תביעה כספית נגד המדינה ומתן חשבונות

לפיכך, ומטעמי נוחיות, תכונה התובעת בתיק 24102-02-17, רי לוקיישן דרימס בע"מ "התובעת" או "החברה", ומר נסטרוביץ', התובע בתיק 64834-03-17, יכונה "התובע" או "מר נסטרוביץ'". סע"ש 24102-02-17 תביעת החברה כנגד מר נסטרוביץ' והגב' פרומן תמצית הרקע העובדתי וטענות הצדדים התובעת היא חברה המיתמחה במתן שירותי הגירה בנלאומיים ומר נסטרוביץ' (להלן – מר נסטרוביץ') החל לעבוד בשרותה בחודש ינואר 2014 בתפקיד מנהל תיקי לקוחות ממוצא רוסי, ובהמשך ממוצא הונגרי.

לאור האמור לעיל, הגישה התובעת תביעה למתן צוי מניעה האוסרים על הנתבעים עשות שימוש בפלטפורמות השיווק וההפצה שלה; לעשות שימוש בסימן המסחר שלה, למסור לידיה את השליטה הבלעדית במנגנוני ההפצה והשיווק ולחייב אותם בתשלום פיצוי כספי בסך 610,000 ₪.

גם מר ארד בחקירתו, לא שפך אור על טענות התובעת בדבר גניבה לכאורה של לקוחות וכשנשאל בחקירתו הנגדית כמה לקוחות הנתבעים גנבו, השיב: "למיטב הבנתי זה היה תרגיל מאוד מאוד מתוחכם שנערכו אליו שנה לפני עזיבתו של פבל שבמסגרתו גם בעצם הנתבע 1 והנתבע 2 ניסו לרוקן את החברה מהנכסים וגם הפעילות שלה ולהעתיק את הפעילות שלה. לממטב (הטעות במקור – א.ש.) הבנתי והשיחות שניהלת עם יבגני לטענתו לפחות כמה במספר, זאת הסיבה שביקשנו להגיש תביעה למתן חשבונות כדי להבין טוב יותר. כשנכנס לקוח לאתר החברה ומגיע לצד שלישי קשה לדעת, זה משהו שצריך לברר. זה לא רק תעבורה היתה אלא כמה לקוחות בסוף סגרו." כשנתבקש לנקוב בשמות הלקוחות השיב כי ידוע לו על לקוח בשם רשיד מוסלימוב וכי "בסוף כדי לדעת ולהגיד את האמת אם לקוח או לקוחה נגנב, צריך כמו שאמרתי קודם קביעה (כך במקור – א.ש.) למתן חשבונות [...]". כשנשאל על כמה סרטונים מדובר שבהם לטענת התובעת, הנתבעת 1 מפנה את לקוחות התובעת אליה, השיב כי "היו 4-5 אתרים ובכל אחת מהם ראיתי לינק [...] הלינק יובל (הטעות במקור – א.ש.) לסרטון שמופנה לאתר האנטרנט של הנתבעת 2." כששנאל על אודות תאריך הפירסום של הסרטונים, השיב כי אינו יודע, וכדבריו: "אני רואה בנספח 3 – 15.12, אני לא מצליח מה התאריך באחרים, אולי אם היו לי משקפיים הייתי מצליח לראות." (עמ' 17 לפרוטוקול מול שורה 31 עד עמ' 18 מול שורה 23).

ביחס לרכיב התביעה המתייחס לעגמת נפש, אני דוחה רכיב זה, שכן בהתאם להלכה הפסוקה, פסיקת פיצוי לעובד בשל עגמת הנפש שנגרמה לו עקב כך שמעסיקו לא נהג עמו כשורה, אמורה להעשות במקרים נדירים בלבד, שהם קצוניים ויוצאי דופן בחומרתם (דב"ע נג/3-114 מדינת ישראל – מצגר (ע"ע 456/06 אוניברסיטת תל אביב נ' אלישע (פורסם בנבו, 27.2.08) , ע"ע 402/07 ניצנים בע"מ ואח' נ' חודאדי ואח', (פורסם בנבו, 19.1.10)).

...

במסגרת החלטתי מיום 08.07.20, אוחד הדיון בשתי התובענות, ובהסכמת הצדדים, סוכם, כי תביעתו של מר נסטרוביץ' תיחשב כתביעה שכנגד, וזאת לאור מועד הגשתה ביחס לתובענה שהגישה החברה.

אחרית דבר תביעת החברה בתיק סע"ש 24102-02-17 – נדחית.

תביעת התובע בתיק סע"ש 64834-03-17 מתקבלת בחלקה, והנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: דמי הודעה מוקדמת בסך 14,800 ₪; הפרש פיצויי פיטורים 13,236 ₪; אי מסירת תלושי שכר כדין והפרת חובות רישומיות - 2,100 ₪; גמול בגין עבודה בשעות נוספות – 98,624 ₪; הפרש פדיון דמי הבראה בסך 220 ₪; פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי העסקה בסך 3,000 ₪; פדיון חופשה עבור 17.42 ימים בסך של 11,718 ₪; כל הסכומים בסעיף זה יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין ממועד התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף לסכומים דלעיל, ולאור התוצאה אליה הגעתי, תשלם הנתבעת לתובע ולגב' פרומן, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בסך 4,000 ₪ והשתתפות בשכ"ט עו"ד בסך 16,000 ₪.

