תביעה זו, הוגשה על ידי עזבונו של המנוח, רעייתו, היא התובעת 2, בתו החורגת, היא התובעת 3, בנו, התובע 4, וסבתו, התובעת 5, בדרישה לפיצוי על הנזקים אשר נגרמו להם, כתוצאה ממותו של המנוח, עקב ארוע הירי הנ"ל.
התביעה הוגשה כנגד אלה:
א.**** (נתבע 1); בחברת השמירה ומנהלה (נתבעים 3-2), היא החברה אשר הנשק בו ירה **** במנוח, רשום על שמה, והיא החברה אשר סיפקה את הנשק ל****, לצרכי עבודתו כמאבטח; ג.משרד הפנים והמשרד לביטחון פנים – שינהם משרדי ממשלה-האחראים על הרישוי ועל הפיקוח של כלי הנשק בישראל (הנתבעים 5-4).
מקורות נוספים לתיאור העובדות – אשר אינן שנויות במחלוקת – הם האמור בכתבי הטענות של הצדדים, ובחומר הראיות אשר הוגשו בהליך זה, הן עדויות בעל-פה והן מסמכים בכתב, כולל: הודעות שנמסרו במשטרה, במסגרת חקירת ארוע הירי הנ"ל.
**** ומשפחתו עלו לישראל, במסגרת גל העלייה מברית המועצות לשעבר, בתחילת שנות התשעים של המאה ה-20.
בעת הדיון בתביעה זו, כולל בשעת עדותו בפניי, היה **** בסטאטוס של אסיר, המרצה את עונשו הנ"ל של 22 שנות מאסר, ובפועל הובא לדיונים ממקום מאסרו.
כיום, ממשיך **** לרצות את עונשו בבית הסוהר, כאמור לעיל.
לכן, אין בית הדין – על פי ההלכה היהודית-מוסמך לידון ולפסוק בתביעת הפיצויים הכספיים של קרובי המנוח, נגד ****.
...
לכאורה, אם אלה הם הנימוקים והמסקנות, יש לדחות את התביעה ואת העירעור של הבן, וזאת על פי הדין העברי עצמו.
בית הדין הרבני האיזורי בתל אביב, פסק ביום כז מנחם אב תש"ד (1944), כי הנתבע ישלם לאחים התובעים, פיצויים בסך 70 לירות ארץ ישראליות, כי האח הנתבע, הפר את הבטחתו למכור לאחים התובעים, את חלקו בבניין, וזאת, לאור הכלל ההלכתי, כי יש לאותו אח, נתבע, דין של "מחוסר אמנה".
469.
על יסוד טעמים אלה הגיע ביה"ד הגדול לערעורין לידי המסקנה לבטל את ההחלטה המעורערת ולפטור את המערער מצד הדין מלשלם אי אילו פצויים למשיבים.
