תביעה כספית המבוססת על הסכם פשרה שנחתם בעבר המהווה חוזה מחייב

התביעה כללה במקור גם את האגודה כנתבעת 3, ובהמשך הגיעו התובעת והאגודה להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פס"ד ביום 26.9.16, שבו הוצהר כי הנתבעים הנם חברי האגודה ושהאגודה לא הסכימה ולא נתנה להם אישור לשימושים שנעשו על ידם במקרקעין.

משכך, טענות בדבר דרישות כספיות כאלה ואחרות, אינן ראויות ואין להן בסיס ואף מהוות עשיית עושר ולא במשפט.

נטען כי התביעה לסעד כספי העצום מבוססת על דו"ח פקוח אחד ויחיד אשר נערך בשנת 2017, אשר צורף לראיות התובעת ואינו רלוואנטי לשנים שנתבעו בכתב התביעה.

" "בהקשר זה אף יודגש כי לא נטען וממילא לא הוכח כי הנתבעים קיימו אחר הוראות סעיף 19(ב) להסכם המשבצת אשר כאמור אסר על חבר האגודה להעביר ו/או למסור לאחר את זכויות השמוש שלו במשקו לרבות בית המגורים, ללא הסכמה מפורשת של התובעת." (2) תוקף הסכם המשבצת כפי שנפסק בתיק המקביל (ת"א 34911-09-16) לגבי משק 17, אני דוחה את טענת הנתבעים לפיה אין תחולה להסכם המשבצת מאחר שתוקפו של הסכם המשבצת פג ביום 31/7/15 ולא חודש ע"י הצדדים לו. גם אם ההסכם לא חודש באופן פורמלי, היתנהגות הצדדים מאז ועד היום מלמדת כי ראו בו הסכם מחייב לכל דבר ועניין והמשיכו לפעול על פיו.

באשר להחלטה 1226 (נספח ד' לתצהיר הנתבע), הרי שמקום בו לא נטען וממילא לא הוכח קיומו של הסכם פיתוח שנחתם מכח הוראות סעיף 3.1 לתכנית האמורה בין התובעת לבין המושב, ובצוע התשלומים השונים שנקבעו בסעיפי המשנה הנוספים – אין הנתבעים יכולים להיבנות גם מתכנית זו. באשר להחלטה 1458 (נספח ה' לתצהיר הנתבע), הרי שמבלי להכנס למהות אותה החלטה והתרת השימושים שהיא מאפשרת, ברי כי מקום בו אין חולק כי הנתבעים לא עמדו בהוראות סעיף 4 להחלטה – "הסדרת שימושי עבר" אשר מתנים ביצוע עסקה בהתאם להחלטה האמורה בהסדרת השימושים הלא מוסדרים או חתימה על מתוה לרבות תשלום בגין תקופת העבר – אין רלוואנטיות להחלטה זו ביחס למקרקעין.

עילת התביעה מבוססת על כך שהנתבעים פועלים מזה שנים שלא כדין במקרקעין, תוך שהם מפיקים מהם רווחים ו/או טובות הנאה בנגוד להסכם המשבצת.

...

לאחר שבחנתי את שלוש חוות הדעת, ונתתי דעתי לשיטות החישוב המוצעות והאפשריות, אני סבורה כי חוות דעת מומחה בית המשפט נוקטת בפרמטרים הנכונים לחישוב דמי השכירות הראויים, ובהתאם לה אני קובעת את דמי השכירות הראויים למבנים 5-6 לשנים 2015-2016 כלהלן: מבנה 5 – 82,302 + 82,689 ₪.

סיכום לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 286,240 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.17 ועד לתשלום בפועל.

אני מורה על סילוק ופינוי מהמקרקעין של מבנה 4, באשר הוכח שאין לנתבעים היתר למחסן בשטח 300 מ"ר אלא רק למחסן בשטח 90 מ"ר בלבד.

