אלכסיי תבע את המנוח ואת בנו, אשר היו בעלי החשבון במשותף אליו הועברו כספי ההלוואה, להשבת כספי ההלוואה.
אלכסיי הלין כלפי **** על כך שלא ביררה את מצבו של המנוח קודם לכריתת ההסכם, בשלב בו יכול היה עדיין שלא להעביר לו את יתרת ההלוואה בסך של 100,000 ₪.
לא הוכח כי נגרם לאלכסיי נזק בעטיים של התוספת להסכם ושל המסמך
כזכור, כחודשיים לאחר כריתת ההסכם, בשלהי שנת 2013, ערכה **** תוספת להסכם ההלוואה, עליה חתמו אלכסיי והמנוח, בה צוין כי ככל שההלוואה לא תוחזר במועד, תישא ההלוואה ריבית בשיעור של 1% בגין כל יום איחור, וזאת עד לסך של 3,000,000 ₪.
אלכסיי לא הוכיח כי הכספים אכן נימסרו למנוח כהלוואה, לא הוכיח את הנסיבות שהובילו לאי השבת הכספים לידיו כנטען, וכן לא הוכיח, כי היתנהלותה של **** תרמה לתוצאה זו.
לאור האמור, בהיתחשב בכשלים שבהתנהלותה של **** מחד גיסא, ובהעדר ראיות לכך שהתנהלות זו הסבה לאלכסיי נזק מאידך גיסא, אני מחייבת את **** בפצוי אלכסיי בסך של 30,000 ₪ בגין עוגמת הנפש והטרחה שנגרמו לאלכסיי, אך איני מוצאת לחייבה בתשלום כספי ההלוואה.
...
אחר שהתברר כי לא היתה למנוח דירה, כי אם ליעקב, אין מקום להלין על **** כי לא הבטיחה את כספו של אלכסיי באמצעות דירה זו.
למעלה מכך, נוכח הספקות בדבר מעורבותו של אלכסיי בעסקה עם שותפו של המנוח בארה"ב, לאור מעורבות בנו של המנוח בפרשה, ולאור נסיבות מתן ההלוואה, כאשר אלכסיי מודע היטב למצבו הכספי ואף הבריאותי הרעוע של המנוח – אין לקבל את טענתו של אלכסיי, כי מדובר היה בעסקה פשוטה למתן הלוואה, שלא נפרעה בסופו של דבר.
איני מקבלת את טענותיו של אלכסיי בדבר גובה ההוצאות בהן נדרש לשאת בשל ההליך הנוסף.
סוף דבר
אני מחייבת את הנתבעת, עו"ד ****, לשלם לתובע, מר אלכסיי מורוזוב, סך של 30,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום ביצוע התשלום המלא בפועל.
