תביעה כספית להשבת הלוואה ועבודה בעסק משותף

הבנק טוען כי הלווה פתחה חשבון ביום 30.3.15, כי מדובר היה בחשבון עסקי אשר נוהל על שמה של הלווה ואשר עסק בעבודות עפר ופינוי פסולת, כי על מנת להוכיח את יכולת ההחזר של ההלוואות והאשראי, המציאה הלווה לבנק דו"ח של רו"ח על הכנסות בשיעור 15,000 ₪ נטו לחודש מכוח היותה בעלת העסק, כי על יסוד האמור לעיל הבנק הלווה ללווה סכום של למעלה מ- 350,000 ₪, כי בין השאר הועברו על ידי הבנק כספים לרכישת כלי רכב לעסק, כי הלווה לא שילמה את חובותיה לבנק וניתן כנגדה וכנגד הערב פסק דין על מלוא סכום התביעה, כי בפועל מתברר כי כל נכסי העסק ובתוך כך המשאית והמחפרון, כמו גם 11 מכולות שרכישתן מומנה על ידי הבנק, הועברו כולם לבעלות הנתבעים, כי הלווה טוענת כי הנתבע 1 הבטיח לה שיש לה כבטחון להשבת ההלוואות שנטלה עבור העסק את הכלים ההנדסיים, כי הלווה הגישה תביעות לבתי המשפט להשבת הציוד, כי בחודש יוני 2016 עלו יחסי הלווה והנתבע 1 על שרטון, כי בחודש אוגוסט ביצע הנתבע 1 העברת בעלות במשאית לנתבע 2, ולטענת הלווה תוך זיוף חתימתה, כי לאחר שהועברו הכלים ההנדסיים על שם הנתבע 2 ניפתח עסק חדש על שם הנתבע 2 כדי להמשיך את העסק הקודם, כי אין ספק כי הנתבעים משתפים פעולה כדי להיתחמק מחובות העסק לבנק אשר מימן את הרכישות של הציוד ופעילות העסק בשנתיים האחרונות, כי פעולת ההברחה של נכסי הלווה מחייבים את חיובם של הנתבעים במלוא החוב לבנק בהיותם מי שנהנו מהפעלת העסק שמומן על ידי הבנק וכמי שמי שהתעשרו שלא כדין מנכסים שמימן הבנק, כי הנתבע 2 משמש ככסות ואיש קש לנתבע 1, כי הנתבע 1 ידע או חייב היה לדעת כי הבנק מסתמך על מצגים לפיהם הכלים הנם על שם הלווה כבעלת העסק וכי נטילתם ללא תשלום יגרום לנזק כלכלי לבנק, כי גם הלווה שימשה כאשת קש לנתבע 1, וכי על כן יש לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד בסכום התביעה.

ויודגש גם כאן, כפי שכבר צוין קודם לכן, עילת התביעה אינה חזקת השתוף בחובות בין בני זוג, כך שאם ההלוואות הלכו למימון הוצאות הבית המשותף או הוצאות העסק, לא עומדת לבנק עילת תביעה כנגד הנתבעים מכוח זכות העקיבה ומכוח הטענה כי הציוד נרכש בכספי הבנק.

...

נוסיף על כל האמור לעיל, לפי גרסת הנתבע 1, הציוד מושא התביעה לא מומן על ידי ההלוואות.

לפיכך, כשאני שוקל את כלל הראיות שהובאו לפניי לגבי השאלה האם הוכח כי סכום כלשהו מכספי ההלוואות אשר הלווה נטלה מהבנק שימש לרכישת ציוד כלשהו של העסק, אני סבור, אפוא, שמאזן הראיות הוא שווה, שכן לא ניתן באופן מובהק לקבל את גרסת הנתבע 1 דווקא על פני גרסת הלווה או להפך והרי הנטל להטות את מאזן ההסתברויות רובץ על כתפי הבנק אשר טוען כחלק מעילת התביעה שלו את הטענות הנ"ל. אם לא די בכך וכאמור, גם לו הייתי מגיע למסקנה כי חלק מההלוואות כן שימש לצורך רכישת הציוד או העסק, לא הוכח איזה חלק מהן ועל כן דין התביעה להידחות בכל מקרה.

סוף דבר אשר על כן, התביעה נדחית.

