תביעה לאישור כניסה מהרחוב למגרש באזור תעשייה כבדה

ביום 22.8.05 ניתן צו לתחילת עבודות של סלילת כביש וסידור מדרכה בהתאם לחוק העזר להרצליה (סלילת רחובות), תשל"ו-1976, בין היתר ביחס לקטע חיבור רחוב הסדנאות עם כביש "מילוט מרינה", הגובל בנכס (העתק צו תחילת עבודות מיום 22.8.05 צורף כנספח 1 לתגובת המשיבה לבקשת האישור).

ביום 16.3.10 הוכרז על אגן נקוז מס' 30 באיזור הנכס, ובמקביל אף בוצעו עבודות באיזור האיסוף (העתק פרוטוקול מועצה של ישיבה מן המניין מיום 16.3.10 צורף כנספח 4 לתגובת המשיבה לבקשת האישור).

תנאי נוסף לאישור התובענה כייצוגית, שנידרש קודם לחקיקת חוק תובענות ייצוגיות, הוא קיומה של עילת תביעה אישית לתובע המייצג (ראו ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, פ"ד נא(2) 312, 327-330 (1997); אלון קלמנט "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006" הפרקליט מט 131, 136 (2007)).

בית המשפט שדן בבקשה נידרש להכנס לעובי הקורה,ולבחון היטב – משפטית ועובדתית – האם מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית (עניין מגן וקשת, בעמ' 328; עניין רייכרט, בעמ' 292-291).

על התובע הייצוגי להרים נטל ראשוני – נטל שיש לתת לו משמעות, מבלי שיהיה כבד מינשוא, תוך שבית המשפט נותן דעתו, בכל מקרה ומקרה, לקושי היחסי העומד בפני התובע הייצוגי כאשר הוא נידרש להוכיח את תביעתו לכאורה".

עמדה זו של שפיר אכן עולה בקנה אחד עם האופן שבו המשיבה נוהגת; כאמור, המשיבה הבהירה בתגובתה לבקשת האישור, כי במרבית המקרים היא אינה מחייבת שטחים שמיועדים להפקעה בהיטלים ובאגרות או מאפשרת לבעלים לדחות את התשלום למועד קבלת מיגרשי תמורה, הכל בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

...

ברם, גם בטענות אלה אין כדי לבסס את המסקנה, כי קיימת אפשרות סבירה להכרעה בשאלות המשותפות לטובת הקבוצה במקרה זה; אשר לטענה הראשונה, הרי שמדובר בטענה אשר אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, אשר קבעה, במפורש, כי הבעלות בקרקע שהופקעה עוברת לרשות המפקיעה רק עם העברת הקניין בהם על פי סעיף 19 לפקודת הקרקעות, או עם קבלת החזקה בהם, על כל המשתמע מכך.

אשר לטענה השנייה, הרי שמדובר בטענה שהועלתה בעלמא, ללא כל מסד עובדתי לתמיכה בה. מכל מקום, טענות אלה מהוות הרחבת חזית אסורה, ומשכך לא דנתי בהן בפירוט במסגרת החלטה זו. סוף דבר לאור כל האמור, בקשת האישור נדחית.

כיוון שלא ניתן להגיש תובענה מנהלית בעילה זו, אני מורה גם על מחיקתה של התובענה.

המבקשת והמשיבה מחזיקות בשטחי קרקע נפרדים וסמוכים המצויים באותו מיגרש באיזור התעשייה הדרומי באשקלון.

בהליך נוסף, אשר מיתנהל בין הצדדים (תא"ק 2932-06-14), הגישו המשיבים תביעה נגד המבקשת לסילוק יד מרצועת שטח מסוימת, המצויה באיזור הגבול בין שטחי הצדדים, בטענה לפיה המבקשת פלשה לשטח זה ונטלה אותו לידיה.

במערכת הביוב קיים חיבור צבורי אחד לכל המיגרש, המיועד לחבר את כל יחידות המשנה של המיגרש, המצוי ברחוב הרפד.

טענת המבקשת לפיה יש בפסיקה תימוכין למתן אישור לבצוע עבודות דחופות שאלולא יעשו ייגרם נזק כבד, מיתעלמת מכך שאין מדובר בבצוע עבודות אלא ביצירת מצב קבוע של שימוש במקרקעי המשיבה.

