תביעה כספית נגד הביטוח הלאומי בגין שלילת קצבת זקנה

המוסד מוסיף כי גם אם תושבי שטחים שנפגעו באתרי בנייה לא יוכרו כנפגעי עבודה הם מגישים ויכולים להגיש תביעות נזיקין נגד הקבלנים באתרים ונגד מבטחיהם, כפי שאף המערער הצהיר שבכוונתו לעשות.

אם הופרה החובה לשלם דמי ביטוח מקום שמוטלת על העובד החובה לשלמם, עדיין עשויה להיות משולמת לעובד גמלת נפגעי עבודה, וזאת בהקף ובתנאים הקבועים בסעיף 366 לחוק שעניינו "הפחתת גמלה ושלילתה מחמת פגור" – הסעיף שכונה בהשלמת הטיעון מצד המוסד סעיף "עומק הגביה". מאחר והשאלה לא לובנה לא נקבע מסמרות בשאלת תחולת סעיף 366 על מקרה של אי תשלום דמי ביטוח בכלל.

אין בידינו לקבל טענה זו: ראשית, את הנפסק שם יש להבין לאור נסיבות המקרה – תביעה לתשלום קצבת זקנה (כשמה אז) של תובע שטען כי היה פטור מתשלום דמי הביטוח במהלך השנים, שכן הוא הועסק על ידי מעסיקים שלא שילמו בעדו את דמי הביטוח.

על כל פנים - זכותו של התובע לגימלה מכוח פרק ג' לחוק הביטוח הלאומי, הן העניינית והן הדיונית, אינה קשורה כלל בכך, אם השאלה, מי הוא המעביד שממנו יהיה המוסד רשאי לתבוע כסף, נפתרה או שטרם נפתרה.

...

לפיכך טען המוסד כי המערער לא עבד אצל מעסיק ישראלי ואף לא היה מבוטח בעת התאונה באופן אחר המזכה בדמי פגיעה ולכן דין תביעתו להידחות.

שאלה שניתן להכריע בה בשים לב למכלול הראיות גם בהינתן כי הטענה הנוגעת להיותו של פלוני מעסיקו של המערער נדחית – אם כי עשוי להיות לה משקל בהוכחת הטענה להיות המערער במעמד של עובד בעת התאונה.

לעניין זה יש להביא בחשבון כי לכאורה עסקינן באתר בניה מוסדר וגדול בו פועלים מספר גורמים על כל המשתמע מכך מבחינת היכולת להיכנס לאתר ולעבוד בו. לאור האמור לעיל מצאנו כי יש להשיב את עניינו של המערער לבית הדין האזורי על מנת שידון ויברר מה היה מעמדו של המערער בעת ביצוע העבודה - האם מעמד של עובד שכיר או מעמד אחר, וככל שהיה שכיר האם של מעסיק ישראלי או לאו ומה משמעות הדברים מבחינת הזכאות לגמלה.

על מנת לאפשר את מיצוי הבירור, לרבות העובדתי, יתאפשר למערער במועדים שיקבעו על ידי בית הדין האזורי להמציא ראיות מתוקנות אשר יבהירו את טיבו של האתר, את זהות הקבלן הראשי וקבלני המשנה, את משמעות הכרטיס שנטען כי הוא כרטיס כניסה לאתר, תיק המשטרה, ענייני תביעת הביטוח וכיו"ב. סוף דבר – הערעור מתקבל כמפורט בסעיף 39 לעיל.

לפנינו תביעתה של גב' אמזלג יפה (להלן – התובעת) נגד המוסד לביטוח לאומי (להלן – הנתבע), לביטול החלטה השוללת את תושבתה בישראל החל מיום 11.2.04 עד ליום 31.12.09, ולביטול החוב שנוצר עקב החלטה זו. ואלה העובדות כפי שהן עולות מכתבי הטענות התצהירים והעדויות שהובאו לפנינו: התובעת ילידת 1955, סובלת מאובססיית ניקיון (OCD).

ביום 5.8.18 קיבלה התובעת מכתב מהנתבע בזו הלשון: "בהמשך לפנייתך מיום 31.7.18, לידיעתך החוב נוצר בשל שלילת תושבותך. תקופת החוב הנה 11.2.2004 עד 31.12.2009. סך החוב המקורי שנוצר היה 152,997 ₪. יתרת חוב הנה 132,004 ₪. לאחר שובך ארצה וקביעת תושבות, חודש תשלום קצבת הנכות החל מ: 9.4.17. התשלום הרטרואקטיבי לו היית זכאית קוזז במלואו לטובת החוב המקורי וזאת על פי הנהלים. מהקיצבה החודשית ניתן לקזז 10% מגובה הקצבה כאשר מדובר בקיזוז שוטף. לידיעתך, החוב מועבר לקזוז מקיצבת הזיקנה אותה את מקבלת".[footnoteRef:5] [5: נספח א' לכתב התביעה.