גם כאשר נערך ונחתם ההסכם דנא, סכומים אלה לא נכללו בו ולא במסגרת תביעה זו. נשאלת השאלה מדוע לא נחתם הסכם הלוואה בין התובעת לנתבע עם תחילת העברת הכספים, מה היה הגורם לכך שההסכם נכרת דוקא ב- 2011 ומה דין הכספים שקבל קודם לכן? האם הם בגדר מתנה? או הטבות שכר? ואם הם בגדר שכר – היכן תלושי השכר? ושמא הם בגדר הלוואה – מדוע התובעת לא כללה אותה בהסכם בכתב, ומדוע איננה דורשת מהנתבעים להחזירה? התובעת לא יכולה לטעון כי אכן מדובר בהלוואה, אך היא מנועה לידרוש את ההשבה במסגרת תביעה זו, בהעדר הסכם בכתב.

נוכח עדותה של הנתבעת כי הנתבע עבד קשה בעסק המשפחתי, השקיע בו שעות עבודה מרובות ולמעשה הוא שניהל אותו, עדות אשר מתיישבת זכויות החתימה שלו ועם חוסר הידע וההבנה של האב, במיוחד בקשר להנהלת החשבונות של התובעת, עולה אפשרות שהכספים שמשך הנתבע מהתובעת, הם בגדר שכר.

משהגעתי למסקנות אלה, איני נידרשת לידון בטענת התובעת, כי הנתבעת חייבת בהשבת הכספים מכח הילכת השתוף בין בני זוג, החלה גם על החובות המשותפים, אולם אציין, כי התובעת לא ראתה להגיש את הסכם הממון בין בני הזוג, כדי להראות שאינו עומד בסתירה לחזקה הנ"ל. בדומה לכך, מתייתר הצורך לידון בטענה להפרה צפויה ובטענה לעשיית עושר שלא כדין (שהיא כשעצמה בבחינת הרחבת חזית).

...

תנאי ההסכם, היעדר הגבלה בזמן ובסכום, צורת הניסוח שלו, הסתירה העולה ממנו ביחס למועד ההשבה המוסכם, הפרטים הרבים החסרים בו, ובפרט סוגית הריבית, אי שיתוף הנתבעת, אי קיום תנאי ההסכם בפועל, או חריגה קיצונית מתנאיו, התנהגות הצדדים לאחריו, ובפרט הסתרת ההלוואה בדו"חות השנתיים, כמו גם השיהוי בדרישת ההשבה, הוליכו אותי למסקנה כי עלה בידי הנתבעת להוכיח כי מעולם לא נכרת הסכם הלוואה בין התובעת לבין הנתבע, וכי מדובר בהסכם למראית עין, שהצדדים מעולם לא התכוונו לקיימו.

סיכום התביעה נדחית, על כל חלקיה.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט, לרבות הוצאותיה לרו"ח עמרם, וכן תשלם לה שכר טרחת עורך דין בסך 55,000 ₪.

בתצהיר גם פרטו התובעים את התנאים להם זכה הנתבע עצמו, כאשר לטענתם, מאחורי גבם "רקם הנתבע לעצמו עסקה חלומית" כאשר היה אמור להרויח מהעסקה $50,000 שכר טירחה וכן 4% ממניות החברה, בנוסף לכך שעם השלמת העסקה יחל הנתבע לעבוד בחברה כדירקטור בחצי משרה ושכר חודשי של $15,000 (ס' 19-20 ו-28 לתצהיר).

העולה מהאמור הוא שהתובעים ביקשו מהנתבע לחתום על הסכם (מכתב כוונות לרכישה) בו נקבע שהם עומדים להעניק לו בעתיד הלוואה, שלטענתם אותה עליו להשיב להם ואשר לה הוא ערב אישית, וזאת חודשים לאחר שכבר העבירו את כספי אותה הלוואה וחודשים לאחר שהכספים שהועברו נמצאים בידי החברה, ולאחר שנודע להם שהתגלע בין הנתבע והחברה סיכסוך, שהחברה מאיימת לתבוע את הנתבע, לאחר שנטען כי נגרם לחברה נזק בלתי הפיך, לאחר שנודע להם שהנתבע אינו "צדיק וישר" ולאחר שנודע להם שהחברה "נתקעה ולא יכלה להתקדם בשלבים המתוכננים" (שם בס' 30).

לכל זאת יש להוסיף את העובדה שהתובעים בחרו שלא לפנות אל הנתבע על מנת שזה ישיב להם את ההלוואה הנטענת במשך שנים ארוכות, גם לו היתה להם זכות כזו, וחלף זאת ביכרו לנהל מגעים ומו"מ ישיר עם החברה עצמה ביחס להקצאת המניות, בין השאר באמצעות עורך דין משותף.

מספר חודשים לאחר מכן, ולאחר שנודע להם על קשיים בעיסקה הם החתימו את הנתבע על "מכתב כוונות" לא מובן, שהוכן על ידם על בסיס מכתב אחר שמצא דרכו אליהם, בו נכתב, בין השאר, כי הם מעבירים לנתבע כספים על מנת שאלה יועברו לחברה בתורת "הלוואה" לנתבע, והכל חודשים לאחר שכספים אלה הועברו לחברה.

