התובעת הנה בעלת רכב מ.ר 7113385 (להלן: "רכב התובעת" / "הרכב"), הגישה תביעה כספית, נזיקית ע"ס 14,508 ₪, כנגד הנתבעים – ועד מקומי צופית והחברה המבטחת אותו.
בהתאם לתקנה 82(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט 2018, מאחר ועסקינן בהליך המתנהל בסדר דין מהיר, פסק הדין ינומק באופן תמציתי;
מן הראיות עולה, כי אין חולק שמקטע הדרך, אשר בו לטענת התובעת היתרחש הארוע מושא התביעה הוא באחריות הנתבע 1 ובתחום שיפוטו.
באשר לנסיבות הארוע מושא התביעה, כך, מסר נהג התובעת בעדותו בבית המשפט:
"יצאתי לעבודה בבוקר, אני גר 20 שנה בצופית... ניפתח השער, יש שם שלולית גדולה, יש שם סוג של גשר אירי שמים של נקוז עוברים לכיוון הביוב בצד השני של הכביש והתחלתי לעבור בזהירות כמו בכל פעם, הפעם היה המון סחף ובוץ גדול וזה גרם לרכב סוג של להתחפר בבוץ עד שהצלחתי לצאת משם... עצרתי לראות אם היה נזק, ראיתי שיש כסוי מתחת למנוע שנפל, החזרתי אותו למקום, ראיתי שהמספר נפל, החזרתי אותו למקום וחשבתי שבסך הכל בסדר והמשכתי לנסוע. אחרי יום או יומיים ראיתי שזה נופל עוד הפעם ואז הגשתי דוח לביטוח. מבחינתי בזה העניין ניסגר. לא רציתי להיות פה, אין לי שום דבר נגד אף אחד. אחר כך הבנתי שמישהו תובע את המושב, זה העמיד אותי במצב לא נעים כי אני לא רוצה שום דבר נגד המושב שלי".
אקדים אחרית לראשית ואבהיר, כי עדותו של נהג התובעת מהימנה עלי.
ברי, כי נקודת המוצא היא, כי כשמדובר בקטע כביש שהוא באחריות הנתבע 1, הרי באחריותו לדאוג לתחזוקתו התקינה, לרבות הסרת מפגעים ותיקון כל הטעון תיקון, ולרבות בכל הנוגע לנקוז מי הגשמים, ונראה כי הנתבעים אינם חולקים על כך.
בפסק הדין שניתן ב - ע"א 73/86 לוי שטרנברג נ' עריית בני-ברק, מג(3) 343 (1989), נכתב כי "הראיה הנסיבתית להתרשלות המשיבה היא, כאמור, עובדת קיומן הממושך והחוזר ונשנה של ההצפות, שמשמעותה אי-נקיטת צעדים סבירים כדי למנוע תופעה מתמדת של סיכון בטיחותי ושל אובדן נוחות הפוגע באנשים, שהעירייה צריכה הייתה, בנסיבות המתוארות, לראות מראש שהם עלולים, במהלכם הרגיל של הדברים, להפגע מתופעת הצפת הרחוב". באותו מקום נכתב גם כי "לעירייה ידיעה בלעדית על המתרחש במערכת הביוב שבעיר, משום שהיא שולטת בה, היא המתחזקת את המערכת והאחראית להפעלתה הסדירה, ולה נגישות בלעדית אליה". נוכח כך מצא בית המשפט להעביר את נטל הבאת הראיות אל הנתבעת באותו מקרה, וזאת על מנת לסתור את הטענה כי התרשלה בתחזוקת המערכת ובאופן שגרם למפגע נשוא אותה תביעה.
...
ברי, כי נקודת המוצא היא, כי כשמדובר בקטע כביש שהוא באחריות הנתבע 1, הרי באחריותו לדאוג לתחזוקתו התקינה, לרבות הסרת מפגעים ותיקון כל הטעון תיקון, ולרבות בכל הנוגע לניקוז מי הגשמים, ונראה כי הנתבעים אינם חולקים על כך.
בפסק הדין שניתן ב - ע"א 73/86 לוי שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, מג(3) 343 (1989), נכתב כי "הראיה הנסיבתית להתרשלות המשיבה היא, כאמור, עובדת קיומן הממושך והחוזר ונשנה של ההצפות, שמשמעותה אי-נקיטת צעדים סבירים כדי למנוע תופעה מתמדת של סיכון בטיחותי ושל אובדן נוחות הפוגע באנשים, שהעירייה צריכה הייתה, בנסיבות המתוארות, לראות מראש שהם עלולים, במהלכם הרגיל של הדברים, להיפגע מתופעת הצפת הרחוב". באותו מקום נכתב גם כי "לעירייה ידיעה בלעדית על המתרחש במערכת הביוב שבעיר, משום שהיא שולטת בה, היא המתחזקת את המערכת והאחראית להפעלתה הסדירה, ולה נגישות בלעדית אליה". נוכח כך מצא בית המשפט להעביר את נטל הבאת הראיות אל הנתבעת באותו מקרה, וזאת על מנת לסתור את הטענה כי התרשלה בתחזוקת המערכת ובאופן שגרם למפגע נשוא אותה תביעה.
שוכנעתי, לפיכך, שעלה בידי התובעת להוכיח את התרשלותה של הנתבע 1, שהובילה למפגע שגרם לתאונה, ושלא עלה בידי הנתבעים לסתור הראיות לעניין זה.
יחד עם זאת, מצאתי לייחס לנהג רכב התובעת אשם תורם – על שבחר להיכנס לשלולית הגדולה שחסמה את הדרך, וזאת כאשר כנהג סביר ומיומן וכמי שמכיר את המושב ואת תופעת היקוות המים השער המזרחי לו, היה עליו לצפות את הסכנה שבכניסה לשלולית, שאת עומקה ואת המסתתר בה מתחת לפני המים, לא היה בידיו לדעת.
סוף דבר:
אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת בגין נזקיה סך של 9,904 ₪, בתוספת אגרה כפי ששולמה ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום המלא בפועל.
