תביעה לאיסור הפרת פטנט וסימני מסחר בתרופה

בקשת המשיבה נשענה על שני טעמים: הטעם הראשון כי סעיף 44(1) לפקודה אינו מסמיך את בית המשפט לבטל רישום מידגם, וסמכותו מתמצית רק בתיקון רישום המדגם; והטעם השני, שאף אם מוסמך בית המשפט להורות על ביטול רשומו של מידגם, הרי שהמערערת אינה זכאית לסעד זה, כיוון שאיננה בגדר "אדם המוצא עצמו מקופח". לאחר שבחנה את לשונו של סעיף 44 לפקודה, הגיעה השופטת המלומדת של בית המשפט קמא למסקנה כי: "פרשנות הסעיף צריכה להיות לפי לשונו ולפיה אין לביה"מש סמכות למחוק רישום של פטנט או מידגם קיים, אלא רק תיקון הרישום לגבי פרטי הפטנט או המדגם תקפים(!) הדרך היחידה לתקוף מידגם בתקיפה ישירה לפי הפקודה היא ע"י הגשת בקשה לרשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר (להלן: הרשם) לפי סעיף 36 לפקודה בטענת פירסום קודם בישראל, בעוד שתקיפת תקפו של מידגם בעילות אחרות, תתכן רק בדרך של תקיפה עקיפה, אם וכאשר תוגש תביעה נגד ארפל בשל הפרת המדגם". השופטת המלומדת נתנה דעתה לכך שהבקשה לרישומו של מידגם אינה מתפרסמת, לפיכך לא עומדים לנגד עיני הרשם, המחליט על רישום המדגם, כל הטעמים שניתן להעלותם כנגד הרישום.

שכן, בקשת המשיבה היא לצוות על המערערת "להימנע מלעשות שימוש כלשהוא בידע שהגיע לארפל בתקופת שתוף הפעולה ביניהן לצורך תקיפת רשומם של המדגמים - אך אינה עותרת לצוו שיאסור על ארפל מלהשתמש במדגמים הרשומים". לאור דחיית בקשת המערערת על הסף, והפנייתה לרשם, הניחה השופטת המלומדת כי המשיבה מוותרת על התביעה שכנגד שהגישה.

דרכו לפנות לבית המשפט בבקשה לביטול רשום המדגם מכוח סעיף 44 לפקודה חסומה; עומדת לו זכות מוגבלת לפנות לרשם בעילה אחת בלבד, והיא פירסומו הקודם של המדגם בישראל (סעיף 36 לפקודה); לגבי יתר העילות, תרופתו של הנפגע היא בתקיפתו העקיפה, של הרישום.

...

סוף דבר סוף דבר: לדעתי קנה בית-המשפט המחוזי סמכות לדון בטרוניות המערערת לגופן, ואם דעתי תישמע דין הערעור להתקבל.

- ש"ח. השופט א' מצא: כחברי, השופט חשין, אף אני סבור כי דין הערעור להתקבל.

אני מסכים לדעת השופט חשין, כי אין להתיר למערערת לנהל את שני ההליכים במקביל; ולעניין זה נראה לי ההסדר המוצע בפסק-דינו.

אומר מר חזן, שטען לפנינו למערער בטוב טעם ודעת, שאין זר הפרה של זכות-יוצרים אשר חוק זכות יוצרים, 1911 (העומד עוד בתוקף בישראל), חל עליה; אלא זו הפרה של זכות "מוסרית" בלבד, ונגד הפרה אשר כזאת אין תרופה על-פי החוק השורר בישראל.

נמצא שאותם הסילופים והשינויים והפגימות אינם בגדר הפרת זכות-היוצרים ואינם משמשים עילה לתביעת פיצויים אלא-אם-כן ניתן להכניסם אל תחת כנפי אחת העוולות שבפקודת הנזיקין, או אל תחת כנפי לשון הרע כמשמעותה בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965; וטענת מר חזן לפנינו היא שמעשהו של המערער אינו כנס לא בגדר אחת העוולות ההן ולא בגדר לשון הרע.

מצאתי שגם המחבר המלומד א' ח' זליגסון, בספרו "יסודות דיני זכויות יוצרים, סימני מסחר, פטנטים ומדגמים" (תשכ"ג-1963), מגלה אותם "הליקויים בחוק החרות הישראלי" ומביע ספקותיו אם ניתן למלא את החסר בדרך הפסיקה (בע' 60).

...

שאלה אחרת היא שאלת שיעור הפיצויים, ולענין זה בלבד הגענו לידי מסקנה שערעור זה בדין יסודו.

בכל הנסיבות נראה לנו שסכום של 10,000 ל"י יהיה פיצוי הוגן וסבור.

התוצאה היא שאנחנו מקבלים את העירעור, ובמקום הסכום הפסוק של 30,000 ל"י יבוא בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי סכום של 10,000 ל"י אשר המערער יחוייב בתשלומו למשיב.

