תביעה כספית להחזר הלוואה בסך 6,000 ₪

כאמור בסיכומי הנתבעת, ניתן נגד התובע פסק דין בהיעדר הגנה בגין סכום התביעה בצרוף שכ"ט עו"ד. התובע אינו כופר בכך שנותר חייב לנתבעת כספים בגין החזר ההלוואה.

טענתו במסגרת התביעה היא למעשה טענת קזוז – כנגד כספים שלטענתו הנתבעת נותרה חייבת לו. אם כן, מכל סכום המגיע לתובע בגין תקופת עבודתו וסיומה, יש לקזז סכומים שחייב התובע לנתבעת ואשר בגינם ניתן נגדו פסק דין בתיק הנ"ל. טענות לחובות נוספים של התובע הנתבעת טוענת כי התובע נותר חייב כספים בגין הלוואה שניתנה לו על סך 6,237 ₪ בגין חוב קנסות.

נכון שלקחת מאבי הלוואה פרטית בסך 6000 ₪? לא".

...

אם את אומרת 6237 ₪ שאני חייב, אני מאשר את זה. מפנה לתלוש שכר ינואר 2017, יש תשלום עיקול לבנק בסך 500 ₪.

סיכום סיכומו של דבר, הוכח שהנתבעת חייבת לתובע בגין סיום העסקתו, הפרש דמי הבראה בסך 189 ₪ ופיצוי בגין העדר הסכם עבודה בסך 5,000 ₪.

סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל כל יתר טענות התובע, נדחות.

מעורבותה של הנתבעת מסתכמת בהלוואה של כ- 40,000 ₪ שניתנה לתובעת, שאותה התובעת השיבה באמצעות המחאות שנפרעו בחשבון הנתבעת, שרובן פרט לאחת בסך 6,000 ₪, כובדו.

מכאן, על מנת להוכיח את התביעה כלפי הנתבעת, היה על התובעת להוכיח את שלושת הרכיבים הבאים, במצטבר: הן שאולג נטל ממנה כספים במירמה, ובסחיטה ובאיומים, וכי הסכמי ההלוואה והעברות הכספים הם פקטביים; הן את גובה הכספים שנטל ממנה שלא כדין; והן את מעורבותה האישית של הנתבעת במעשי המירמה.

כן הפנו (בסעיף 29) לדברי הנתבעת בעמ' 35 ש' 27-28 שאף היא ציינה דבר את קיומה של קופה משותפת בסך של כ- 70,000 ₪ - 80,000 ₪, והוסיפה שאולג ביקש את רשותה להלוות לתובעת כספים מתוך הקופה אמורה, והיא אישרה לו, וכי הפקידה חלק מהשיקים שנמסרו כהחזר ההלוואה בחשבונה, מאחר שמדובר בכספים של משק בית.

...

נדרש להפנות מהם המסמכים ומהם המספרים שהתובעת הצביעה עליהם, ולבסס את המסקנה, ולא רק לטעון את "השורה התחתונה" שלה.

עולה מהמקובץ, כי התובעת לא הוכיחה את הטענה שעליה התבססה התביעה נגד הנתבעת, בדבר מעורבות אישית של הנתבעת במעשים שהתובעת ייחסה לאולג, ואף לא הוכיחה מקור אחר לחיוב הנתבעת בחובו הנטען של אולג כלפיה.

סוף דבר: התביעה נדחית.

בדיון מיום 04/04/22, הגיעו הצדדים להסכמות לפיהן מלוא הכספים שעוקלו בהחלטת כב' הרשמת מיום 12.1.22 בסך 536,423 ₪ יועברו מהמחזיקים, כונסי הנכסים, ישירות לבנק לאומי למשכנתאות, לכסוי המשכנתא שנרשמה על דירת התובעים.

לטענת התובעים, התביעה הוגשה לאחר שהתברר להם, במסגרת דיון שהתנהל בין הנתבעים עצמם, כי לנתבע מס' 2 אין כוונה לעמוד בהתחייבותו להשבת כספי ההלוואה הנ"ל. התובעים מפנים לפרוטוקול הדיון מיום 25.10.21, במסגרתו טען ב"כ הנתבע מס' 2 כדלקמן: " לגבי הטענה של חברי שאני שומע בפעם הראשונה, אני מתפלא איך בימ"ש יכול להכריע בנושא כזה על הלוואות נטענות וקיימות של ההורים, שזה לא הלוואות שרובצות על הנכס, הנכס צריך להמכר. מה שרובץ עליו יסולק. גם ההורים שלו נתנו כספים אבל ההחזרים להורים לא יגיעו ממכירת הנכס. ההורים שלו נתנו 600,000 ₪. אין טענות כאלה וזה לא הזמן לידון בזה עכשיו". יצוין, כי התובעים הגישו גם בקשה לצוו מניעה זמני ו/או צו עיקול זמני להקפאת כספי תמורת מכירת דירת הנתבעים, עד להכרעה בתביעה הכספית של התובעים.