ובהמשך: "המבקש לא העלה את טענתו שלפיה לא קנה בית המשפט המחוזי מלכתחילה סמכות עניינית לידון בתביעה לסעד כספי, בהזדמנות הראשונה, ואף לא בשלב מוקדם אחר, אלא נצר אותה בליבו עד להגשת הסיכומים, כאשר התקרב מועד ההכרעה. מהלך כזה, בנסיבות כאלה, נראה כפעולה שלא בתום לב...השתהותו של המבקש מלהעלות את טענתו נגד סמכותו של בית המשפט המחוזי לידון בתביעה עם פתיחת הדיון, ואף לאחר מכן, חוסמת את טענת העדר הסמכות מחמת המניעות שנוצרה על ידיה." (רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי, פד"י נח(3)49, בעמ' 52 לפסק הדין).

הטענה אודות הליך קודם: הנתבעת טענה, כי דין התביעה שבפני להדחות, בשל העובדה שהתובעת כבר תבעה באותה עילה בעבר, ותביעתה נדחתה (סעיף 4.2 וסעיף 151 לסיכומי הנתבעת).

מכל הנימוקים האלה אני דוחה את טענת הנתבעת, כאילו אותו הליך קודם מחייב את דחיית התביעה שבפני.

הנתבעת עצמה מפנה בעיניין זה לעדותו של ויטאלי, שהעיד שלא הסכים לחתום על הסכם הפשרה.

מכיוון שכך, יש לדחות את טענת הנתבעת, כאילו התובעת כבולה להצעות שעלו במסגרת המו"מ. לא ניתן, על סמך מו"מ שלא הבשיל לכדי הסכם, לראות את התובעת כמי שמחוייבת לקבל את המוצרים בחזרה, או כמי שוויתרה על יתרת התשלום שהיא תובעת בגינם.

המסמך היחיד, שעליו מבססת הנתבעת את טענותיה לעניין הפגמים, הוא מייל של עובד התובעת, שצורף לסעיף 40 לתצהירו של מר טרבלסי, אלא שמייל יחיד זה כלל אינו יכול לשמש ראיה להוכחת טענות הנתבעת אודות פגמים במוצרים שסופקו על פי ההזמנה נשוא התביעה.

ידע זה, כך לטענת הנתבעת, מהוה קנין רוחני של הנתבעת והשמוש בו מחייב את התובעת בתשלום פיצוי.

...

למרות זאת טענה הנתבעת, שיש לדחות את התביעה.

הטענה אודות הליך קודם: הנתבעת טענה, כי דין התביעה שבפני להידחות, בשל העובדה שהתובעת כבר תבעה באותה עילה בעבר, ותביעתה נדחתה (סעיף 4.2 וסעיף 151 לסיכומי הנתבעת).

אני דוחה את טענות הקיזוז של הנתבעת.

לכן, אני מאשרת את כל הסכומים שנדרשו בעניין זה. באשר לסעיף ה', שעניינו הוצאות הגעתם של עדי התובעת, אציין בנוסף, שהנתבעת התנגדה לחקירה של העדים בהיוועדות חזותית (ראה תגובת הנתבעת מיום 7.10.21), די בטעם זה כדי לחייב אותה לשאת בהוצאות הגעתם של עדים אלה לישראל למתן העדות.

סוף דבר – אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 188,385 ₪.

בקשה לפטור מתשלום אגרה, שהוגשה בד בבד עם הגשת תביעה כספית בסכום של 6,000,000 ₪.

עפ"י התביעה, בין הצדדים התנהלו בעבר הליכים משפטיים אשר הסתיימו בהסכם גישור שקבל תוקף של פסק דין, ואשר לפיו התובעת רשאית לפנות בבקשה להיתקשר לצרכי מתן שירותים לנתבעת, אך היא תדרש לעבור את כל הליכי ו/או מבחני הקבלה המקובלים במועד פנייתה לנתבעת.

לפי ההסכם, ככל והתובעת תעבור את הליך הסף המהוה תנאי להתקשרות, היא תחזור לעבוד עם הנתבעת.

