תביעה כספית על סמך הסכם הלוואה בהסכמה חלקית

התביעה הוגשה כאמור , על בסיס הסכם הלוואה שנחתם בין התובע, המלווה כי כספי ההלוואה אכן התקבלו על ידי הלווים .במקרה דנן על ידי הנתבעת שכן פסק דין זה עוסק בקיומה של עילת תביעה כנגד הנתבעת בלבד.

או לחלופין כי פעל על פי הסכם ההלוואה .בעיניין זה אוסיף כי לא ניתן ללמוד על הסכמה של הנתבעת לשינוי תנאי ההסכם לכך שבניגוד להתחייבות התובע בהסכם לפיה יעביר את הכספים לחשבון בנק של הנתבעים -יועברו הכספים ישירות במזומן , לידי הנתבע.

לסיכום חלק זה, מסקנתי היא כי התובע לא הוכיח שהנתבעת קיבלה את כספי ההלוואה באופן מלא או חלקי .

סיכום מצד אחד התובע לא הציג ראיה חד משמעית ממנה עולה שהנתבעת קיבלה את כספי ההלוואה לידיה אלא ברשותו ראיות נסיבתיות בלבד שנסמכות על מסרונים שהוחלפו עם הנתבעת שגם בהם אין אזכור לכספי ההלוואה ו. מצד שני התובע גם לגרסתו פעל בנגוד להסכם והעביר את הכספים במזומן לנתבע 2 בהתאם לסיכום בעל פה שהנתבעת לא הייתה צד לו ומבלי שהנתבע הובא לעדותו על מנת להוכיח את הדברים.ומהיבט נוסף ,אין להיתעלם משינוי גריסת התובע , במסגרת תצהיר עדות ראשית לעומת כתב התביעה לאחר שעיין בטענות ההגנה של הנתבעת.

...

אשר על כן אני סבורה כי אין בכך כדי להועיל לתובע ולקבוע שהוא עמד בנטל הוכחת התביעה כנגד הנתבעת.

סיכום מצד אחד התובע לא הציג ראיה חד משמעית ממנה עולה שהנתבעת קיבלה את כספי ההלוואה לידיה אלא ברשותו ראיות נסיבתיות בלבד שנסמכות על מסרונים שהוחלפו עם הנתבעת שגם בהם אין אזכור לכספי ההלוואה ו. מצד שני התובע גם לגירסתו פעל בניגוד להסכם והעביר את הכספים במזומן לנתבע 2 בהתאם לסיכום בעל פה שהנתבעת לא הייתה צד לו ומבלי שהנתבע הובא לעדותו על מנת להוכיח את הדברים.ומהיבט נוסף ,אין להתעלם משינוי גריסת התובע , במסגרת תצהיר עדות ראשית לעומת כתב התביעה לאחר שעיין בטענות ההגנה של הנתבעת.

משכך אני מורה על דחיית התביעה.

רקע וטענות הצדדים ראשיתו של ההליך בתביעה כספית על סך של 400,000 ₪ שהגיש התובע נגד הנתבעים, בני זוג, אשר הציגו עצמם בפניו, כנטען בתביעה, כצוות העוסק בנדל"ן, הנתבעת - עורכת דין במקצועה - בפן המשפטי, ואילו הנתבע - כלכלן - בפן הכלכלי.

בכותרת ההסכם נכתב "הסכם הלוואה/פיקדון" ונכתב בו כי הוסכם בין הצדדים כי הנתבעת תחזיר הלוואה בסך של 400,000 ₪ בשלושה שיקים בסך כולל של 40,000 ₪ (סכומיהם ומועדי פירעונם פורטו בהסכם) והיתרה בסך של 360,000 ₪ תשולם עד ליום 15.8.2019.

הוא כפר בכך שמסר את הסך של 400,000 ₪ לנתבעים כהלוואה וטען כי הסכום נימסר לצורך השקעה בנדל"ן. הוא אישר שההסכם שצורף לתביעה נכתב בכתב ידו, ועל סמך מה שהכתיבה לו הנתבעת.

הסכמות לביטול חלקי של העיקולים בסיום הדיון בבקשה הסכים ב"כ התובע לביטול העיקולים שהוטלו על זכויותיו של הנתבע בבנקים השונים.

