תביעה כספית לחיוב שותף לשעבר בתשלום עבור טובין

בדוא"ל זה נכתבו, בין היתר, הדברים הבאים: "1. לאחר שעברנו על כל חשבונות העסקה של אסף עד לחודש יוני 2014 (כולל), העברנו מחיובי אסף לחיובי אורי סך של 4,663.98 ₪ במקום חיובים שאסף חויב בהם במקום אורי. 2. סך חובו של אסף עמד, לאחר קזוזם והפחתות, על סך של 37,358 ₪, כולל מע"מ. 3. לפנים משורת הדין הסכמתי להעמיד את החוב על 30,000 ₪, כולל מע"מ, ובילבד שהסכום ישולם בשלושה תשלומים שוים ועוקבים בסך של 10,000 ₪, כל אחד, החל מחודש נובמבר 2014. 4. עם פרעון התשלומים, לא יהיה אסף חייב שכר טירחה, עד וכולל חודש יוני 2014. 5. סוכם כי מעתה ואילך, חשבונות עסקה יישלחו לאסף בסוף כל חודש והמחאה תישלח על ידי אסף מיד, גם אם היא לפרעון נדחה...". עוד נכתב בדוא"ל זה כי: "בעיניין אורי סוכם כי תוגש בקשה למחיקת ההליך כנגד עו"ד שי דגן ומשרדנו יזכה את אורי בסך של 3,500 מחוס (צ"ל מחוב – י"ד) שכר הטירחה של סיני ספיד / אורי למשרד". ביום 13.11.14 שלח עו"ד בטש דוא"ל לבן-דוד ועידכן אותו כי במסגרת תביעה שבה ייצג את סיני ספיד בסכסוך עם עובדת "סיני ספיד" לשעבר, הגב' רחל ****י, חייב בית המשפט את בן-דוד לשלם לעובדת סכום כספי 60,000 ₪ וכן 5,000 ₪ הוצאות (נספח 9 לתצהיר בטש, עמ' 196-197).

על כן, עותרים התובעים לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום שכר טירחתם שלא שולם בתקופה שבין מרץ 2013 ועד יוני 2015 בסכומים הבאים: סכום ע"ס 126,139.05 ₪ (קרן) בצרוף הפרישי ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה, שבהם חייבים הנתבעים ביחד ולחוד, ואשר משקף שכר טירחה עבור עבודה על תביעת הזכיינות בלבד; וכן לחייב את בן-דוד בסכום ע"ס 52,139.9 ₪ (קרן) בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה, בגין שירותים שניתנו לסיני ספיד מעבר לנושא תביעת הזכיינות, ואשר מתחילת שנת 2013 חלים על בן דוד בלבד (התובעים צרפו עותקים של חשבונות העסקה לכתב התביעה כנספחים 3.1-3.19).

בנוסף, דקל טען בסעיף 10 לסיכומיו כי "כל החיובים של בטש בתיק תביעת הזכיינות יצאו על שם בן-דוד בלבד – בין על-שמו בלבד, ובין על שם העסק ("סיני ספיד")"; ובסעיף 12 לסיכומיו טען כי "אין חולק, כי התובעים מעולם לא פנו אל דקל, בדרישה לתשלום סכום כלשהוא הקשור לתביעת הזכיינות. הדבר מוכח מתוך ראיות התובעים עצמם", ולשיטתו הדבר מחזק את טענתו שלפיה לא היה שותף בעסק.

...

סוף דבר אשר על כן, אני מחייב את בן-דוד לשלם לתובעים 124,769 ₪ (78,977 ₪ + 45,792 ₪), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.7.15 (מועד בו כבר היו חייבים הנתבעים את מלוא שכר הטרחה כמפורט בנספח 1 לתצהיר בטש) ועד לתשלום בפועל וכן 10,000 ₪ בגין עגמת נפש.

אני מחייב את דקל לשלם לתובעים 78,977 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.7.15 (מועד בו כבר היו חייבים הנתבעים את מלוא שכר הטרחה כמפורט בנספח 1 לתצהיר בטש) ועד לתשלום בפועל וכן 10,000 ₪ בגין עגמת נפש.

בנסיבות, אני מחייב את בן-דוד לשלם לתובעים בנוסף שכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ₪ ואת דקל לשלם לתובעים שכר טרחת עו"ד בסך של 17,000 ₪.

לפני תביעה כספית לחיוב בחוב ארנונה בסך 5,207,995.15.

לאחר הגשת תביעה זו, חתמו הנתבעים על הצהרה בפני בעל הנכס, עזרא בליליוס ז"ל, לפיה: "אנו חייבים ביחד ולחוד בתשלום הארנונה לעריית ירושלים בגין כל התקופה המתחילה בשנת 1991 ואילך" בלווי חותמת נתבעות 1 ו-2 (נספח כב' לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת) (להלן: "ההצהרה").

