תביעה כספית נגד חברה וערב אישי על חוב שכירות

לפניי תביעה כספית על סך 95,000 ₪ שהגישה התובעת בטענה להפרת הסכם שכירות ע"י הנתבעת.

הנתבע 2 הוא מנהל הנתבעת 1 וחתום על ערבות אישית להתחייבות החברה על פי ההסכם.

התובעת הגישה את תביעתה לתשלום חוב ארנונה בגין תקופת השכירות וכן בנוסף, לתשלום דמי השכירות עד לסוף תקופת השכירות על פי הסכם השכירות.

...

על כן, אני קובעת כי ביטול הסכם השכירות על ידי הנתבעת אינו קשור לשטח המושכר כי אם לשיקולים הקשורים בניהול העסק אותו הפעילה במושכר.

יחד עם זאת, אני סבורה כי התובעת לא פעלה להקטין את נזקיה ולא עשתה מאמץ להשכיר את הנכס.

נוסף לפיצוי לעיל ישלמו הנתבעים לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,800 ₪.

התביעה הוגשה ע"י חברת אמיר פ"ת (1987), נאמנות והשקעות בע"מ וחברת גן אמירים בע"מ (להלן, יחד: "התובעות"), כנגד חברת מורפוט בע"מ ובעליה, מר אורי פוטשניק (להלן: "הנתבעת" או "מורפוט"; "הנתבע" או "פוטשניק" וביחד - "הנתבעים").

תמצית טענות התובעים הסכם השכירות המעודכן קבע שורת מנגנונים להבטחת התחייבות הנתבעת כלפי התובעת ובכלל זה התחייבות למסירת ערבות אישית מטעם פוטשניק ומטעם עו"ד שלווה פוטשניק-אליאס.

בהתאם, יתרת החוב בגין רכיב זה עומדת ע"ס 150,276 ₪; החוב בגין הפרישי ההצמדה עבור שנת 2019 לא שולם כלל ועומד ע"ס 347,029.5 ₪; יתרת החוב הכוללת של הנתבעים בגין אי תשלום הפרישי הצמדה עומדת ע"ס 497,335.5 ₪ בתוספת מע"מ, עליהם יש להוסיף הפרישי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ואילך; אף דמי שכירות עבור שטח המחסן בסכום חודשי של 3,000 ₪ בתוספת מע"מ לא שולמו כלל בגין התקופה מיום 1.1.2019 ועד ליום 14.9.2020.

עו"ד שלווה פוטשניק חתמה על כתב הערבות אשר הוחזר לנתבעות ע"י עו"ד אורנה שגיב בשנת 2011, ועד למועד הגשת התביעה לא פנו התובעות לנתבעים בעיניין זה; רכישת ציוד התאורה וההגברה - כמוסכם עם התובעות, הנתבעת שילמה בגין חלקה בעלותו של ציוד זה סך של 9,000 ₪ לחודש במשך 50 חודשים, ובסך הכל סכום של 450,000 ₪; בנוסף, הנתבעת שדרגה את מערכות התאורה וההגברה בהשקעה כספית של 300,000 ₪ ששולמו על ידה, המהוים מחצית הסכום של שידרוג זה, ואף זאת בהתאם להסכמה מול התובעות; היינו בסה"כ שילמה הנתבעת עבור ציוד זה סך של 750,000 ₪; בתום תקופת השכירות הצדדים צריכים היו לפעול בהתאם לס' 28.7 בהסכם המקורי ולבצע היתמחרות בנוגע לציוד זה, דבר שלא נעשה; הסכמות הצדדים בנוגע לציוד זה אינן חלות ומחייבות בתקופת האופציה, בהיעדר היתייחסות מפורשת לכך בהסכם השכירות המקורי; כיוון שהנתבעת שדרגה את מערכת התאורה וההגברה, היא שייכת לה כיום והיא איננה מחויבת בתשלום נוסף כלשהוא לתובעות בגינה; הפעלה ושימוש בציוד תאורה וההגברה - הנתבעת פסקה מתשלום רכיב זה ביום 1.2.19 משום שבמועד זה הסתבר לה כי ציוד התאורה וההגברה מצוי בבעלותה ומופעל עד ידה.