בנסיבות אלו, מצאתי לנכון לחייב את הנתבע מס' 2 בהוצאות משפט בסך 6,000 ₪ לטובת התובעים, אשר ישולמו בתוך 30 יום ממועד החלטתי זו. ניתנה היום, ה' ניסן תשפ"ב, 06 אפריל 2022, בהיעדר הצדדים.

...

עוד נקבע כי החלטה בעניין הוצאות משפט תינתן בנפרד, ומכאן החלטתי זו. כתב התביעה הוגש בתאריך 14.11.21, ועניינו השבת יתרת הלוואות משכון, שניתנה לנתבעים ובגינה הוטל משכון על דירת התובעים.

עוד טען הנתבע, כי אם היו פונים אליו מראש, היה נעתר לסעד המבוקש.

בנסיבות אלו, מצאתי לנכון לחייב את הנתבע מס' 2 בהוצאות משפט בסך 6,000 ₪ לטובת התובעים, אשר ישולמו בתוך 30 יום ממועד החלטתי זו. ניתנה היום, ה' ניסן תשפ"ב, 06 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.

תלה"מ 20084-07-18 : תביעה כספית לחיוב הנתבעת בתשלום דמי שימוש ראויים בגין מגוריה בדירת המגורים ובסך של כ – 5,000 ₪ לחודש (יצוין, כי בסיכומיו העמיד התובע את דמי השכירות הראויים על סך של כ 4,000- ₪ לחודש), וזאת החל ממועד הפירוד בין הצדדים ועד למועד סילוק ידה של הנתבעת מהדירה; כן עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום מחצית מההלוואות שנטל התובע עבור מימון משק הבית המשותף וכן בגין כל חוב משותף אחר של הצדדים (ובכלל כך הלוואת המשכנתא על דירת המגורים ככל שביהמ"ש יקבע כי לנתבעת זכויות בדירה זו) (להלן: "התביעה לדמי שימוש ולהחזר הלוואות

יצוין, כי במסגרת תביעת מזונות הקטינים, ניתנה החלטתי ביום 30.9.18 בה חייבתי את התובע לשלם סכום חד פעמי על חשבון מזונות הקטינים בסך של 6,000 ₪.

...

ביום 5.3.19 ניתנה החלטתי המפורטת במאוחד הן בבקשה למזונות הזמניים והן בבקשה לחיוב הנתבעת בדמי שימוש, בסופה קבעתי כך: "א.

הבקשה לסעד זמני לחיוב האם בתשלום דמי שימוש – נדחית.

תוקף החלטתי זו הינה עד הגיע הבן ט' לגיל 18 , או סיום לימודיו התיכוניים, המאוחר מבין השניים".

לפניי תביעה כספית על סך 271,000 ₪ , שעניינה השבת הלוואה שנתן התובע לנתבעים.

התובע הסביר לנתבעים כי אין לו כסף נזיל, אולם הסכים ליטול הלוואה מהבנק על סך 300,000 ₪ ולהעביר לידם את הכספים, והם ישלמו לו את החזרי ההלוואה בהתאם ללוח הסילוקין של הבנק המלווה, מבלי שלתובע צומח כל רווח.

בנגוד להתחייבותם, שבו הנתבעים וטענו בפני התובע, כי מצבם הכלכלי אינו מאפשר להם להשיב את הכספים כאשר רק בחודש פברואר 2020, כימעט שנתיים לאחר נטילת ההלוואות, בעוד התובע משלם לבנק את ההלוואה מדי חודש בחודשו, החלו הנתבעים לשלם את החוב בתשלום חודשי של 6,000 ₪ לחודש בהתאם לפירוט בסעיף 20 לתצהירו, העולה כדי סך כולל של 59,000 ₪.

...

מבלי לגרוע מהאמור, אוסיף לציין, כי מאחר שאין חולק בין הצדדים כי התובע מסר את הכספים לידי שלומי במזומן, הרי שלא מצאתי ממש בטענתו של ב"כ הנתבעים בסיכומיו כי יש לדחות את התביעה בשל כך שלא הוצגה ראיה הצובעת את כספי המזומן שנמסרו לידי שלומי.

לסיכום; אשר על כן, ובהתאם לכל האמור לעיל אני קובעת כדלקמן: הנני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובע סך של 271,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה (19.9.21) ועד לתשלום המלא בפועל, בצירוף אגרה בסך 7,041 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪.

התביעה כנגד הנתבע 2, נדחית בזאת.