לאחר שמאמצים להגיע להסדר ניכשלו, הגישו התובעים תביעה לפירוק שתוף.
מאחר והתובעים מגישים תביעה לקבל תשלום לפי המבנה החדש, עליהם לשלם כבעלים החזר השקעות לבעלים האחרים לפי 16%, סה"כ 1,440,000 לכל התקופה ובגין השפוץ במשך 7 שנים האחרונות סך 720,000 ₪.
התובעים גילו דעתם, לפיה הם שותפים שוים לכאורה גם למבנה, ולכן עליהם לשאת בחבות שחבים הבעלים של המבנה, ובגין כך תוגש נגדם תביעה לתשלום בסך 720,000 ₪ בהתאם ל16% ל-7 שנים האחרונות.
אכן, התובעים לא השקיעו כספים בשפוץ הנידרש לפי תקן 2016, אולם הם לא היו חייבים לעשות זאת, ובכל מקרה, זו אינה סוגיה רלוואנטית לטענתם בסוגיית גובה דמי השכירות המגיעים להם.
הנתבעת טוענת כי השמאית קבעה ששכר הדירה הוא פונקציה של איכלוס המיטות.
...
לפיכך, טענתה של הנתבעת (סעיפים 5-6 לסיכומים) כי התובעים זכאים לדמי שכירות מחלקם במקרקעין בלבד, נדחית.
מכאן, שנותרו שתי מחלוקות שיש לדון בהן:
האחת, האם חוות הדעת מתייחסת לנקודת המוצא של אכלוס מלא של בית האבות, היינו תפוסה מקסימלית של 72 מיטות, ועל כן יש להפחית את דמי השכירות המגיעים לתובעים במקרה של תפוסה חלקית?
השניה, שהיא נגזרת קונקרטית של הראשונה, האם יש להפחית את דמי השכירות המגיעים לתובעים בתקופת השיפוץ של המבנה (ינואר-ספטמבר 2017) בשל היותו בתפוסה פחותה משמעותית בשל העבודות?
במחלוקת הראשונה, אני מקבלת את עמדת התובעים.
במחלוקת השניה, וכחריג לקביעה הקודמת, אני סבורה כי חובת תום הלב וההגינות היא כי בתקופתו של שיפוץ שמומן ע"י הנתבעת לטובת שדרוג המבנה והתאמתו לדרישות התקן החוקי של משרד הבריאות, שבלעדיו לא ניתן היה להמשיך להפעילו כבית אבות, הירידה באכלוס המיטות, הנובעת מהשיפוץ, לא תיפול רק על שכמה של הנתבעת.