תביעה כספית חוזית בין חברות קבלניות בגין פרויקט מלון

בבקשה נטען בין היתר ובתמצית כי עניינו של ההליך במחלוקת כספית שנתגלעה בין שני קבלנים – התובעת והנתבעת 1 – שהתקבלו ביניהם בשורת הסכמים לבצוע עבודות בנייה והנדסה אזרחית בקשר עם פרויקט הקמת נמל הדרום באשדוד (להלן: "הפרויקט").

התובעת מדגישה כי אין כל טענה מצד התובעת לפיה הנתבעת 1 נתונה בקשיים כלכליים ומכאן שהדרך הסלולה בפניה היא להגיש תביעה נגד הקבלן הראשי – הנתבעת 1 – אשר התחייב חוזית לפניה לשלם לה את תמורת עבודתה, וזאת מכוח הסכמים שנחתמו בין צדדים אלה, ובמיוחד על רקע הודעתה של התובעת כאילו מלוא התמורה בגין העבודות שביצעה שולמה על ידי הנתבעת לנתבעת 1, ואילו זה (הקבלן הראשי) מסיבותיו ומשיקוליו הוא לא העביר את התשלום לתובעת (קבלן המשנה) (ר' בהרחבה סעיפים 7–12).

כך גם נפסק ברע"א 3637/20 Spirits International B.V ואח' נ' רשות ממשלתית רוסית FKP (פורסם בנבו, 2.7.20) בין היתר כי: כידוע סילוק על הסף הריהו סעד קצוני, אשר שמור למצבים שבהם "בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש" (ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה כ (4.6.2007)).

(ר' גם רע"א 10091/02 SiemensAktiengesellschaft נ' תעשיות אלקטרוכימיות 1952 בע"מ (פורסם בנבו, 14.3.04); רע"א 1926/16 צוריאל נ' מורד (פורסם בנבו, 29.3.16), פסקה 3; רע"א 4167/18 מסכת אילת בע"מ ואח' נ' דרור ניהול מלונות בע"מ (פורסם בנבו, 24.10.18)).

...

בהינתן האמור ונוכח ההלכות שפורטו מעלה, באתי לכלל מסקנה כי יש מקום להורות לתובעת להגיש כתב תביעה מתוקן כנגד הנתבעת, בגדרו תפרט באורח מדויק את כל עילות תביעתה כנגד הנתבעת, תוך ביסוס היריבות בין צדדים אלה, תוך פירוט עובדתי מדויק נדרש, לרבות הגדרת נזק מסוים (חוב) אותו חבה לה לכאורה הנתבעת (לעניין זה אף ראו ע"א 215/91 אגתן נ' לים, פ"ד מח(2) 43, שם נפסק בין היתר כי: הלכה פסוקה היא, כי סעד של דחיה על הסף הוא סעד מאוד מרחיק לכת וביהמ"ש לא ידחה תובענה על הסף אם ניתן לרפאה על ידי תיקון התובענה [ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פד"י לו (2) 151, 155- 156] ראה הלכה דומה אף לגבי סעד של מחיקה על הסף בע"א 194/87 סאלח נ' רשות הפיתוח, פד"י מד (2) 185, 188.

סוף דבר הלכה היא כי בשים לב לעובדה שסילוק על הסף הוא אמצעי קיצוני, וברגיל אין מקום להכריע בגורל תביעה בעודה באיבה, הרי שלאור תפיסה זו "המגמה היא שלא להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית הדוחות בקשות לסילוק תביעות על הסף (רע"א 5630/17 נוואמה נ' כהן, [פורסם בנבו] פסקה 11 (27.3.2018); רע"א 5337/17 כץ נ' כץ, [פורסם בנבו] פסקה 13 (31.7.2017); רע"א 5371/11 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' רד רוק הולדינגס לימיטד, [פורסם בנבו] פסקה 3 (3.8.2011); חמי בן-נון וטל חבקין 'הערעור האזרחי' (מהדורה שלישית) 208 (2012))". כך גם נפסק בע"א 6953/16 אבו חסן נ' מדינת ישראל – פקיד ההסדר (פורסם בנבו, 10.5.18) באופן ההולם את ענייננו כעת - ומבלי לטעת מסמרות לעתיד - בין היתר כי: עוד הוטעם בפסיקה כי "מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה, ופתרון ענייני של כל מחלוקת, לגופה, הוא לעולם עדיף" (ע"א 693/83 שמר נ' רשם המקרקעין תל-אביב-יפו, פ"ד מ(2) 668, 671 (1986)).

