ראשיתם של ההליכים שבפניי בתביעה שהגישו סמימי נגד ביתן (48168-09-19), בה עתרו סמימי לצוו עשה קבוע שיחייב את ביתן לסלק אדניות אבן שהניחו על החומה, לצוי עשה נוספים ביחס לשימוש בחומה, ולפצוי כספי בשל נזקים שנגרמו לחומה בצד הפונה לביתם בשל השקיית הצמחים שבאדניות על ידי ביתן, ועגמת נפש.
לאור האמור, עתרו ביתן בתביעתם למתן סעד הצהרתי הקובע כי החומה ניבנתה כולה על ידם ובשטחם והנה בבעלותם הבלעדית; להורות לסמימי להסיר את כל אשר חיברו לחומה הפונה לכיוון ביתם, ולהורות להם לחדול מכל שימוש בחומה; לחייב את סמימי בתשלום דמי שימוש בסך 115,000 ₪ וכן בפצוי בגין עגמת נפש בסך 35,000 ₪; ולהורות כי אם יחפצו סמימי לבנות חומה בשטחם, זו תבנה בשטחם של סמימי ועד למיצר שבין חלקות הצדדים.
כפועל יוצא של קביעה זו, אין מקום למתן סעד הצהרתי כי חומת הלבנים הנה בבעלותם הבלעדית של ביתן, כמו גם ליתר הסעדים שהתבקשו בסעיפים 66 ב'-ו' לתביעת ביתן, דהיינו להורות לסמימי להסיר את אשר חיברו לחומה הפונה לכיוון ביתם ולהורות להם לחדול מכל שימוש בחומה, הואיל ויש לראות בחומה בבעלות משותפת, מדובר בשימוש בחלק החומה הפונה לצד של סמימי, וביתן לא היתנגדו לשימוש במשך השנים וניתן לראות בכך הסכמה מצד ביתן לשימוש זה. כך גם, לאור התוצאה אליה הגעתי, אין מקום לסעד המורה כי ככל שסמימי ירצו לבנות חומה בשטחם, זו תבנה בשטחם של סמימי, מה גם שמדובר בסעד תאורטי בשלב זה.
למעלה מן הצורך יצוין כי גם אם הייתי מקבלת טענת ביתן כי יש לראות בחומת הלבנים כרכושם הפרטי, דינה של התביעה הכספית שהגישו לדמי שימוש להדחות.
...
מקובלת עליי עדות המודד צרצור בהקשר זה, כי יש להתייחס לחומה מהקרקע ועד לחלקה העליון, שכן מדובר למעשה בחומה אחת, המפרידה בין הבתים.
לאור כל האמור, אני קובעת כי החומה כולה, דהיינו הן חומת הלבנים, הן חומת האבן, הינה בגדר "מחוברים שבמיצר", ומשכך בהתאם להוראות סעיף 49 לחוק המקרקעין יש לראות בה בבעלות משותפת של ביתן וסמימי.
כפועל יוצא של קביעה זו, אין מקום למתן סעד הצהרתי כי חומת הלבנים הינה בבעלותם הבלעדית של ביתן, כמו גם ליתר הסעדים שהתבקשו בסעיפים 66 ב'-ו' לתביעת ביתן, דהיינו להורות לסמימי להסיר את אשר חיברו לחומה הפונה לכיוון ביתם ולהורות להם לחדול מכל שימוש בחומה, הואיל ויש לראות בחומה בבעלות משותפת, מדובר בשימוש בחלק החומה הפונה לצד של סמימי, וביתן לא התנגדו לשימוש במשך השנים וניתן לראות בכך הסכמה מצד ביתן לשימוש זה. כך גם, לאור התוצאה אליה הגעתי, אין מקום לסעד המורה כי ככל שסמימי ירצו לבנות חומה בשטחם, זו תבנה בשטחם של סמימי, מה גם שמדובר בסעד תיאורטי בשלב זה.
למעלה מן הצורך יצוין כי גם אם הייתי מקבלת טענת ביתן כי יש לראות בחומת הלבנים כרכושם הפרטי, דינה של התביעה הכספית שהגישו לדמי שימוש להידחות.