רקע והליכים קודמים המבקש – שאינו מיוצג – הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה כספית נגד מדינת ישראל, על סך "בין 40,000,000 ש"ח לבין מיליארד דולר", בטענה שלא שולמו לו תמלוגים עבור השמוש בשבעה פטנטים שהמציא.

בד בבד, הגיש המבקש בקשה לפטור מתשלום אגרה, לה צירף תדפיסי חשבון בנק.

ביום 4.7.2022 דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו לפטור מאגרה, תוך שקבע כדלקמן: "נקודת המוצא של החלטתי הנה כי המבקש אינו מסוגל לשלם את האגרה בשל עוניו. אלא שלא די בכך כדי להוביל לפטור מאגרה", והוסיף כי בהתאם לפסיקת בית משפט זה: "יש לבחון לא רק את מצבו הכספי של התובע, אלא מכלול שיקולים נוספים, בכללם, היות התובע תובע סדרתי, ומהותה של התביעה ועילת התביעה עצמה. מעיון בתובענה כפי שהוגשה נלמד כי התובענה נעדרת כל סיכוי. המבקש אינו מיפרט מהי עילת התביעה, אינו מניח כל תשתית עובדתית המקימה לו עילה, אינו מיפרט כיצד חישב את סכום התביעה העומד על 40 מיליון ש"ח, ולמעשה התובענה נעדרת כל תשתית עניינית ממנה ניתן לדלות מהי עילתו של המבקש ומדוע הוא סבור כי על המדינה לפצותו בסכום המבוקש". המבקש מיאן להשלים עם החלטה זו, והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, בו טען, בין השאר, כי נשיא בית המשפט המחוזי העניק לו פטור מתשלום אגרה בשנת 1999.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

בענייננו, סבורני כי בקשת רשות הערעור אינה באה בגדר אמת המידה האמורה.

אשר על כן, גם בהינתן הפרשנות המצמצמת המקובלת במחוזותינו לדרישה כי ההליך יגלה עילה, לא מצאתי פגם בקביעתו של בית המשפט המחוזי לעניין זה. סוף דבר: הבקשה נדחית.

הנתבע אף הפנה את בית המשפט לעמדת מדינת ישראל מיום 3.11.20 במסגרת תשובתה לבקשת התובעת למתן פטור מתשלום אגרה (בקשה מס' 1), ובמיוחד לסעיפים 35–37 שם. לטענת הנתבע כאמור, עילת התביעה היתיישנה והטענות "דכאן ממוחזרות עוד מכתב התביעה בת"א 25786-04-10 דהיינו טענות שכל הועלו עוד בחודש אפריל 2010 בבית המשפט המחוזי בירושלים בידי מר אייזיקוביץ' שהוא התובע המוסווה דכאן והתובע האמתי בתובענה זו" (ר' סעיף 8).

בהמשך ציין ב"כ החברה כי הנתבע מצדו הגיש תביעה כנגד אייזיקוביץ' על סך 12 מיליון דולר שנגזלו ומנגד אייזיקוביץ' טען במסגרת התביעה שהגיש למתן חשבונות כי "זנון [הנתבע – ד"ח] אמר לו כי יתרות כספיות נכבדות (23,000,000 דולר ו-5,000,000 יורו) הועברו מחשבונות החברה לחשבונות אחרים והושקעו במניות שונות" וכי "במועד אחר טען אולג כי זנון אמר לו כי כספי החברה הועברו לנאמן שאת זהותו הוא סרב לגלות לאולג" (ר' סעיף 37).

...

בהקשר זה מובהר בספרו של ד"ר יואל זוסמן "סדרי הדין האזרחי" מהדורה שביעית-1995, כי : בתביעה למתן חשבונות די, על פי תקנה 16(ב), בהערכת הסכום לפי המשוער כאשר הסכום אינו ידוע מראש והוא יוכל להתברר רק לאחר עריכת החשבון נוכח כל המפורט מעלה בפסק הדין, המסקנה המתבקשת הינה כי תקופת ההתיישנות התחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה, לאמור בשנת 2007 או למצער בשנת 2010, ולפיכך במועד הגשת התביעה בחודש יוני שנת 2020, היא כבר התיישנה.

אשר על כן הנני מורה על דחיית התובענה.

התובעת תשלם לנתבע הוצאות ההליך בסך כולל של 20,000 ₪ עד יום 1.5.23 וממועד זה ואילך ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

הנתבעת 2 [להלן: "מדינת ישראל"] הגישה הודעת צד ג' כנגד הנתבעת 3 [להלן: "בזק"], ובזק הגישה הודעת צד ג' כנגד מדינת ישראל.

