ביום 23.1.20 הגיש התובע את התביעה הכספית שבפני כנגד הנתבעים בסך של 268,950 ₪ בטענה כי בוצעו על ידו עבודות נוספות, מעבר לנקוב בנספח להסכם, זאת לבקשת הנתבעים לאחר החתימה על ההסכם, אשר לא שולמה לו כל תמורה בגינן.
בחינה של מסכת הראיות שהונחה לפני מלמדת כי קיימת הודאה של הנתבעים ביחס ל- 3 פרטי שינויים בלבד, לגביהם מאשרים הנתבעים את ביצוע השינוי, את העובדה כי לא שילמו לתובע תמורה בגין העבודה הנוספת ואת סכום שווי העבודה (הנקוב במיפרט בנספח להסכם), ואלו הם:
התובע טוען בסעיף 9.
התובע העיד בעמ' 4: "הם שילמו לי. אני רכשתי דלתות מנגר. אין לי כאן את הקבלה של הנגר כדי להוכיח שזה 100% מלא אבל אני יכול להביא".
בעמ' 5 העיד התובע: "ש. אני מפנה לסעיף 11 ד' הוספת דלת נוספת שלא כתבת בכתב התביעה – זה יכול להיות גם 4? ת. יכול להיות גם 8, לא ישבנו לא ספרנו דלתות".
כך, התובע לא הציג כל קבלה או ראיה לגבי התקנת הדלתות ולא העיד את הנגר אשר ביצע את העבודה.
...
טענת הנתבעים לעניין פיצוי בגין עלות דיור חלופי, המופיעה בס' 99 לסיכומיהם, מהווה הרחבת חזית אסורה באשר היא טענה המועלית לראשונה בסיכומים, ולפיכך, היא נדחית.
אם כן, על הנתבעים-התובעים שכנגד מוטל הנטל להוכיח טענות אלו בדבר תשלומי יתר ולא מצאתי כי הם עמדו בו.
התוצאה האופרטיבית
אני מקבלת את התביעה, באופן חלקי בלבד, ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 4,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד היום.
על סמך ממצאי חוו"ד המומחה מטעם בית המשפט, אני מקבלת את התביעה שכנגד, באופן חלקי בלבד, ומחייבת את הנתבע שכנגד לשלם לתובעים שכנגד סך של 39,400 ₪, בצירוף הוצאות ניהול ופיקוח בשיעור של 12%, ובצירוף מע"מ.
בנסיבות העניין ובשים לב לפער בין סכומי התביעה והתביעה שכנגד לבין הסכומים שנפסקו בפסק הדין וכן להתנהלות שני הצדדים אשר נמנעו מלהביא בפני בית המשפט את מלוא הראיות שבידיהם לגבי ההתחשבנות הכספית, אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.