בתצהירו של מר אבוטבול נטען כי, לאחר שחתם על הסכם פשרה עם הנתבעת ובמשך שנים הוא קיבל ממנה רק הבטחות סרק, למרות שעשה את כל מה שנידרש ממנו, המציא את המסמכים הנדרשים, עבר בדיקות פוליגראף ועמד בכל התנאים שהציבה כתנאי להתקשרות, אך הנתבעת החליטה ללא כל סיבה מוצדקת לא להיתקשר עם התובעת בשום היתקשרות עסקית.

במסגרת זו בית המשפט בוחן גם את הסכום הנתבע וכפי שנקבע בבש"א 13593/01 (מחוזי חי') ניצולת הקרטל בע"מ נ' אסם תעשיות מזון בע"מ (26.1.2003): "...גובה הסכום הנתבע הנו אחד מרכיבי העילה לצורך תקנה 13(ב) לתקנות האגרות. אין זה מתקבל על הדעת שבעל דין המבקש לפטרו מתשלום אגרה, יגיש תביעה על סכום אסטרונומי וללא כל ביסוס. גם כאשר יש בפיו של אדם טענות נכונות כנגד בעל הדין יריבו, ואפילו אותו אדם הנו חסר אמצעים לשלם את אגרת המשפט החלה על ההליך, שומה על התובע שלא לחרוג ממסגרת עתירה לסעד סביר והגיוני בנסיבות העניין.

כאשר מתבקש פטור הנטל על התובע להצביע על קיומה של עילה ראוייה ולעיתים עמידה בנטל זה מחייבת לצרף אסמכתות וכן פרוט בכתב כבר בשלב זה של ההליך".

...

השאלה כיצד יש לבחון בקשה לפטור המוגשת ע"י תאגיד, דוגמת ענייננו, נדונה ע"י בית המשפט העליון ברע"א 6344/10 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת השרון נ' בלורי בע"מ (14.12.11)), שם נקבע כי: "מתפקידו של בית המשפט לבחון את יכולתו הכלכלית של תאגיד במסגרת בקשה למתן פטור מאגרה בצורה יסודית. במובן זה, הבחינה הינה האם החברה עצמה יכולה לגייס ממקורותיה העצמיים את סכום האגרה. מהות השאלה לא השתנתה בתיקון תקנות האגרות. כאז כן עכשיו – על בית המשפט הדן בבקשה למתן פטור מאגרה לבדוק היטב את יכולתו הכלכלית של בעל דין. אמנם, גבולותיה של אותה הבדיקה כלפי היחיד צומצמו ברמת הרוחב – מבקש הפטור, בן או בת זוגו והוריו. ואולם בחינת יכולתו הכלכלית של בעל דין לא מצויה רק בבחינה אופקית, אלא מצריכה היא הסתכלות עומק. לשון אחר, סבורני כי עיקרו של הכלל הקבוע בתקנות האגרות אינו בדבר קרוב המשפחה הפלוני אליו יש לפנות בסיוע לתשלום האגרה – כי אם בבדיקה היסודית שיש לבצע ביחס ליכולתו של בעל הדין לשלם. כך כלפי היחיד. כך המצב לגבי חברה. יש לבצע בדיקה יסודית של יכולותיה הכלכליות של החברה, בין היתר, בהתאם לסוגה, מאפייניה, מבנה ההתאגדות שלה ונסיבותיה המיוחדות. בהקשר זה – בחינה המצב האמיתי של החברה – יהיה מקום להתייחס אף לבעלי מניותיה ומנהליה." בהמשך לכך נקבע לא אחת כי כשהבקשה לפטור מאגרה מוגשת על ידי חברה, על בעלי המניות בחברה לפרוש תמונה מלאה ועדכנית ביחס למצבם הכלכלי ולפרט אודות מקורות הכנסתם, תוך הצגת תלושי משכורת ותדפיסי חשבון בנק (ראו למשל, ה"פ 50920-03-20 שאוזכר לעיל, וע"ר (מחוזי ת"א) 27650-07-12 רימונים חב' להשקעות בע"מ נ' ישרוטל ניהול מלונות (1981) בע"מ).

על בסיס דברים אלה ולאחר שבחנתי את כלל הטענות והמצורפים, שוכנעתי כי אין הצדקה להיעתר לבקשה.