עיקרה של המחלוקת, האם העברה של חלקת השצ"פ לבעלות הערייה ללא תמורה בשנות ה-40 של המאה הקודמת ביעוד של שטח צבורי פתוח שקולה להפקעה, שאזי נטען שהייתה זכות למנוח לרכוש בחזרה את חלקת השצ"פ, מכוח סעיף 30 לפקודת ביניין ערים מ-36, ומשהופרה זכות זו ולא ניתן להורות על השבת חלקת השצ"פ – יש לפצות כספית את התובעת, אשת המנוח ויורשתו מכוח צו קיום הצוואה, בשווי חלקת השצ"פ ביעוד מגורים.

· על מחיקת עתירה 61 לתביעה – העתירה למתן חשבונות, וחיוב בגין ההכנסות והרווחים שהפיקו הנתבעות – ראו החלטה מ-1.10.17.

בתכנית הר/17 מופיע שמו של שלוש כבעלים של חלקה 156 [ראו נספח 3 לתביעה], ושלוש נרשם כבעלים במירשם המקרקעין ב-3.2.43 [ראו עמ' 69-70 למסמכי רשם המקרקעין שהמציאה פרקליטות המדינה].

...

סוף דבר: התביעה נדחית.

משנדחתה התביעה, נדחות עימה גם הודעות צד ג' שהוגשו ע"י בזק והמדינה.

התובעת תשלם לכל אחת מהנתבעות 1-3 סך של 20,000 ₪ צמוד למדד ונושא ריבית מיום הפסק ועד התשלום בפועל.

ההליך המשפטי לפני בית המשפט המחוזי ביום 19.7.2011, הגישה אוניפארם תביעה כספית נגד סאנופי, לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ת"א 33666-07-11; השופט ע' גרוסקופף), על יסוד טענה לעשיית עושר ולא במשפט.

ואמנם, חברי מפנה לכך שניפתחו נגד סאנופי הליכים משפטיים נוספים להליך הנידון: שתי בקשות לאישור תובענה ייצוגית שהוגשו בשם מטופלים, קופות חולים, בתי מרקחת והמדינה או מי מטעמה, ותביעה פרטנית שהוגשה על ידי קופת חולים מכבי – כאשר הסעד הנתבע הוא הפער בין הרווח של סאנופי כתוצאה ממכירת התרופה פלוויקס במחיר מונופוליסטי, ובין הרווח שהיה מתקבל אילמלא ההטעיה, אילו התרופה הייתה נמכרת במחיר תחרותי, שמטבע הדברים נמוך ממחיר מונופוליסטי.

בפסק הדין בעירעור נקבע בדעת רוב של השופטים מלצר וברון, כנגד דעתו החולקת של השופט קרא, כי יש להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך השלמת בירור התביעה לאחר מתן חשבונות.

...

כמו כן מקובלת עליי העמדה כי היסוד הנפשי שדרוש להקמת עילת תביעה בעשיית עושר, ככל שהדבר נוגע להטעיית רשם הפטנטים, הוא כוונה להטעות; וכי שאלת המטריאליות של המידע שבמוקד הטעיית הרשם עשויה לשמש אינדיקציה לקיומם של כוונה להטעות וקשר סיבתי, אך בנסיבות העניין שלפנינו "אין מקום להעמיס את מלוא כובד המשקל על השאלה אם אלמלא ההטעיה הרשם בהכרח היה דוחה את בקשת הפטנט" (פסקה 29 לחוות דעתה של השופטת (בדימ') ע' ברון).

השופטת (בדימ') ברון, מצדה, סבורה כי אין לשלול באופן עקרוני את האפשרות להגיש תביעת עשיית עושר עקב הפרת סעיף 29א(א), ואף לשיטתה הפרת הסעיף אינה מותנית בשימוש באמצעים שייחודיים למעמד המונופוליסטי (למסקנה אחרונה זו הצטרפו גם הנשיאה (בדימ') א' חיות והשופט י' עמית).

מדובר בשאלה מורכבת שהפסיקה נדרשה לה מספר פעמים בעשורים האחרונים (ראו והשוו: ע"א 6126/92 אטלנטיק, חברה לדייג ולספנות בע"מ נ' דג פרוסט תעשיות דייג (1984) בע"מ, פ"ד נ(4) 471, 480-479 (1997); רע"א 3739/99 מכוני דיאגנוסטיקה והדמיה בע"מ נ' קר שירותי רפואה בע"מ (21.9.1999); בש"א (מחוזי י-ם) 2263/05 רבוע כחול - ישראל בע"מ נ' רמי לוי שיווק השקמה בע"מ (6.7.2005); ת"א (שלום חי') 13803-08-14‏ תורג נכסים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה משגב (16.10.2017); כן ראו דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א 589-588 (מהדורה שלישית, 2015); עופר גרוסקופף אופקים חדשים במשפט - הגנה על כללי תחרות באמצעות דיני עשיית עושר ולא במשפט 301 (התשס"ב)) – אך בדומה לחברתי הנשיאה (בדימ') חיות, אף אני סבור כי המקרה דנן אינו מחייבנו ללבן סוגיה זו במלואה, ויש להניח כי היא תוסיף ותתברר בפסיקה עתידית.