שנית, כאמור לעיל, החיוב בנושא זה הומר בהסכמה לתשלום חודשי קבוע שאינו תלוי אירועים בפועל, כך שהיעדר אירועים בתקופת הקורונה, כשלעצמו, אינו שומט את הקרקע מתחת לחיוב זה. שלישית, אין חולק כי הנתבעים לא ביטלו את ההיתקשרות בתקופת הקורונה ולא פינו את הנכס בפועל, אלא רק בחודש ספטמבר 2020, לאחר תביעת פינוי שהוגשה כנגדם על ידי התובעת, ובכך צברו חובות נוספים בלתי מוצדקים כלפי התובעות.

...

הנתבעים המשיכו לאורך תקופה ממושכת בביצוע הפרות יסודיות ומתמשכות של התחייבויותיהם החוזיות ובסופו של דבר התובעת נאלצו לבטל את הסכם השכירות ולתבוע את פינוי המושכר; מוכחשת מכל וכל טענת הנתבעים לקיומו של פגם ברישיון העסק של המושכר.

מהטעמים לעיל, על משקלם המצטבר, טענות הקיזוז אשר בפי הנתבעים – נדחות.

משכך, טענת הגנה זו – נדחית אף היא.

סיכום נוכח כלל הקביעות לעיל, תוצאת ההליך הינה קבלת התביעה בהתאם לרכיבים והסכומים הבאים, אותם ישלמו הנתבעים, יחד ולחוד, לתובעות: תאורה והגברה (עלות) - 711,000 ₪.

מונחת בפניי תביעה כספית על סך של 451,048 ש"ח, שעניינה בהסכם שכירות בין התובעת לנתבעת 1 ותוספות לו; נתבעים 2 ו – 3 חתמו על שטר חוב וערבות, להבטחת התחייבות נתבעת 1.

בהיתחשב כי התביעה כנגד הנתבעים 1 ו- 2 נמחקה, בשל הליכי חידלות פרעון, התובעת מפנה "חציה" כלפי הנתבע, שהנו הערב, וזה האחרון מעלה שלל טענות הגנה, כפי שיובא בהרחבה.

ככל שלשון החוזה ברורה בהקשר של אומד דעת הצדדים, שמורה לה הבכורה (ע"א 1536/15 פז חברת נפט בע"מ נ' תחנת דלק חוואסה בע"מ, נבו, 8.2.2018); כמובן, ניתן לסתור את החזקה שבהתאם לה, פרשנות החוזה היא לפי המשמעות הפשוטה, על רקע ההקשר הכללי (ראו: "ארגון מגדלי הירקות"; רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ, (נבו, 26.2.2012); בעניינינו, לא ניתן להיתעלם מהכתוב בנוסח כתב הערבות, בראשיתו: "ערב אישית באופן בלתי חוזר לביצוען המלא והמדויק של כל וכל אחת מהתחייבויות השוכר על פי החוזה (הדגשה שלי נ.ב) שערבות זאת מהוה נספח לו, ונספחיו (להלן – "החוזה"), ולתשלום כל סכום שיגיע מאת השוכר בקשר לחוזה (הדגשה שלי נ.ב).

לדוגמה, עד ליום 21.03.2018 עמד חוב על סך של 9,880 ₪.

...

לאור המקובץ, סעיפים 6 ו- 26 לא חלים בענייננו.

אינני מקבלת טענה זו, ולטעמי, נטל ההוכחה רובץ לפתחי התובעת, הן מתוקף מהות ומיהות הצדדים: "המוציא מחברו", והן מתוקף הטענות המשפטיות שהועלו.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה – דחייה.

התביעות לשמן הגישו נגד החברה, צביה וטל (להלן בצוותא - המערערים) תביעה על סך 811,200 ₪ בגין חוב דמי שכירות לשני האולמות: ביחס לאולם הקטן- לתקופה החל מיום 01.01.2013 ועד לסוף שנת 2014, וביחס לאולם הגדול – החל מיום 01.01.2013 ועד יולי 2015.

העיריה הגישה נגד החברה תביעה כספית על סך 278,140 ₪ בגין חוב ארנונה ופינוי פסולת לתקופה 01.01.2013- 30.06.2015 - האולם הגדול, וביחס לאולם הקטן החל מיום 01.01.2013 ועד ליום 31.12.2014.

ביחס לאולם הקטן נטען כי הוחזק עד "שלהי שנת 2011" וכי האולם הגדול הוחזק עד ל"תחילת שנת 2013". כן נטען כי לשמן אחראים לכך שהחברה לא קבלה רישיון עסק; כי טל לא חתום על כתב הערבות; וכי צביה אינה חייבת אישית בחובות החברה לא מכוח חוק ההסדרים, אף לא מכוח ערבותה.