כך, לדוגמא, נטען כי התובעת ערכה במקום מטווחים ואימונים למחלקת הבטחון שלה, ביצעה רכש של שירותים שונים מהנתבעות, קיבלה חשבוניות והמחאות של נתבעת 2 והיה עליה להבחין בשמה המופיע על גביהן (ראו עדות נתבע 4 בעמ' 48 לפרוטוקול, וכן מיסמכי הזמנות טובין – נ/1, נ/3, נ/4).

לא ניתן לייחס לעיריה ידיעה על שינוי זהות המחזיק לעניין הארנונה בשל כך שמי מעובדיה קיבל קבלה בגין רכש או תשלום עבור מטווח שבו נרשם שמה של נתבעת 2.

שינוי הגרסה העובדתית גרסת הנתבעים בכתב ההגנה, שנתמכה בתצהירו של נתבע 4 הייתה כי נתבעת 2 הוקמה בשנת 1999 בשל רצונם של חלק מהשותפים לעזוב, אך לבסוף הוחלט שניהול העסק והפעילות בו ימשיכו כשהיו.

בא כוחם לשעבר של הנתבעים הגיש את כתב ההגנה בתיק וכן את הבקשה לביטול צו עיקול זמני שניתן במעמד אחד, ביום 28.2.16.

...

להצהרתה "כך שולמו החובות". על רקע אותה מתיחות בחיי הנישואים וכוונתם להתגרש, ביקשה כי הדירה שבבעלותם תירשם על שמה ומשבעלה סירב, "...לבסוף החלטנו בחודש נובמבר 2008 להעביר את הדירה במתנה לשלוש בנותינו.. בחלקים שווים". עם זאת, בעדותה העידה נתבעת 5 על חשש מהצטברות החוב ועל קשר בינו לבין העברת הנכסים.

מכל מקום, כל עוד מדובר בהעברות כספיות שלא נרשמו ולא תועדו בשתי החברות, אשר לא ברור אם בכלל בוצעו ובגין מה, אני סבורה שאין בטענה זו של הנתבעים כדי להשפיע על המסקנות ועל תוצאות ההליך.

לאור כל האמור החלטתי לקבל את התביעה נגד הנתבעים.

בכתב התביעה המקורי אך צוין כי הנתבעת לא שילמה עבור העבודות לשינוי התב"עות ונתבע השכר הראוי.

הוא גם הצהיר כי הסכים להמליץ על טטרו בפני שותפו לשעבר משום שטטרו הוא "אחלה בן אדם". טטרו מצדו העיד אודות שבירו: "היו מערכת יחסים מאוד מאוד ידידותיים ואף פעם לא היתה לי בעיית תשלום מרמי (שבירו) ותמיד האמנו אחד לשני במילה" (ראה שורות 8-9 בעמ' 29 לפרוטוקול).

עם זאת, ועל אף אי הנוחות, העיד טטרו: "אני לא פילנטרופ. בגלל מערכת היחסים שלי עם רמי (שבירו) אני החלטתי לא להגיש תביעה ולא להצטרף לתביעה הזאת משיקולים אישיים שלי. אני רציתי להמשיך לעבוד עם רמי (שבירו), אמרתי קרה מה שקרה. אמרתי בהמשך נסדיר ונגיע לפשרה איתו גם על החוב שהוא חייב. ואז אמרתי לטומי (ריגלר) השיקול שלי הוא קצת שונה לא שאני בא ואומר הוא לא חייב כסף או משהו כזה, בגדול רציתי להמשיך לעבוד איתו וזה הסיבה שסך הכל שום דבר לא קרה ביננו. יש ויכוח על תשלום כלשהוא בגלל זה לא רציתי להגיע לבית משפט. אני גם לא תובע לקוחות שלי... אני יכול לוותר על הרבה דברים בדרך של משא ומתן אני ציפיתי שאני יכול לשבת עם רמי (שבירו) ולסגור את החשבונות. טומי (ריגלר) החליט אחרת ואמר אני הולך לתבוע את הכסף. הוא לא תובע את החלק שלי... אני לא מכחיש שהוא (שבירו) חייב כסף. אני אומר שהוא כן חייב כסף... יש הבדל בין להגיד את זה לבין לתבוע את זה. נעשה עבודה, עבודה רצינית ביותר. אני רוצה לראות שמישהו הולך לועדה מחוזית ובזמן של כימעט שנה מביא מרכז מסחרי ועשרות אלפים של מטרים. אי אפשר לזלזל בזה זה הרבה עבודה. אני לא מדבר על העברת זכויות לרוקן מיגרש ואחר כך להעביר את הזכויות גם דרך הועדה המחוזית. אין לי צרות עין. אם קבלן הרויח הוא צריך לתת גם לאדריכלים" (ראה עמ' 29 ו – 30 לפרוטוקול).

...

לאור כל האמור, אני מקבלת את הצהרת טטרו וריגלר לענין הסכמת או הצעת שבירו לתשלום סך 50 אלף דולר לכל בקשה לשינוי תב"ע, ומאחר שהתובעת וטטרו לא הסכימו לכך, הוסכם שהצדדים יבואו בדברים ביניהם לאחר אישור התכניות.

