ביום 12.11.2017 הגישו התובעות נגד הנתבע תביעה לפינוי וסלוק יד מהמושכר וכן תביעה כספית על הסך 36,000 ₪, כאשר את סכום זה תבעו הנתבעות על סמך הערכה שדמי השכירות המוגנים הנם בסך 400 ₪ לחודש, כאשר סכום התביעה מחושב 84 חודשים של אי תשלום דמי שכירות, דהיינו לתקופה של 7 שנים לאחור מיום הגשת התביעה.
בהתאם להודעות על העלאת דמי השכירות המוגנים, נכון ליום הגשת כתב ההגנה, סכום דמי השכירות המוגנים לחודש עבור המושכר מגיע לסך 117.78 ₪, ובכל מקרה לא יותק מ- 1,413.36 ₪ לשנה;
בעקבות עבודות מתכת שהזמין מר חדד עבור מכון הרשוי שבבעלות משפחתו, איבד מר חדד והתובעות כל עניין בתביעה שהגישו נגד הנתבע בשנת 2017, והתביעה נמחקה ביום 30.5.18, ואולם גם לאחר מחיקת התביעה ביצע הנתבע עבודות עבור מר חדד, וטרם קיבל את מלוא שכרו, ולא יכולה להיות מחלוקת שנכון לחודש מרץ 2018 לא היה חייב הנתבע לתובעות כל סכום שהוא כדייר מוגן;
התביעה הוגשה בחודש 10/2019, וכל היותר מדובר ב-19 חודשי שכירות, וסכום דמי השכירות בגין חודשים אלו מגיע לסך 2,223 ₪, אך הנתבע הפקיד לחשבון הנתבעת 2 שמספרו 452247 סניף 685 בנק 12 את הסך 2,400 ₪;
הנתבע ביצע עבודות נוספות, שאת שוויין הוא זכאי לקזז והן:
עבודות שביצע בבניין טרם רכישתו על ידי התובעות לשמירת בטיחות המשתמשים ברכוש המשותף, אשר אושרו על ידי מר יעקב אסא ז"ל מחב' רמלוד;
לאחר שהנתבע ראה שהבעלים לא מתכוונים לתקן ליקויים בבניין, הוא תיקן ליקויים אלו, וכ-5 שנים קודם הגשת כתב ההגנה התקין מעקה בטיחות בשווי 9,000 ₪;
כ- 6 שנים לפני הגשת כתב ההגנה התקין דלת מעבר לחצר משותפת לבלוני הגז בשווי 3,200 ₪,לאחר שדירתו נפרצה.
העיריה כרכה את שני החובות ביחד, והחוב האישי של הנתבע בקשר לדירה לא מנע את מתן האישור לטאבו, ואם כן הדבר, עמדו בפני התובעות דרכים שונות להקטין את נזקיהן הנטענים, אך לא עשו כן;
הנתבע עבד כמסגר כעצמאי עבור חברות בנייה שנפלו בעסקיהן, ועקב כך הפך הנתבע ללקוח מוגבל בבנק.
...
בכתב ההגנה טען הנתבע שיש לדחות את תביעת התובעות מהסיבות כדלקמן:
הנתבעת ורעייתו המנוחה רכשו את זכויות הדיירות המוגנת בדירה מאת חב' רמלוד.
גם אם יש עילת פינוי נגד הנתבע, סבור אני שיש מלוא ההצדקה ליתן לנתבע סעד מן היושר ולא להורות על פינויו, מהסיבות כדלקמן:
מההליכים השונים אותם סרנו לעיל, עולה שהתובעות עושות כל אשר לאל ידן לסלק את הנתבע מהדירה, לרבות תביעה שלא כדין לדמי שכירות העולים כמה מונים על שכר הדירה המוגן;
מהדיון בבקשה לצו מניעה זמני עולה בבירור שהתובעות מנסות להאשים את הנתבע במעשים שעושים דיירים אחרים בבניין;
התובעות הסתירו מבית המשפט מסמכים רלוונטיים רבים אשר מצויים בידיהן, כך שבית המשפט אינו יודע את האמת לאמיתה בשלמותה;
התובעות לא צירפו אפילו קבלה אחת ששלחו לנתבע עבור תשלום דמי שכירות, למרות הודאתן שהנתבע שילם להן דמי שכירות עבור 14 חודשים;
התובעות לא מילאו חובתן על פי חוק הגנת הדייר לבצע עבודות תחזוקה בבניין, עבודות אשר הנתבע נאלץ לעשותן.
מכל האמור לעיל, עולה שערך העבודות אותן ביצע הנתבע עבור התובעות או במקומן (ראה נספחים 4, 4א, ו-4ב לתצהיר הנתבע) עולה על דמי השכירות בסך 7,500 ₪ הנ"ל. לאור זאת איפוס ההתחשבנות בין הצדדים מהווה את הסעד מן הצדק בתיק זה.
פיצול סעדים:
לאור דחיית התביעה על כל חלקיה, אין מקום ליתן היתר לפיצול סעדים.
סוף דבר:
לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובעות נגד הנתבע, ודוחה את הבקשה למתן היתר לפיצול סעדים.