...

כן לא מצאנו כל טעות במסקנת בית משפט קמא לפיהן חולש כתב הערבות עליו חתמו צביה וטל גם על התקופה החוזית וגם על התקופה המוארכת, וזאת כעולה מניסוחו הרחב של כתב הערבות ["לקיום כל התחייבויותיו של השוכר על פי הסכם השכירות הנ"ל"], כמו גם בדחיית התביעה שכנגד, משלא נמצאו לה כל תימוכין בחומר הראיות.

הערעור המתייחס לתביעת לשמן נדחה אפוא.

בענייננו אין חולק שהמערערים לא מסרו לעירייה כל הודעה על חדילת ההחזקה, כי ההודעה נמסרה ע"י לשמן רק בשנת 2016, וכי הידיעה אותה אפשר לייחס לכאורה לעירייה היא לכל היותר ידיעת המחלקה המשפטית/המאשימה, במובחן מהגורם הממונה על גביית הארנונה - מה שמזמין לכאורה את המסקנה כי לשינוי עליו הצבענו לעיל בהקשר למועד עזיבת המערערים את האולם הקטן - אין כל השפעה על התוצאה האופרטיבית.

גם פרוטוקול הדיון בבית המשפט לעניינים מקומיים בחולון מיום 07.09.2015 שהוקדש להסדר טיעון מוסכם בעבירת אי קיום צו בית משפט, מתעד אמירה מפי ב"כ המאשימה לפיה "העסק הועבר לבנה", וכן אמירה מפי באת כוחה של צביה עצמה לפיה "נעשו כל המאמצים לעבור מיידית מהמקום, ואכן החברה נסגרה לפני כמה חודשים, ולא מתנהל שם יותר עסק. העסק עבר למקום אחר". התוצאה היא שהערעור המתייחס לפסק הדין בתביעת לשמן, לרבות התביעה שכנגד - נדחה כולו, והערעור המתייחס לתביעת העירייה נדחה ברובו, זולת תיקון החיוב ביחס לאולם הקטן, כך שיתייחס לתקופה שעד 30.06.2013 במקום עד 31.12.2014.

בסעיף 15.3 להסכם נקבע שהציוד שיוותר בסניף, שאינו כולל את מלאי המזון והמשקאות, נמכר לזכיין "במצבו כמות שהוא ביום חתימת הסכם זה (AS-IS)" בסכום של 180,000 ₪ בתוספת מע"מ. כן נקבע: "החברה מצהירה כי הציוד הנמסר משומש וכי למיטב ידיעתה פועל כסדרו ובמצב טוב ותקין. הזכיין מצהיר ומאר כי הציוד עונה על צרכיו. הזכיין מוותר בזאת באופן סופי ומוחלט על כל טענה ו/או דרישה ו/או תביעה כנגד החברה ו/או מי מטעמה בקשר עם הציוד בסניף, לרבות בגין אי התאמה, או פגם והוא מוותר על כל טענה שיש לו , לרבות מחמת טעות, אי התאמה או פגם כלשהוא, למעט טענות בגין פגם נסתר". תקופת הזיכיון בהתאם לסעיף 23 הועמדה על 10 שנים, בתוספת אופציה לתקופה של 10 שנים נוספות.

זעירא חתם על ערבות אישית בלתי מוגבלת בסכום להבטחת תשלום דמי שכירות המשנה.

בנוסף לכך, במסגרת נספח 26.1.3 זעירא התחייב בערבות אישית בלתי מוגבלת בסכום לכל חובות והתחייבויות הזכיין עפ"י ההסכם.

בהעדר הטעה או זיוף כלשהוא מצד הנתבעת, למעשה נשמט היסוד תחת עיקר טענותיה של התובעת באשר, כאמור לעיל, בסעיף 3.7 להסכם נקבע שהזכיין בדק את הפוטנציאל הגלום בהפעלת הסניף וכי הוא מוותר על כל זכות או תביעה שעניינה אי השגת רווחים או הפסד כספים.

...

אשר על כן אני דוחה את הטענות בתביעה הנגדית בכל הנוגע להוצאות שיפוץ הסניף.

לאור הפרות ההסכם על ידי סינגולר, אשר לא תוקנו, גם לאחר פנייתה של קופי אורגניזיישן בכתב, מתקבלת התביעה שכנגד לתשלום הפיצוי המוסכם בסך של 50,000 ₪.

סוף דבר התביעה העיקרית, נדחית.