מסקנתי הינה כי שבירו עצמו הציע לשלם תמורת התכניות לשינוי התב"עות סך 50 אלף דולר לכל אחת באופן שלפחות סכום זה מהווה, לשיטת הנתבעת, השכר הראוי עבור עבודת התובעת וטטרו.

אני מקבלת את הצהרת ריגלר לפיה נשלחו מספר דרישות תשלום לנתבעת לענין זה, הן בעל פה והן בכתב, אך ללא הועיל.

במועדים הרלבאנטיים לתביעה היו הצדדים בני מישפחה, שכן הנתבעת 1 הנה גסתו לשעבר של התובע (אחותה של גרושתו של התובע).

לטענתם, התובע גורס כי החשבוניות הופקו ביום אספקת הטובין או בסמוך אליו, בימים 4.5.2006; 31.8.2006 ו- 3.10.2006 , ואילו התביעה הוגשה ביום 9.3.2014, כך שחלפו למעלה משבע שנים מהיום בו נולדה עילת התביעה.

משקבעו הצדדים ביניהם, כטענת התובע, שמועד התשלום יהיה "שוטף פלוס שישים", הרי משהגיע היום השישים ואחד ולא שולמה התמורה, קמה לתובע הזכות לתבוע אותה ואילו כל עוד לא חלף מועד זה, טרם התגבש החוב וממילא לא ניתן לתבוע חיוב שטרם הגיע זמנו.

" עוד טען התובע כי הוא נשא בתשלום המע"מ בגין הכספים שהנתבעים היו חייבים לשלם לו עבור הסחורה והשירותים שהוא סיפק להם.

...

מקובלת עלי טענתו של התובע לפיה בענייננו עילת הסכסוך בין הצדדים מסחרית-כלכלית ושלא שוכנעתי כי סכסוך משפחתי בין הצדדים תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה, כפי שקבע כב' הנשיא א' ברק (כתוארו אז) ברע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4) 337 (2000), 344.

סוף דבר על יסוד כל המפורט לעיל, אני קובעת כי 3 מבין 5 החשבוניות שביסוד התביעה התיישנו .

בנוסף, אני קובעת כי לא הוכח קיומו של חוב של הנתבעים בגין אספקת שתילי ורדים ושירותים חקלאיים בידי התובע ועל כן, התביעה נדחית גם לגופה ביחס לכל הרכיבים.

תמצית הרקע וטענות הצדדים התובעת, חברת טונר אחזקות, חברה הרשומה ופועלת במדינת קניה שבאפריקה ("טונר"), היתקשרה עם חברת קאזה-נובה גרופ חברה הרשומה בהונג קונג ופועלת בסין ("קאזה"), בהסכם לאספקת מוצרי בניה עבור פרויקט ביניין מגורים, אשר בונה טונר בניירובי בירת בקניה.

הנתבע ("עודד") הוא שותף ונושא משרה בחב' קאזה.

בצר לה נאלצה קאזה לשלם בשנית את אותם הכספים ליצרנים הסינים, זאת על מנת להשלים את פרויקט הבנייה ולמסור את הדירות לקונים במועד.

בתמצית טוען עודד, כי מדובר בתביעה שמקורה בסכסוך בין שתי חברות חוץ – בין טונר הרשומה והפועלת בקניה לבין קאזה הרשומה בהונג קונג ופועלת בסין; הוא עצמו אמנם אזרח ישראל, אך מתגורר דרך קבע בסין; ההסכם מכוחו הוגשה התביעה ואשר עליו חתם כערב נחתם אף הוא בסין; אספקת הטובין מושא הסיכסוך נעשתה מסין לקניה, ועל כן לסכסוך אין כל קשר לישראל; העדים שיידרשו להעיד במסגרת ההליך מתגוררים בסין, וכמו כן יתכן שהדין החל על מערכת היחסים שבין הצדדים איננו הדין הישראלי.

עוד טוען עודד כי התביעה כנגדו אינה עומדת בפני עצמה אלא כרוכה בתביעה כנגד החייבת העיקרית חב' קאזה (תביעה שככל הידוע טרם הוגשה); הגשת התביעה כנגדו נעשתה מטעמים פסולים ובמטרה להפעיל עליו לחץ בלתי הוגן, לנוכח העובדה שהוא מבקר תכופות בישראל על מנת לבקר את ילדיו ואת אמו המבוגרת והחולנית.

כשאני מגיע לארץ מכיוון שאני וזוגתי לשעבר חזרנו לחיות יחדיו ואף נולדה לנו ילדה לאחר גרושינו אז לעיתים אני מתגורר בבית ילדיי ברחוב האגמים 11 נתניה ולעיתים בבית אמי באיזור.

...

שוכנעתי כי לקשר הישראלי קיים משקל ביצירת מערכת היחסים שבין הצדדים.

לנוכח כלל האמור, הבקשה נדחית.

אני קובע התיק לישיבת קדם משפט מסכם ליום  26.2.23 שעה 9:00.