כל עוד יש למבקשת חלופות (וכאמור, גם לגבי הכניסה והיציאה וגם לגבי חיבור התשתיות, יש למבקשת חלופות) הרי שאין למצוא בעמדת המשיבה, העולה מזכותה במקרקעין, שרירות או חוסר תום לב. מעבר לנדרש, ראוי להתייחס בקצרה לטענות המשיבים ביחס להתפתחויות שחלו בכל הנוגע להליכי מתן ההיתר למבקשת.

...

המשיבים טענו בתגובתם לבקשה הנוספת לסעד זמני, כי יש לדחות את הבקשה על הסף, נוכח ההחלטה שניתנה בבקשה למתן סעדים זמניים לפיה נדחתה בקשתה של המבקשת.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה לפיה הנימוקים המרכזיים שפורטו בהחלטה שניתנה בבקשה למתן סעדים זמניים, עומדים בעינם.

נוכח המפורט לעיל, הבקשה הנוספת למתן סעד זמני, נדחית.

התובע אישר כי נאמר לו שאסור היה לו לנסוע ברכב אלא רק לצורך תיקונים ובכל זאת בחר לנסוע ברכב זה כאשר הוא מחזיק ברכב חדש בחניון במקום עבודתו (עמ' 44 בפרוטוקול שורות 31-33).

מטרתו היא להלך ממקום החנייה בו החנה את רכבו עד למקום עבודתו וחזרה, במיגרש חנייה שאינו סלול, חשוך בשעת ערב מאוחרת באיזור תעשייה.

תחילה טען בפני החוקר כי נטל את רכב בנו שחנה ברחוב, בחירה הגיונית וסבירה אך לאחר מכן שינה גרסה זו וטען כי בחר להכנס לחניון במעמקי הבניין ולצאת עם רכב שרכש לאחרונה על מנת לחזור לבית מגוריו, רכב שלא טרח לבטח ולהשתמש בו למרות שרכש אותו מספר שבועות קודם לכן.

התובע מגדיל עשות ובוחר בבוקרו של יום הארוע, להשתמש ברכב נשוא התביעה שלא עבר את מבחן הרשוי מספר ימים לפני כן ונאסר עליו לנהוג בו, למרות שהיה לו רכב חדש וגם רכב השייך לבנו העומד כאבן שאין לה הופכין ברחוב ממתין לקונה המיוחל.

די בכל האמור לעיל, על מנת להטיל צל כבד על הגרסה הלוקה בחוסר אמינות ובסתירות בנושאים מהותיים.

...

הנתבעת התגוננה וטענה כי דין התביעה להידחות מחמת שמדובר בניסיון להוציא תגמולי ביטוח שלא כדין ובנסיבות בהן לא אירע מקרה ביטוח.

די בכל האמור לעיל, על מנת להטיל צל כבד על הגרסה הלוקה בחוסר אמינות ובסתירות בנושאים מהותיים.

סוף דבר הוא כי התביעה נדחית והתובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 10,000 ₪.

אולם מאחר שכביש מס' 9 מעולם לא נסלל, לא עמדה בפניו ברירה אלא להכשיר את המיגרש הסמוך כדרך גישה חלופית שתאפשר גם כניסתם ויציאתם של כלי רכב כבדים וארוכים.

מהראיות שפורטו עולות מסקנות אלו: ראשית, הגישה למקום עסקו של הנתבע, כמו גם ליתר בתי העסק הממוקמים בסמוך לו, היא מכוון רחוב יגאל אלון, וכניסה זו לא השתנתה בעקבות אישורה של תב"ע 65/ג בשנת 1996 .

לטענת הנתבע, כי תביעת המינהל לאסור עליו שימוש חורג במיגרש החכור יש בה משום אכיפה סלקטיבית של הדין, שכן כימעט כל העסקים הממוקמים באיזור השכירו את השטח הנוסף שניתן להם במסגרת תב"ע 65/ג לשוכרי משנה, אשר עושים במקרקעין שימוש חורג, אך המינהל לא תבע אותם בשל כך. מבחינת התב"ע החלה על האיזור, מותר שימוש במקרקעין "לתעשייה ומסחר". חנות למכירת חומרי בנין ועסק למכירת מזגנים עונים להגדרה זו. על כן השמוש החורג איננו חריגה מן התב"ע אלא חריגה מהייעוד שהותר בחוזה החכירה עם הנתבע.