התובעות משתיתות את עמדתן על חוק זכות יוצרים 1911 ופקודת זכות יוצרים 1924 לגבי זכויותיהן בהוראות ההפעלה של שואבי האבק, וכן על העוולות של "התערבות לא הוגנת" ו"תאור כוזב" לפי סעיפים 2 ו-3 לחוק עוולות מסחריות תשנ"ט-1999, העוולה של הטעייה אסורה לפי סע' 2 לחוק הגנת הצרכן תשמ"א-1981, וכן על פקודת הפטנטים והמדגמים 1924 ועל דיני עשיית עושר ולא במשפט, לגבי שואבי האבק עצמם.

כפי שהיטיב להסביר בהקשר זה חברי השופט ד"ר עמירם בנימיני בהרצאתו "מיצוי זכויות בקניין רוחני" במסגרת השתלמות עורכי-דין בטבריה, מארס 2007, הרי ניתן להבין מ-בג"צ 5379/00 Bristol-Myers Squibb Company נ' שר הבריאות פ"ד נה(4) 447, כי הנחתו של השופט י. אנגלרד, שם, עמ' 470 א'-ב', היתה כי בישראל חל מיצוי בינלאומי, קרי: בעל הפטנט בישראל אינו יכול למנוע יבוא תרופות פטנטיות שנרכשו כדין בחו"ל, כאשר הספק למוצר, שהגיע לשוק בישראל, רכש אותו כדין מאת הבעלים של הפטנט הזר, המקביל לפטנט הישראלי.

אינני מתעלם מכך שהשופט אנגלרד היה בדעה שאין בהכרח להקיש מן הדין החל לגבי סימני מסחר לגבי דין הייבוא המקביל של פטנטים "וזאת בשל השוני הקיים ביניהם באשר למהות האינטרסים המוגנים", שם עמ' 469 ו'.

(א) בעל סימן מסחר רשום או בעל סימן מסחר מוכר היטב רשאי להגיש תובענה על הפרה; לא ייזקק בית המשפט לתובענה על הפרה לגבי סימן מסחר שאינו רשום; ואולם לענין סימן מסחר מוכר היטב רשאי הוא להיזקק לתובענה על הפרה לגביו אף אם אינו רשום.

...

עם זאת, מדובר במסקנה עובדתית הנסמכת על חומר הראיות שהובא בפני בית המשפט.

אני סבור שכאשר זכאי היבואן ביבוא מקביל לייבא את מוצריו המקוריים של בעל הזכות (genuine goods), הרי ממילא כלולה בכך זכות לאותו יבואן לצרף דברי הסבר בשפתה של המדינה המייבאת את המוצר, המבוססים על דברי ההסבר המקוריים.

מפאת כוחם המצטבר של השיקולים דלעיל, אני דוחה את התביעה על כל היבטיה.

אני מחייב את התובעות ביחד ולחוד לשלם לנתבעים את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 30000 (שלושים אלף) ₪ + מע"מ, להיום.

נ' רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר, ניתן ב-8.12.11).

חשיבותה של איבחנה זו בכך שהתרופות בגין הפרת זכות זו שונות מאלו הכרוכות בהפרתה של הזכות החומרית, כאשר על פי סעיף 4א(5) לפקודה "בתביעה לפי סעיף זה זכאי המחבר לפיצויים בסכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה, אף אם לא הוכיח נזק ממון; הוראה זו לא תגרע מסמכות אחרת של בית המשפט לפי פרק ה' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]". זאת, בעוד שבגין הפרת הזכות החומרית, זכאי התובע, על פי הדין הרלוואנטי להליך, אם יבחר בכך, לפצוי סטאטוטורי על פי סעיף 3א לפקודה האמורה.

אם הוגש משפט מחמת הפרת זכות-יוצרים ביצירה, והנתבע טוען שלא ידע מדבר קיומה של זכות-יוצרים ביצירה, לא יהא התובע זכאי לכל תרופה משפטית, פרט לקבלת צו-מניעה או צו-איסור לגבי ההפרה, אם הוכיח הנתבע שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות-יוצרים ביצירה.

...

לא שוכנענו בקיומן של "נסיבות מיוחדות" או "ראיות של ממש" מהן ניתן ללמוד על העברת הזכויות, להבדיל ממתן רישיון, ואין כל יסוד להתערבות בפסק דינו של בית משפט קמא בהקשר זה. מכאן, יש לדון בשאלת משמעות הפרת זכות היוצרים בידי המערערת.

מכאן, המסקנה היא כי לצורך ההליך הנוכחי יש לראות ברישיון שניתן למערערת כרישיון כללי לעשות שימוש ביצירה לצורך פרסום מוצריה.

התוצאה היא ששני הערעורים נדחים.