...

בנסיבות אלה וכאשר לטענתם היה מקום לעמת את הנתבע עם תצהירים נוספים שהוגשו על ידו, טוענים הנתבעים, כי אין מנוס מהוצאת התצהיר מהתיק, מקביעה כי הנתבע לא הגיש כל תצהיר ומהכרעה בתביעה על סמך פרשת התביעה.

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את הראיות והמסמכים ושמעתי את העדים הגעתי למסקנה כי התובעים לא הוכיחו את טענותיהם ולא הוכיחו כי הם זכאים לקבל הסעדים המבוקשים על ידם, הכל כפי שיפורט להלן.

לפיכך, דין התביעה להידחות.

המשיבה טענה כי מהלך החיים המשותפים התגוררו הצדדים בבית המגורים, כאשר כיום 948 מ"ר מהזכויות בחלקה רשומים ע"ש המערער; הצדדים רכשו את הנכסים ושיפצו את הבית מכספי העסק המשותף; הקרקע עליה בנוי הבית הנה בשטח של 1,916 מ"ר, היתה רשומה על שם אביו של המערער שהעביר בשנת 2006 ללא תמורה 948 מ"ר לטובת המערער ואת היתרה העביר לבנו השני; עת התחתנו הצדדים, הבית היה בן שתי קומות; בית המגורים שינה את פניו ואין להבחין בין הבית במצבו עת ניבנה לבין מצבו כיום לאור התוספות וההשבחות שבוצעו.

.- רשומות שתי הערות אזהרה על שם המערער, הרישום נעשה לצורך הבטחת החזר הלוואה, והסכום שהוחזר 120,000 ₪ לא מופיע בדו"חות ההכנסות של העסק בשנת 2018, על כן עתרה להשבת מחצית מהסכום.

ככל וטענותיו לא יתקבלו, יש להתייחס לתביעה כאל תביעה כספית להשבת כספים והשקעות בחלק יחסי מינימאלי .

הצדדים התגוררו יחדיו משך 16 שנה, ביצעו השבחות בנכס ונהגו בו מנהג בעלים; ניהלו משק בית משותף והיה להם עסק משותף ואין נפקא מינה אם המשיבה לא עבדה במהלך החיים המשותפים או עבדה לסירוגין.

...

פסק דינו של ביהמ"ש קמא מפורט ומנומק היטב, ולמעשה, ניתן לסכם הדברים כדלקמן: אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין; הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית שנקבעה בו; אין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק.

אשר על כן, מכח סעיף 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט - 2018, דין הערעור להידחות, מלבד קביעתו של בית משפט קמא, בפסקה 97 לפסק-דינו.

ע. אטיאס, שופטת על יסוד האמור לעיל, נדחה הערעור, למעט בכל הנוגע לקביעת בית משפט קמא, בפסקה 97 לפסק-דינו.

כאמור לעיל, ממילא, הסכם הממון נחתם בין הצדדים לבין עצמם – והאב, כצד שלישי וחיצוני לו, אינו מחויב באשר קבוע בו. ויודגש, עסקינן כעת בתביעה כספית מצד האב, תביעה להשבת הלוואה בהתאם להסכם הלוואה שנחתם מול הנתבעים, ולא באיזון משאבים.

כמו כן, טוענת האשה כי הכספים הנ"ל שהועברו על ידי האב, לא היו בהכרח שייכים לו. שכן, כפי שאף אישר הבן במסגרת הליך איזון המשאבים, חלק מהכספים הועברו לבן כחלק מהמשכורת שלו בעבודה בעסק המשותף.

...

סיכום אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי התובע הוכיח כי הנתבעים חייבים לו סך כולל של 1,714,222 ₪ (510,000 ₪ בגין ההעברה הראשונה, 525,000 ₪ בגין ההעברה השניה, ו-679,222 ₪ בגין יתרת ההעברות עבור המשכנתא).

ריבית והצמדה – מאחר שהצדדים סיכמו ביניהם כי ההלוואה תישא הצמדה למדד המחירים לצרכן בסעיף 3.2 להסכם ההלוואה, כאשר מדד הבסיס יהא מדד המחירים לצרכן ביום 22.8.2013 (מדד חודש 7/2013), הריי שאני קובעת כי יתווסף סך של הצמדה בלבד לסכום החיוב עד למועד הגשת התביעה.

חלוקת החבות בין הצדדים – מאחר שמדובר בהלוואות שנטלו יחד בני הזוג מהאב, אני מורה על חיוב כל אחד מהם במחצית מהסך הכולל לו נעתרתי.