...

הקביעה בפסק הדין, לפיה הגישה לשטחו של הנתבע היתה ונשארה מכיוון צפון, והקביעה שהנתבע פלש למגרש הסמוך ולא היה בעל זכות כלשהי, תומכות ומחזקות את המסקנה שלפיה אין רלוונטיות לחוות הדעת עליהן ביקש הנתבע להסתמך.

סיכום לאור כל האמור אני מקבלת את תביעת המינהל נגד הנתבע ודוחה את התביעה שכנגד שהגיש הנתבע.

אני מורה לנתבע לפנות את המגרש הסמוך למגרש החכור, מגרש מס' 14/1 בגוש 5205 חלקה 15 ו-21, ולהעמידו לרשות התובע כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ.

כיום על המדרון הרלבנטי קיימת שכונה המאכלסת תושבים רבים (ושם הרחוב הוא צבעוני) אך מוסכם כי בשנת 1995, טרם נבנו בתים על אותו מדרון והתובעים והשכנים היו מבין "החלוצים" שבחרו לבנות את ביתם באותו האזור.

בנוסף, מוסכם כי במהלך הבניה התובעים פרצו דרך עפר, המחברת בין הכביש הראשי ובין המיגרש, על מנת לאפשר לכלי הרכב הכבדים להגיע אל המיגרש לצורך ביצוע עבודות הבניה ולאחר מכן עשו שימוש בדרך זו לצורך ההגעה לבית.

לטעמי, המסקנה המתחייבת מהאמור לעיל היא כי לא הובטחה לתובעים כל הבטחה קונקרטית לגבי לוח זמנים לסלילת הכביש לפני שהחליטו על רכישת המיגרש או לפני שהחליטו לבנות את הבית או לפני שהגישו את הבקשה לקבלת היתר או לפני שהחלו בעבודות הבניה.

הפסיקה עמדה על 5 תנאים מצטברים לביסוסה של הבטחה מנהלית (ראו למשל ע"א 6620/93 עיריית רמת גן נ' גולומב, פ"ד נא(2) 363, 370 וכן בג"צ 5018/91 גדות תעשיה פטרוכימיה בע"מ ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד מז(2) 773, 779-780), ואלה הם: האחד, ההבטחה המנהלית ניתנה על ידי בעל הסמכות לתתה; השני, הבטחה מנהלית ניתנה מתוך כוונה שיהא לה תוקף משפטי מחייב; השלישי, ההבטחה הובנה על ידי מקבל&"64308; כבעלת תוקף משפטי מחייב; הרביעי, ההבטחה מפורטת די הצורך ובת ביצוע.

אין חולק כי בשעה שהתובעים הגישו את בקשתם לקבלת היתר בניה, בשנת 1995, חתם התובע, מר תורג'מן (להלן: "התובע") על תצהיר (מיום 28/9/1995) בו הוא מצהיר שהוא מודע לכך כי המועצה טרם ביצעה את עבודות התשתית באזור, כי ידוע לו שהמועצה טרם ביצעה את סלילת הכביש ולא הקימה את מערכות התשתית השונות וכי הוא מוותר על כל דרישה בהקשר זה. אני סבורה כי ניתן ללמוד מכך שהתובעים ידעו בצורה חד משמעית מהו מצב הדברים בעת שהגישו את הבקשה לקבלת היתר בניה, הבינו את משמעות הדברים – ויש לראותם כמחוייבים על פי האמור בתצהיר.

אין בכוונתי להכנס לפרטי המחלוקת בין הצדדים בהקשר זה, היות והנושא מצוי בהליכים, אך רק אציין כי במהלך הדיון שבפני הוקדשה מחצית מהזמן לשאלות שקשורות בדרישה לתשלום כאמור, וקשה היה להשתחרר מהרושם שהתובענה דנן הוגשה כתגובה לשליחת החיוב.

...

יש לדחות את התביעה לגבי פריט זה הואיל והתובעים לא הוכיחו כי אכן שכרו דירה במשך 18 חודשים ולא הוכיחו מה היתה הסיבה לכך.

אני סבורה כי יש בכך כדי לחייב את המסקנה שראש נזק זה לא הוכח.

אשר על כן התביעה נדחית.