התובעת הגיעה ארצה כל 5.5 חודשים לביקור מאחר שהבינה שאם שהייתה בחו"ל לא תעלה על 6 חודשים, תשמרנה זכויותיה בביטוח הלאומי ובקופ"ח. כספי הביטוח שמשו את התובעת לתשלומי הטיסות, המחסן בארץ ולהוצאות אישיות כגון אוכל ותרופות.

...

שוכנענו כי הוועדות שקלו את השיקולים הרלוונטיים לקיזוז החוב.

משנשקלו כלל השיקולים הרלוונטיים לביטול החוב ומשנמחק סכום משמעותי מהחוב ולא מצאנו כי נפלו פגמים בהחלטות– החלטות הוועדות התקבלו כדין.

סוף דבר התביעה נדחית.

ברקע הדברים תביעה על סך 217,000 ₪ שהגיש התובע, כנגד המוסד לביטוח לאומי (להלן: "הנתבע") בטענה כי עקב החלטת הנתבע מיום 6.7.2014 לראות בתובע כמי שאינו תושב ישראל, ממנה חזר הנתבע בשלב מאוחר יותר, נשללה מהתובע גמלת אזרח ותיק ממאי 2014 ועד ליום 1.6.2019.

יצוין כי בכתב התביעה שהגיש התובע עצמו בבית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב, בהליך 36922/05/2, נטען בסעיפים 24-26 לכתב התביעה שם, כי בינואר 2014 הוכר בתובע כמי שזכאי לקיצבת זקנה, אך בתחילת חודש פברואר 2014, נימסר לו כי זכאותו לגימלה נשללה עקב פגור בתשלום דמי הביטוח, במשך תקופה העולה על 36 חודשים, זאת על פי הוראות סעיף 366 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה- 1995 (להלן- חוק הביטוח הלאומי) העתק התביעה שהוגשה בבית הדין האיזורי לעבודה על נספחיה (לרבות נספחים ד'-ה' בעיניין שלילת הזכאות), צורף על ידי התובע לבקשתו שהוגשה בתיק זה ביום 26.10.21.

ב- רע"א 9124/09 המוסד לביטוח לאומי נ' אלה צימבלר (21.3.10), נידונה שאלת הסמכות העניינית לדיון בתביעה להשבה כספית של קצבת הבטחת הכנסה, אשר לפי הטענה שולמה ביתר וקוזזה מתוך קצבת הילדים.

...

במקרה דנן, באתי לכלל מסקנה כי התביעה הנדונה אינה מצויה בגדר סמכותו העניינית של בית משפט השלום, ואני מורה על העברתה לבית האזורי לעבודה בתל אביב, שלו הסמכות העניינית והמקומית לדון בתביעה.

ביום 21.3.18 שלח ב"כ הנתבע מכתב תשובה, במסגרתו כפר באופן חישוב שכר הטירחה על ידי התובעת, העלה טענות שונות כנגד פעולות התובעת וחתם בכך ש"מרשי אינו חייב כלפי מרשתך ולו שקל אחד".

מנגד, מצאתי לקבל את טענות התובעת לפיהן קיים קושי אנהרנטי בטענת הנתבע, אשר טוען מחד גיסא כי כל שעשתה התובעת למענו היה "למלא טופס תביעה לנכות כללית בביטוח לאומי וטופס בקשת פטור ממס הכנסה" (סעיף 27 לכתב ההגנה) וכן "כל תפקידה הסתכם בקבלת מסמכים רפואיים, הכנסתם למעטפה ושליחתם למל"ל" (ש' 29, עמ' 15 לפר'), ומאידך גיסא מבקש לטעון כי פעולותיה ושירותיה של התובעת מהוים הסגת גבול מיקצוע עריכת הדין.

מנגד, טוען הנתבע כי בסיס החישוב הוא התשלום הרטרואקטיבי של המל"ל, 17 חודשים בגין קצבה קבועה (מאחר שלאחר תקופה זו זכאי הנתבע לקיצבת זקנה השוללת את קצבת הנכות), סכום התשלום בגין הפטור הרטרואקטיבי מטעם מס הכנסה למשך 12 חודשים, כמו גם 36 חודשים נוספים בגין פטור/החזר קבוע ממס הכנסה, המהוים יחדיו 48 חודשים.