סוף דבר לאור האמור, דין הבקשה לפטור מתשלום האגרה להידחות, וכך אני מורה.

כך, ובין היתר: (1) יעקב הצהיר כי אין לו זיקה לחלקה 8, בעוד שבפועל יעקב ערב בהסכם הפשרה לתשלום התמורה בקשר עם רכישת חלקה 8, ואף הצהיר שהשקיע בחלקה 8 מיליוני שקלים; (2) יעקב הצהיר כי אינו ערב לרכישת חלקה 8 על-ידי חברת שרה, בנגוד לאמור ב"רחל בתך הקטנה" בהסכם הפשרה עליו חתם; (3) יעקב הצהיר כי לא השקיע סכומים משמעותיים במלון, בעוד שבתובענה אחרת העיד שהשקיע במלון שמונה מיליון ש"ח; (4) יעקב ושרה הצהירו כי המלון כולו בנוי על חלקה 8, אולם בהקשר אחר הצהירו כי המלון בנוי גם על חלקה 7; (5) שרה הצהירה הצהרות סותרות בנוגע לשאלה האם כתובתה של חברת שרה זהה לכתובת ביתה הפרטי; (6) שרה הצהירה כי היא מודעת להשקעתו של יעקב במלון, ולאחר מכן הצהירה כי היא אינה מודעת להשקעה האמורה.

הלכה היא עמנו כי "בית המשפט שלערעור לא יטה להתערב במימצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה המבררת והמבוססים על מארג הראיות ושמיעת העדויות לפניה באופן בלתי אמצעי" (ראו, מני רבים: ע"א 8329/16 טרנס אטלס בע"מ נ' אליהו פרחי בדי ריפוד בע"מ, פסקה 16 והאסמכתאות שם (4.6.2018)).

על-מנת שנקבע שלפנינו הסכם למראית עין, די בכך שנקבע שהצדדים להסכם, בעת שחתמו על ההסכם, חתמו עליו בכוונה להציג אותו כהסכם מחייב, אולם הסכימו מראש לפעול בנגוד לאמור בו. אשוב ואדגיש כי על-מנת שחוזה ייחשב לחוזה למראית עין קיים הכרח שדעת כל הצדדים לחוזה תהיה שלא לקיים את החוזה שמוצג כלפי חוץ, ולמצער לא לקיימו באופן שנקבע בו. המקרה שבו אחד הצדדים כורת חוזה כאשר אינו מתכוון לקיימו כמוסכם, או אינו מתכוון לקיימו באמצעות הגורם שחתם על החוזה בפועל, אינו בגדר מקרה של חוזה למראית עין, ויחולו בעיניינו ההוראות הכלליות של חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים).

סוגיית חוזה למראית עין אינה מתעוררת אומנם במקרים בהם כוונתו של אחד הצדדים בנוגע לקיום החוזה סוטה מהאמור בחוזה, אולם מקרים אלו מעלים על הפרק סוגיות אחרות, ובהן השאלה האם יש לראות בהתנהלות זו משום הטעה (ראו: ע"א 273/78 גרוסמן נ' כספי, פ"ד לג(3) 300 (1979)); וכאשר כוונתו הנסתרת של אחד הצדדים היא להשתמש בחוזה למטרה פסולה, עולה השאלה האם יש לראות בחוזה שנכרת חוזה פסול (ראו: שלו וצמח בעמ' 634-631).

בית משפט קמא סיווג את טענת גנדלר באופן הבא: חתימתה של חברת שרה על הסכם הפשרה נעשתה למראית עין בלבד, שכן בפועל הכוונה של חברת שרה הייתה שיעקב ירכוש את חלקה 8, ולא היא; ומכיוון שכך הוא, "עסקינן בטענה בדבר היותו של החוזה פקטבי ולמראית עין" (ראו: סעיף 54 לפסק הדין קמא).

