענות המבקשים לפיהן יש להחיל בענייננו את הכלל הקבוע בסעיף 353א' לחוק החברות, או לכל הפחות להקיש ממנו, שכן אף העותרת, כעמותה, הינה אישיות משפטית עצמאית ונפרדת מהפרטים שהם חבריה (סעיף 8 לחוק העמותות, תש"ם – 1980; ע"א 4395/06 עמותת ז.פ ואח' נ' לוי רמות עבודות עפר, כבישים ופיתוח בע"מ ואח' (6.5.09)).

נוכח זאת, הרי שעל העותרת נטל כבד להרים בהקשר זה. לנוכח שיקולים אלה בהצטברותם, ואף בנותני דעתי לייחודו של הליך הביקורת המנהלית והזהירות הנדרשת בהקשר זה בסוגיה בה עסקינן, מסקנתי היא כי דין הבקשה להתקבל.

במכלול הנסיבות אני קובעת כי העותרת תפקיד ערובה להוצאות המבקשות בסך 15,000 ₪.