בתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השיעורים המירביים והפחתות), תשמ"ג-1983 נקבע בתקנה 1(14) כי בית עסק המשמש משרד שבו עוסק בעל מיקצוע חופשי לא יחולו דמי שכירות מוגנים אלא דמי שכירות כלכליים.
אך אם הנתבע עושה שימוש במושכר ששוויו נמוך משימוש לחנות, אך מוכן לשלם דמי שכירות מוגנים לחנות, שהם גבוהים יותר מאשר דמי שכירות של מחסן, מה לה לתובעת כי תלין על כך? דמי השכירות המוגנים על פי הדין משולמים כדין, ולתובעת לא נגרם כל נזק כלכלי כתוצאה משימוש זה, אלא ההיפך, רווח כלכלי.
בהיתחשב בהיסטוריה של מערכת היחסים בין בעלי הדין, בסכום הכספי של התביעה, בתביעת הפינוי, במו"מ שהתנהל בין הצדדים והתמורה שהייתה התובעת מוכנה לשלם עבור פינוי המושכר ובהיתחשב בכך שלא נקבע שכר טירחה נפרד עבור הישיבות בבית המשפט, סבור אני ששכר הטירחה שנקבע בין הצדדים הנו סביר, אם כי נמצא ברף העליון של הסבירות.
...
הנתבע טען בכתב הגנתו שיש לדחות את תביעת התובעת מהסיבות כדלקמן:
1) לכאורה מדובר בתביעת פינוי, אך למעשה מדובר בתביעה לנישול הנתבע מזכויות קנייניות וכלכליות המצויות בידו;
2) התובעת עושה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט;
3) הנתבע מעולם לא קיבל כל התראה שהיא על קיומו של חוב לחב' עמידר או לתובעת, ובמיוחד לא על סכום התביעה;
4) מאחר והתובעת באה בנעלי חב' עמידר, יש לראות בשתיקת חב' עמידר כשתיקת התובעת עצמה, במיוחד כאשר חב' עמידר המשיכה לנהל את המושכר גם לאחר החתימה על חוזה הפיתוח עם רמ"י;
5) לאור שהצדדים הגיעו להסכמה בדבר הפינוי והפיצוי אותו יקבל הנתבע, לא היה כל כדאיות כלכלית להשקיע כספים רבים לצורך התאמת המושכר לצרכי חנות, כאשר זו צפויה להיסגר תוך זמן קצר;
6) על התובעת היה להשיג הסכמה של 85% מהמחזיקים לצורך קבלת היתר בנייה.
בהתחשב בהיסטוריה של מערכת היחסים בין בעלי הדין, בסכום הכספי של התביעה, בתביעת הפינוי, במו"מ שהתנהל בין הצדדים והתמורה שהייתה התובעת מוכנה לשלם עבור פינוי המושכר ובהתחשב בכך שלא נקבע שכר טרחה נפרד עבור הישיבות בבית המשפט, סבור אני ששכר הטרחה שנקבע בין הצדדים הינו סביר, אם כי נמצא ברף העליון של הסבירות.
סוף דבר:
לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובעת נגד הנתבע.
התובעת תשלם לנתבע כדלקמן:
1) את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל;
2) שכ"ט עו"ד בסך 60,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.