הנני מחייב את התובעת בהוצאות בקשה זו, בסך כולל של 12,000 ₪, אשר ישולמו עד ליום 27.1.22.

הצדדים לבקשה ולתובענה דכאן הנם התובעת - המשיבה היא חברה בע"מ העוסקת בתחום הבנייה והקבלנות והיא חברת הקבלן בפרויקט מושא ההליך; הנתבעת - המבקשת היא חברה בע"מ אשר עוסקת בתחום יזמות בנייה והיא היזמית בפרויקט כאמור.

לשיטת המשיבה ובתמצית, המבקשת היא שגרמה להסתבכותה הכלכלית ולחיסרון כיסה והיא מחזיקה בידיה שלא כדין, ובנגוד להתחייבויות החוזיות ביניהן, כספים המגיעים למשיבה.

ולעניין זה ראו רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי (מוטי) זיסר, (פורסם בנבו, 13.7.08) – "נדמה, כי הכוונה ב"כללים מיוחדים" הנה לחזקה שהייתה קיימת, לפיה חברה בערבון מוגבל מחויבת להפקיד, לפי בקשה, ערובה להוצאות.

כך עולה מדוח BDI בקשר לחברה המשיבה ומשנת 2021 לפיו המשיבה נימצאת בקשיים כספיים; מתנהלים נגדה מספר תביעות משפטיות בהיקפים כספיים לא מבוטלים; כל חשבונות הבנק שלה מוגבלים; לפי הדוח מומלץ שלא לעשות עם המשיבה עסקים אלא במזומן או כנגד ביטחונות מלאים וכי סיכון ההיתקשרות עמה גבוה.

...

לעניין זה ראו רע"א 857/11 מועצה אזורית באר טוביה נ' נוריס לפיתוח והובלות בע"מ, (פורסם בנבו, 23.5.2011)) – "...עוד נפסק כי סוגיית חיובה של חברה-תובעת בהפקדת ערובה נבחנת בשלושה רבדים; ראשית, יש לבחון את מצבה הכלכלי של החברה. שנית, יש לבחון אם נסיבות העניין מצדיקות את חיובה של החברה בהפקדת ערובה, וההנחה היא כי לגבי חברות החיוב בהפקדת ערובה הוא הכלל והפטור הינו החריג; לבסוף יש לבחון את סיכויי התביעה ובעניין זה הנטל להוכיח שנסיבות העניין מצדיקות לפטור את החברה מהפקדת ערובה הוא נטל המוטל על כתפי החברה-התובעת, ועל דרך הכלל אין מקום לבחינה מעמיקה של סיכויי ההליך ויש להיזקק לשיקול אחרון זה רק מקום שבו מדובר בסיכויים גבוהים ביותר או קלושים ביותר. עם זאת, גם משהגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי יש הצדקה לחיובה של החברה התובעת בהפקדת ערובה, עליו לקבוע את שיעורה באופן מידתי המאזן כראוי בין כלל השיקולים הצריכים לעניין (עניין ל.נ. הנדסה ממוחשבת, בפסקה 13 לפסק-הדין)." מן הכלל אל הפרט בהתאם למסגרת הנורמטיבית שנסקרה לעיל, הכלל הוא הפקדת ערובה על ידי חברה תובעת והחריג הוא אי הפקדתה וזהו העיקרון המנחה גם לענייננו.

סבורני כי המשיבה לא השכילה להוכיח החריג זה כלל ועיקר; ראשית ולענין מצבה הכלכלי, נדמה כי אין חולק שמצבה של המשיבה אינו מן המשופרים, לשון המעטה.

אף הטענה כי המבקשת היא זו שגרמה למצבה הכלכלי של המשיבה ומשכך אין לאפשר לה ליהנות מעוולתה שלה בבחינת החוטא ייצא נשכר – מהווה טיעון מעגלי.

ניתוח הנתונים לעיל מוליך למסקנה אשר פורטה כבר לעיל כי מתחייבת הפקדת ערובה בהתאם לכלל הנהוג בפסיקה וזהו אינו מקרה המוחרג מהכלל הנ"ל. אשר לבחינת שיעור הערובה, קביעה המחייבת בחינה מידתית על יסוד שיקולים שהתוו בפסיקה ובין השאר - סכום התביעה, מורכבות ההליך, התנהלות הצדדים וטיבם (ת"א 23346-09-19 קוסט פורר גבאי את קסירר נ' שיפקה בערבה בע"מ, (פורסם בנבו, 9.9.2020)) אני קובעת כי על המשיבה להפקיד ערובה בסך של 150,000 ₪ תוך 30 יום.