גם השופטת שמולביץ התייחסה לסוגיה זו בפסק הדין בעירעור, וקבעה כי הרשם דוד "נתפס לכלל טעות, שכן הוראת סעיף 4 בהסכם עוסקת בקיזוז או עיקול כספים, ואילו השאלה המשפטית המתעוררת כאן אינה שאלה של קזוז כספים מתוך סכום הבסיס, אלא מהו סכום הבסיס לחיוב". בהמשך דבריה הנחתה השופטת שמולביץ לחזור לסעיף 3 להסכם, המפרט מהי התמורה המגיעה לתובעת בגין השרות שהעניקה, ולבחון בהתאם לכללי הפרשנות המקובלים האם בחישוב סכומי הזכאות יש להביא בחשבון גם את החודשים שבהם זכאי הנתבע לקיצבת זקנה.

עם זאת, ככל שסכום קצבת הזיקנה נמוך מסכום קצבת הנכות, קיימת אפשרות לקבלת "קצבת אזרח ותיק לנכה". וכך קובע סעיף 251(ב) לחוק הביטוח הלאומי בעיניין זה: "(ב) מבוטח ששולמה לו קצבת נכות בתכוף לפני שנעשה זכאי לקיצבת אזרח ותיק, וסכום קצבת האזרח הוותיק שהוא זכאי לו נמוך מסכום קצבת הנכות האמורה, זכאי לקיצבת האזרח הוותיק בצרוף גמלה נוספת לנכה (בסעיף זה – קצבת אזרח ותיק לנכה[footnoteRef:3])...." [3: "גמלה נוספת לנכה" מוגדרת באותו סעיף כ"סכום השווה להפרש שבין קצבת נכות וסכום קצבת אזרח ותיק".

...

תוצאה התביעה מתקבלת באופן חלקי.

כן ישלם הנתבע לתובעת אגרת משפט מינימלית בסך של 654 ₪, כמפורט לעיל.

הנתבע ישלם לתובעת את כלל הסכומים האמורים לעיל בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הסכומים ריבית והפרשי הצמדה כדין.

על כן ביקשה המערערת להחיל את קביעת רשם ההוצאה לפועל על הקצבה אותה היא מקבלת ממשרד הבטחון ומהמל"ל. לטענת המערערת היא אלמנת צה"ל ועל כן היא זכאית לתקבולים ממשרד הבטחון ומצה"ל. לטענתה, העובדה שיש לה יותר ממקור הכנסה אחד, אינה שוללת אוטומאטית את הפטור מתשלום בהליך חידלות פרעון והיה על בית משפט קמא להכריע בשאלה אם קצבה לפי סעיף 31(א) לחוק מישפחות חיילים כדין קצבה לפי סעיף 311 לחוק הביטוח הלאומי, השוללת את זכות הנאמן בכספים אלה.

בהקשר זה יצויין כי עיון בבקשת הנושה בבית משפט קמא מעלה, כי בפסיקתא שניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי בחיפה ביום 15.09.2015, חוייבה המערערת להשיב למעסיקתה- הנושה כספים שהגיעו לחשבונה של המערערת שלא כדין על-סך כ-2.5 מיליון ₪, ומאידך גיסא התקבלה תביעה שכנגד שהגישה המערערת כנגד המעסיקה והמעסיקה חוייבה לשלם למערערת סך 200,000 ₪ וסך השווה בש"ח ל-40,000 דולר ארה"ב, כאשר הסכומים נושאים ריבית והפרשי הצמדה לפי המועדים האמורים בפסיקתא.

הדברים מקבלים משנה תוקף במקרה דנן, בו המערערת אינה מתקיימת אך מקיצבת הזיקנה מהמוסד לביטוח לאומי, אלא יש לה הכנסה נוספת מכובדת המגיעה לסכום של 15,000 ₪.

...

לפיכך, איני מוצא עילה להתערב בהחלטת בית משפט קמא והנני קובע כי ההחלטה בעניין צו התשלומים נשלחה למערערת כבר בחודש 12/2020, ועל כן אין מקום לפטור את המערערת מתשלום רטרואקטיבי של צו התשלום העיתי.

סבורני כי מתן פטור ליחידה כאמור, ירוקן מתוכן את התכלית העומדת בבסיס השתת תשלום חודשי על יחיד הנמצא בהליך חדלות פירעון.

נוכח האמור, משלא מצאתי כל עילה להתערבות בפסק דינו של בית משפט קמא, דין הערעור להידחות.