...

בסופו של דבר לא יצאה העסקה אל הפועל, והנתבעים הציעו לתובע נכס אחר בעוספיא.

גם עסקה זו לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל, ולבקשתה של הנתבעת נמסר הסכום האמור לידיה במשרדו של עוה"ד פנאדקה לצורך רכישת נכס בעתיד.

לאור כל אלו, אני סבורה כי התקיימו כל התנאים הנדרשים לשם הטלת צו עיקול ביחס לנתבעת.

סיכומו של דבר: לאור האמור לעיל, אני מורה על ביטול העיקולים שהוטלו על זכויות ונכסים של הנתבע בלשכת רישום המקרקעין בחיפה ובמשרד הרישוי.

רקע והשתלשלות העניינים עסקינן בתביעה כספית על סך 1,000,000 ₪ (לצורכי אגרה בלבד), בגין נזקים ממוניים ובלתי ממוניים אשר נגרמו לתובעים עקב מעשיהם של הנתבעים; למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לייצר ולשווק מוצרי חלב הנושאים את השם המסחרי "אלארז"; כן עתרו התובעים למתן צו להמצאת חשבונות ומסמכים בנוגע לפעילויותיה של הנתבעת 1, ופירוט כל הכספים שהתקבלו ע"י הנתבעים מיום 1/07/2013.

ביום 1/07/2013 נחתם הסכם שותפות חלקי, שכותרתו "הסכם חלקי לשותפות מיום שני 1 ביולי 2013 – חברת ב.ש מחלבות אלארז בע"מ" בין שאדי לבין הנתבע 2 (להלן: "נסר") וזאת על מנת להסדיר את מערכת היחסים בין השניים, לרבות מעמדו של נסר בחברה ובמחלבה.

בגוף ההסכם (סעיף 3) הסכימו הצדדים, כי תמורת הכספים שהזרים נסר לצורך רכישת מניותיו של בדיע מטר ומימון פעילותה השוטפת של החברה, יועברו מחצית המניות של החברה לנסר.

ועוד, אין להסתמך על הקביעות העובדתיות בפסק הדין שניתנו בהליך הקודם, מאחר ובהכרעה לא הייתה כל היתייחסות לטענות המשיבים המועלות בתביעה כאן, לרבות לחוות דעת השמאי סלאמה.

ואילו דחיית התביעה על יסוד הממצא הפוזיטיבי, שהנתבע לא לווה מהתובע את הכסף שבעבורו נתבעה הריבית, מקימה השתק ומונעת את התובע לצמיתות מלתבוע את הקרן'(שם, עמ' 519).

...

טענות הצדדים בתמצית לטענת המבקשים, דין כתב התביעה להידחות מחמת קיומו של מעשה בית דין.

   משכך, סבורני כי הקביעות בפסק הדין שניתן בהליך הקודם לא יצרו השתק פלוגתא לעניין הוכחת שווי המוניטין.

סוף דבר 24.

   לאור המקובץ לעיל, הנני מקבל את הבקשה חלקית, כאמור לעיל.

לאחר דין-ודברים ממושך וניסיונות רבים של המפרק לגייס כספים להמשך בניית הפרויקט (לרבות מהרוכשים עצמם) נעתרתי באופן חלקי לבקשת המפרק, ובהחלטתי מיום 14.5.2019 הוריתי על ביטול הסכמי מכר יחידות-הדיור שנחתמו עם הרוכשים ובתוך כך על מחיקת הערות האזהרה שנרשמו לטובתם.

באופן דומה תבע בידרמן סך של 1,795,000 ₪, וזאת על בסיס הרכיבים הבאים: סך של 1,125,000 ₪ בגין תמורת המכר ששולמה על ידו עבור יחידת-הדיור שרכש; סך של 95,000 ₪ כפצוי בגין איחור במסירת יחידת-הדיור; וסך של 575,000 ₪ בגין עליית ערך יחידת-הדיור.