בתביעה שכנגד דורשת הנתבעת סכום כפול מסכום התביעה המקורית, ובין היתר החזר בגין עבודות הפיתוח אשר בוצעו על ידי קבלן חלופי במקום על ידי התובעת, בסך 3,982,771 ₪ (כולל מע"מ), וכן פיצויים בגין עיכוב בהשלמת הפרויקט.

בשלב זה יתבררו ויוכרעו השאלות שלהלן: 3.1 האם עבודות הפיתוח בפרויקט נשוא התביעה, כולן או מקצתן, כלולות בתכולת העבודה החוזית של התובעת, בהתאם לכללי הפרשנות המקובלים, ולרבות אומד דעתם של הצדדים.

לחזוק טענתה מציינת התובעת כי מן הראוי שאם הייתה הסכמה של הצדדים לקזוז תמורת הקבלן בגין עבודות פיתוח על ידי קבלן משנה, היה מצופה שעניין זה יעוגן בנספח השינויים שכשמו כן הוא, יצירת מסגרת ל"שינויים והבהרות".

התובעת מפנה בעיניין זה לע"א 355/80 נתן אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, ס' 4 [פורסם במאגרים 9.3.81] ות"א (מחוזי ירושלים) 515/94 יחדיו חברה לבניין בע"מ נ' חפציבה, ס' 6 [פורסם במאגרים 17.8.99].

לחזוק טענה זו מציינת הנתבעת כי לכל אורך ביצוע הפרויקט התובעת פיקחה על עבודות קבלן הפיתוח וניהלה את ביצוען כחלק מהיותה "קבלן ראשי", ללא דרישה לתמורה כספית נוספת.

...

יתר על כן, לתפיסת התובעת פרשנות הנתבעת להסכם ונספחיו נעדרת הגיון עסקי ומסחרי, שכן על פיה התובעת לכאורה אפשרה לנתבעת להגיע להסדר מול קבלן פיתוח, ללא מעורבות התובעת בתנאי ההסכם, אשר בסופו של דבר יקוזז מהתמורה שסוכמה מולה.

המסקנה הראשונית שלי הינה כי יש לתת משקל רב יותר לעדות כרמלי אשר נטל חלק במשא ומתן.

הנתבעת טענה כי עצם העובדה שהתובעת דאגה לטופס 4 מלמדת על כך כי היא זו המחויבת בביצוע העבודות – איני מקבלת טענה זו, ומפנה לעדות איתן בעמ' 51 שו' 4-12: "אתה עכשיו מכניס לי מילים לפה, בוא, אם יער הברושים לא הביאה תשתית, לא הביאה תשתית למתחם אין לי לאן להתחבר וזה שאני אחראי על ניהול טופס 4 ועל השגת טופס 4 זה לא אומר שאני יכול לעשות עבודות שהן באחריות יער הברושים ...". כמו כן, המכתבים אליהם הפנתה הנתבעת אינם תומכים בפרשנותה ולא ניתן ללמוד מהם הכרה בביצוע העבודות, ראו נספחים י' ו-יא' לנספחים לתצהיר לנדאו.

בית המשפט המחוזי בירושלים ת"א 24653-01-18 וולף ואח' נ' נ. אלה ובניו חברה קבלנית לבניין (1972) בע"מ תיק חצוני: בפני כבוד השופטת שושנה ליבוביץ תובעים 1. אמירה וולף 2. שמואל וולף 3. אריה אלתר ע"י ב"כ עו"ד ראובן יהושע נתבעת נ. אלה ובניו חברה קבלנית לבניין (1972) בע"מ ע"י ב"כ עו"ד אסף שפירא פסק דין

בכתב התביעה עתרו בעלי היחידות לאכוף את ההסכמים בינם לחברה באופן שיינתן צו עשה שיורה לה לפעול אצל הרשויות והגופים הרלבאנטיים על מנת לשנות את ייעוד היחידות למגורים.

בסופו של יום ההיתקשרות החוזית בין החברה לאלתר לא צלחה, שכן לא עלה בידם לרכוש את יתר היחידות בבניין שנמכרו לרוכשים פרטיים.