בנסיבות אלה, עבר למערערים נטל הבאת ראיות: הנטל להציג ראיות נגדיות אשר תגברנה על ראיותיהם של גנדלר, או, למצער, תיצורנה "תיקו ראייתי". אלא שחלף הצגת תוכנן של ההסכמות האמיתיות בין המערערים בנוגע לרכישת חלקה 8, בחרו המערערים לשקר לבית המשפט במצח נחושה ולנסות להוליכו בכחש.

...

כמו כן קיבל בית משפט קמא את תביעתם של גנדלר לסעדים נוספים מבלי לפרטם אחד לאחד, בקבעו: "אני נעתר ליתר הסעדים המבוקשים בסעיף 38 לתביעה" (להלן: סעדי סעיף 38).

נוכח האמור לעיל באשר למקרה שלפנינו, הנני סבור כי יש לדחות את הערעור בכל הנוגע להכרעתו של בית משפט קמא באשר לזכותו של יעקב בחלקה 8.

סוף דבר מהטעמים שמניתי, הנני מציע לחבריי שנדחה את הערעור שלפנינו – בכפוף לקביעתנו כי גנדלר אינם זכאים לסעדים אשר נתבעו על-ידם בסעיפים 38.

כפועל יוצא מדחיית הערעור, נדחית בזאת גם הבקשה לצו ביניים.

הוסכם כי אם לא יעלה הדבר בידי ג'קסון, ימשיך בא כוחו, עו"ד אייזנקוט לפעול "בשם הגב' טל" (סעיף 5 להסכם) ומכוח המחאת הזכות שמסרה לג'קסון, על מנת לבטל את הסכם המכר בינה לבין בוחניק "ולאחר שהדבר יעלה בידה, תנתן לגב' טל שנה לצורך מכירת הנחלה ובכפוף להבטחת תשלום החוב במלואו למר ג'קסון". כן הוסכם כי ככל שלא תצליח טל לעשות כן, "יתמנה עו"ד אייזנקוט מייד לכונס נכסים שוב". אני מוצא לציין כבר בשלב זה כי הסכם זה בין טל לג'קסון מיום 4.4.22, הוראות ותניותיו, אינם מהוים חלק מן המסד העובדתי עליו מבוססות התביעות שהוגשו בתיקים המאוחדים דנן, וכי הם לא הוזכרו ולא פורטו בתביעות דנן כלל.

עקרון סופיות הדיון מחייב דחיית הבקשה שכן הצדדים להסכם הפשרה הסתמכו עליו וביצעו אותו זה מכבר.

לטענתו, מדובר בתחבולה של טל ובא כוחה עו"ד אייזנקוט שייצג בעבר גם את ג'קסון.

אשוב ואזכיר כי בבקשתה הנ"ל שנדחתה מיום 6.11.23, נטען ע"י טל, בדומה לטענותיה בבקשה לביטול המוגשת ונידונה כעת, כי הסכם הפשרה נוגד הסכם אחר (זה שנחתם בין טל לג'קסון), האוסר על העברת הזכויות, כי טל הסתמכה על התחייבויות ג'קסון באותו הסכם, כי טל הסכימה לתחלוף משכן אותו תבע ג'קסון וכן הסכימה למתן פסק דין כספי נגדה בתביעת ג'קסון בבית משפט השלום.

יתר על כן. מהותית, מבוססות כל טענותיה של טל על ההסכם אותו כרתה עם ג'קסון.

...

כאמור נדחות הבקשות שתיהן.

בשולי החלטה זו ולאור תוצאתה, אני מורה כי לישיבת ההוכחות הראשונה שנקבעה ישמעו עדיה של טל בתביעתה לביטול ההסכם מול בוחניק, ולישיבה השניה שנקבעה ישמעו עדיו של בוחניק בתביעתו שכנגד.

כמו כן למען הסר ספק ונוכח האמור לעיל לגבי חלקו של גקסון בתובענות המאוחדות שנסתיים, אני מורה לב"כ הצדדים להודיע עד ליום 10.3.24, מי מבין העדים עליהם הודיעו בישיבת קדם המשפט המסכם יעיד ומי לא יעיד עקב ההתפתחות הנ"ל. התיק לעיוני למעקב ביום 11.3.24.