בערעורים בפניי טענו המערערים כי הילוו ללוי והרוש סכומים שונים וכי בסעיף 7.1 להסכמי ההלוואות (הנפרדים) שנערכו בין המערערים לבין לוי והרוש בחודש נובמבר 2014 (להלן ביחד: "הסכמי ההלוואות") הוסכם כי "להבטחת השבתה של ההלוואה תמחה קבוצת לוי הרוש למלווה [המערערים – א.ל.ע.] חלק מזכויותיה מכח אגרת החוב, בגבולות ההלוואה, שתקבל מן המלווה". יצוין כי, לטענת המערערים, סכומי ההלוואות שננקבו בהסכמי ההלוואות היו זהים לתמורות המכר שנקבעו בהסכמי המכר לשם רכישת יחידות-הדיור מן החברה בידי המערערים (1,200,000 ₪ בידי חכם ו-1,125,000 ₪ בידי בידרמן).

אשר להקף הקדימות של המערערים מכוח הערות האזהרה, ציין המפרק כי הוא אינו מבקש לקרוא הסדר שלילי לתקנות, שכן סעיף 3 לחוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות) עצמו אוסר במפורש לקבל מרוכש דירה תשלומים העולים על השעור הקבוע בתקנות, אלא אם כן כספי הרוכש מובטחים בערבות בנקאית או בפוליסת ביטוח ("על אף האמור בחוזה המכר, לא יקבל מוכר מקונה תשלומי כספים על חשבון מחיר הדירה, בשיעורים העולים על השיעורים שקבע השר בתקנות, אלא אם כן כספים אלה הובטחו כאמור בסעיף 2(1) או (2)").

עוד ציין המפרק כי טענה זו מעוררת שלל שאלות, כגון: כיצד אגרת-החוב מקנה ללוי והרוש מעמד של נושים מובטחים? מדוע לוי והרוש לא תבעו מהחברה את כספי ההלוואות שהעמידו לה ומדוע לוי והרוש (או המערערים עצמם, שלטענתם זכות זו הוסבה להם למעשה) לא פעלו כלל למימוש ואכיפת השיעבוד? וכיצד כספים ששולמו לחברה יכולים להיות בעת ובעונה אחת הן תקבולי מכר והן כספי הלוואה? יתרה מכך, הסכמי ההלוואה לא נערכו עם החברה אלא עם לוי והרוש ונקבע בהם (סעיף 7.3 להסכמי ההלוואה) כי רק במקרה בו יפעלו לוי והרוש למימוש אגרת-החוב תעמוד למערערים זכות לקבלת חלק יחסי בכספים.

סימן ד' בפרק ד' של תקנות פשיטת-הרגל, שכותרתו "תביעת חובות – תביעת נושה מובטח" (להלן: "סימן ד'"; חלק מסימן זה בוטל בשנת 2019 אך כאמור עודו תקף לענייננו, והשוו גם חלק ד', פרק א', סימן ב' לתקנות חידלות פרעון ושקום כלכלי, תשע"ט-2019), קובע כי לרשות הנושה המובטח עומדות ארבע חלופות לגביית חובו: הסתמכות על הבטוחה בלבד, מבלי להגיש תביעת-חוב; מימוש הבטוחה והגשת תביעת-חוב על יתרת סכום החוב; מתן הודעה לנאמן על שומת הנכס בטרם המימוש, והגשת תביעת-חוב בגין היתרה; ויתור על הבטוחה לטובת קופת פשיטת-הרגל והגשת תביעת-חוב על מלוא החוב.

...

עניינים אלו ואחרים הובילו להפסקת העבודות בפרויקט עד שבסופו של דבר הגישו בעלי-הזכויות בבניין ביום 7.5.2018 בקשה למתן צו פירוק לחברה (פר"ק 14785-05-18).

אגרת-החוב; זכות מעין עכבון באותו אופן אני סבורה כי יש לדחות מכל וכל את טענות המערערים ביחס לאגרת-החוב, וזאת מנימוקי המפרק בתוספת הדברים שלהלן.

לדברים אלה יש להוסיף את מושכלות-היסוד בעניין ההבחנה בין דרכי הפעולה של נושה מובטח לדרכי הפעולה של נושה רגיל (ראו גם החלטתי בפש"ר 39734-12-13 שושן ואח' נ' בנק אגוד לישראל בע"מ ואח' (16.12.2020)).