הבקשה שהוגשה בשנת 2014 להיתר בניה לשימוש חורג כמלון דירות נועדה לצורך התאמת השמוש שנעשה בפועל בבניין למצב התיכנוני וכדי לאפשר רישיון עסק קבוע על בסיס זה. לדבריו של ישעיהו, שומת היטל השבחה בסכום כספי ניכר הפכה את התכנית כולה ללא כדאית בשים לב לתקופה המוגבלת והחברה החליטה לא להמשיך בה. אשר לשימוש שנעשה בבניין בפועל, לפי עדותו של ישעיהו תחילה שימש כבית דיור מוגן, כפי שתוכנן.

בכתב הגנתה טענה החברה כי וולף ידעו מתחילת הדרך, ובודאי משעה שהחל לפעול בבניין בית דיור מוגן בשנת 1998, כי אין מדובר בדירת מגורים ואין מדובר בפרויקט למגורים ומטעם זה תביעתם של וולף היתיישנה לפני שנים רבות.

...

בענייננו אני סבורה שיש לדחות את טענת החברה שלפיה עילת התביעה התיישנה, שכן הוכח שחל החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות אשר משעה את מרוץ ההתיישנות בנסיבות שבהן נעלמו מעיניו של התובע העובדות החיוניות להגשת תובענה.

מסקנתי היא, אפוא, כי עד שנת 2016 וולף לא היו יכולים לגלות, אף לא בזהירות סבירה, את העובדות שהקימו את עילת התביעה.

דין טענת החברה להידחות.

לעומת זאת, על פי מכתבו של סמנכ"ל משרד התיירות מיום 1.9.94, משרד התיירות אינו עוסק ברשוי ותקינה, בהעדר סמכות סטאטוטורית בנושא דירות נופש, והדבר מלמד שלא היו למשרד התיירות דרישות מינימום באותה עת. בע"פ 768/80 ש' שפירא ושות', חברה קבלנית בנתניה בע"מ נ' מדינת ישראל, לו(1) 337 (1981) שנפסק ב- 15.4.81 נקבע: "אין אנו עוסקים כאן בשאלה, מה השמוש שנעשה במבנים אחרי הקמתם, אלא בשאלה, אם הבניינים שהוקמו מהוים "מלון דירות" על-פי המבנה שלהם.

עם זאת, נראה לי, שאין כל אפשרות להתערב כיום בתנאי חוזיים שכבר נערכו בין החברה לבין הרוכשים בכל אחד מבניני הפרויקטים.

הנתבעים צטטו מת/10, אבל בת/3 ות/4 לא נאמרו המילים "מלון דירות", אלא להיפך "פרוייקט מגורים", "אחד מבנייני המגורים המרהיבים ביותר". אפילו תפקידה של חברת הניהול, שלפי הסכם הרכישה מנהלת את מאגר הדירות, תואר "דואגת לתפעול התקין של השמירה, הנקיון, אחזקת הקנטרי והגינון, ומתפקידה לטפל בכל בעיה המתעוררת באחזקת הבית". תואר שגיבושם של הדיירים וועד הבית יוצרים את חווית המגורים המיוחדת בפרוייקט.

אין למכתב זה שום משמעות לשאלות הנדונות בתביעה זו. גם אם מדובר ביחידה במלון דירות, יש לחברה למערכת המים העירונית, וגם אם היחידה מושכרת בחלק מהשנה, מותר לרוכש להתגורר בה חלק מהשנה, ומותר לעירייה לברך אם מי שמצטרף למחוברים להספקת המים.

הוצגה בפניו תשובתו בתצהיר תשובות לשאלון לפיה במעמד החתימה על ההסכם הוצג בפניו שהקבלן רשאי לבנות מלון דירות לצד דירות מגורים, ולקבלן זכות אך לא חובה לפעול על דעתו אחריותו וכספו לשינוי הייעוד, כך שלא היתה חובה אלא זכות, והוא נישאל אם הוא מבקש לשנות את תשובתו ואכן חזר בו מעדותו שהתחייבו כלפיו לשנות את הייעוד.

...

כמו כן, דין התביעה שכנגד להידחות.

לפיכך, אני דוחה את התביעה ואת התביעה שכנגד.

לפיכך, בהתאם לתוצאות התביעה והתביעה שכנגד, ובמיוחד ההתנהלות הדיונית של הנתבעים 3,4 ודחיית התביעה שכנגד שהגישו, ועל פי תקנה 153, אני מחייב את התובעים לשלם לנתבעים שכ"ט עו"ד כדלקמן: לנתבעות 1,2 – 100,000 ₪.