סוף דבר מכלל האמור לעיל, שני הערעורים על שתי ההכרעות בתביעות-החוב נדחים.

בחלוף כארבע שנים ממועד כריתת הסכם ההלוואה, ביום 27.6.2018, הגישה המשיבה תביעה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו, נגד המבקשים (ת"א 64955-06-18; התביעה הוגשה גם נגד נתבעת נוספת, שאיננה בעלת דין בבקשת רשות העירעור דנן, מכיוון שהתביעה נגדה נדחתה בהעדר עילה).

ראשית, נטען כי לאחר חתימת הסכם ההלוואה, הסכימו הצדדים לשנותו במובן זה שההלוואה תוחזר רק כאשר ייוצרו רווחים מהפרויקט (ומפרויקט נוסף); ואף היתנהל בין הצדדים משא ומתן לחתימת הסכם חלופי שישקף את ההסכמה האמורה.

בית המשפט קבע כי המשיבה מילאה את חלקה בהסכם ההלוואה והעבירה את הכספים כפי שהתחייבה.

זאת, בין היתר, על סמך הראיות המפריכות שבית המשפט התיר למשיבה להגיש, כאמור לעיל.

עוד טענו המבקשים כי ממילא ראיות אלה אינן מוכיחות שהסכום הופקד בחשבונה של המבקשת, שכן "כל שניתן לראות על פי ראיה זו הוא שהמשיבה רכשה שיק בנקאי, חשבונה חויב בסכום השיק ששולם לבנק אשר הנפיק את השיק הבנקאי, ולאחר מכן היתה יכולה להחזיר את השיק לבנק שלה וחשבונה מזוכה בחזרה בסכום השיק". המשיבה בתגובתה סמכה ידיה על פסק דינו של בית משפט השלום, תוך שהדגישה כי המבקשים לא עמדו בנטל להוכיח את פרעון ההלוואה, את טענת הקזוז או כל טענה אחרת שיכולה לפטור אותם מהחוב נשוא התובענה.

ביום 7.4.2022 קיבל בית המשפט המחוזי (השופט י' אטדגי) את הבקשה באופן חלקי, וקבע כי עד להכרעה בעירעור ישלמו המבקשים מחצית מסכום התביעה, כלומר 1,050,000 ש"ח: 550,000 ש"ח יועברו למשיבה באופן מיידי, ו- 500,000 ש"ח יופקדו בקופת בית המשפט.

ואולם, בית המשפט המחוזי אשרר את קביעת בית משפט השלום לעניין זה, בקובעו כי: "לא ניתן להסתמך על הכרטסת, משום שהמערער לא ידע להסביר מה מפורט בה וכיצד ניתן ללמוד ממנה על החזר ההלוואה". בהקשר האמור עמד בית המשפט המחוזי על כך שאין ולו תנועה אחת בכרטסת הנהלת החשבונות שהציגו המבקשים הקושרת עצמה להחזר ההלוואה דנן.

...

בפסק הדין נושא הבקשה נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת ה' פלד), מיום 27.1.2022, בת"א 64955-06-18, במסגרתו הורה בית המשפט למבקשים, ביחד ולחוד, לשלם למשיבה סך של 2,100,000 ש"ח, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כחוק.

מבלי להיכנס לשאלה עד כמה טיעון שכזה יכול להתקבל כעניין שבעקרון (ובמילים אחרות מהו היקפו של אותו חריג "עיוות דין" שמאפשר קבלת בקשה ב-"גלגול שלישי" הגם שאינה מעוררת שאלה עקרונית), לא שוכנעתי שהנסיבות דנן מעצבות מקרה חריג מהסוג הנטען.

סירובן של הערכאות הקודמות להשתכנע מטיעון זה אינו מצדיק התערבותה של ערכאת ערעור, קל וחומר ב-"גלגול שלישי". יתר על כן, ככל שאכן, כטענת המבקשים, שולמה למשיבה תמורה ביתר (ואין אני קובע שכך היה), פתוחה בפניהם הדרך להגיש תובענה כספית להשבה (ואיני קובע כמובן דבר לגבי תביעה שכזו, ככל שתוגש).

סיכומו של דבר: הבקשה נדחית.