תביעה כספית בגין עבודות כפייה במלחמת העולם השנייה

בית הדין האיזורי לעבודה תל אביב ס"ק 38307-03-20 לפני: כב' הנשיאה הדס יהלום נציג ציבור (עובדים) מר עזריאל קופלר נציגת ציבור (מעסיקים) גב' ברקת שני המבקשים: ארגון העיתונאים בישראל ועד העיתונאים בידיעות אינטרנט בע"מ ועד העיתונאים בידיעות תיקשורת בע"מ ועד העיתונאים בידיעות אחרונות בע"מ ע"י ב"כ: עו"ד מורן סבוראי ואמיר בשה המשיבים: 1. ידיעות אינטרנט 2. ידיעות תיקשורת בע"מ 3. ידיעות אחרונות בעמ ע"י ב"כ: עו"ד אריאל שמר ובן ליברטי "מגפת הקורונה העולמית מעמידה את כל האנושות בעימות עם הנגיף. הנזק הבריאותי, הכלכלי, והנזק לאיכות החיים של האנושות הוא אדיר. ניתן להקביל את המצב לזה שהתרחש במלחמות עולם, רק שכעת כל האנושות באותו צד..." (ביל גייטס). החלטה

ביחס להוצאת עובדים לחל"ת טוענים המבקשים כי מדובר בהתנהלות בלתי לגיטימית ואסורה העולה כדי הפרה של ההסכם הקבוצי מיום 4/3/19, בנגוד להוראות חוק הסכמים קבוציים ובנגוד להוראות הדין הכללי ביחס להוצאת עובדים לחל"ת. נטען כי ההודעה הראשונה שנשלחה ביום 17/3/20 לתשעת העובדים הראשונים שהוצאו לחל"ת, היתה חד צדדית, ללא העתק לנציגות העובדים, תוך מתן אפשרות להודיע על אי הסכמה בתוך 4 שעות בלבד ולמעשה מדובר בהוצאה לחל"ת כפוי.

בהתאם לתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 החלה בבית הדין לעבודה מכח תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991, במסגרת בקשה לסעד זמני על בית הדין ליתן דעתו, בין השאר, לשיקולים הבאים: קיומה של זכות לכאורה הנבחנת באמצעות בדיקתם של סכויי התביעה העיקרית וקיומה של הצדקה למתן סעד טרם בירור התביעה לגופה, שקולי יושר וצדק, ניקיון כפיים של המבקשים ומאזן הנוחות.

בעת שנחתם ההסכם הקבוצי, בחודש מרץ 2019, איש לא צפה אפשרות שבה ייגרמו נזקים כספיים כה משמעותיים כפי שאירעו בתקופה זו. על רקע זה, ונוכח קביעתנו כי הוצאה לחל"ת אינה מהוה פיטורים, וכי מדובר בחל"ת לתקופה קצובה, הרי שאין לקבל את טענת המבקש כי מדובר בהפרה של ההסכם הקבוצי.

...

לאור קיומו של משא ומתן בין הצדדים, במסגרתו עלה בידיהם להגיע להסכמות בנוגע לסוגיות המהותיות הנוגעות למשבר הקורונה, זאת לאחר שהמשיבה מסרה לידי המבקש את מלוא הנתונים הכלכליים שנתבקשו, והסכימה לדחות את הפחתות השכר בחודש עד למיצוי המשא ומתן בעניין זה, סבורים אנו כי אין לייחס למשיבה התנהלות שלא כדין.

בכל הנוגע למאזן הנוחות, לעת הזאת נחה דעתנו כי מדובר בשכר עבודה, ולכן ככל שבמסגרת ההליך העיקרי תתקבל עמדת המבקש בנוגע לאי חוקיות הפחתות השכר, ניתן יהיה להורות על השבת השכר שהופחת באופן רטרואקטיבי.

סוף דבר - הבקשה לסעד זמני נדחית.

באופן תמוה ובלתי מסתבר לחלוטין זוכרת משום מה הגב' רוטברט במה עבדה אימה טרם הבריחה מעיר הולדתה אך איננה זוכרת במה עבדה אימה מאוחר יותר כשהגיעו לסיביר אז כבר הייתה הגב' רוטברט בת 3 או 4 (שכן היא העידה שזה היה לקראת סוף המילחמה).

זאת ועוד, הגב' רוטברט אישרה את חתימתה על טופס תביעה לקבלת המענק השנתי ממשרד האוצר שם מופיעה גרסה אחרת לגמרי לפיה : "כשהגרמנים התקרבו... הצבא הרוסי העביר אותנו לאורל שם חיינו כשנה ומשם הועברנו לסיביר". ההצהרה בגוף ראשון רבים וסותרת לחלוטין את הגרסה שנשמעה בדיון לפיה הורי העורר סרבו לחתום לסובייטים על נכונות להיתאזרח ונשארו בעיר למרות שניתנה להם האפשרות להתפנות לבריה"מ. לאחר דיון במאות תיקים דומים, קשה להעלות על הדעת שדוקא הורי העורר העדיפו לשבת ולחכות לגרמנים כשסביבם רוב כימעט מוחלט של מי שהיה יכול לעשות כך-ברח וברוב הכמעט מוחלט של הבריחות-לתוככי בריה"מ. הדבר תמוה שבעתיים כשההורים כבר ברחו מפולין לעיירת הגבול בה נולדו העורר ואחותו.

זאת ועוד, הגב' רוטברט העידה במפורש כי איננה יודעת דבר על העבודות נשוא הערר, איננה יודעת אם מדובר בעבודות מכוח פקודה שלטונית שהוצאה רק כנגד יהודים, איננה יודעת אם מדובר בעבודות שהניבו שכר או תמורה ולכן אין שום ראיה כי האם בכלל עבדה בעבודות כפייה, לא מן הנמנע שיעבדה במה שיכולה הייתה כדי לפרנס את ילדיה.

טענה נוספת שעלתה מצד העורר היא שהמשיבה כלל לא הייתה צריכה לבדוק את גירסתו וזכאותו אלא לקבל את הדברים ולשלם לו. אין אנו מתכוונים להתפלפל בערבוביית הטענות שהועלו בערר ביחס לכך שהמבקשים הכרה לפי ההחלטה המנהלית אינם נדרשים להוכיח את גירסתם, עמדה כזו איננה מקובלת בשום ערכאה שיפוטית בארץ ולטעמנו בעולם, מעולם.

כשנרדף התובע לפי חוק הנר"ן מבקש הכרה, המשיבה בודקת האם מדובר בנרדף הזכאי להכרה ולראיה, אין ספור העררים שהוגשו ומוגשים לנו בעיניין זה. אז אם לפי החוקים לעיל ובמיוחד חוק הנר"ן אשר בא לפצות נרדפים מכוח ההסדר הכספי עם גרמניה ניתן לבדוק את גרסת הנרדף וקיומה של עילה ומותר למשיבה לדחותה, איך אפשר למנוע ממנה לבדוק גרסה הנוגעת להחלטה מנהלית מיטיבה הקובעת קריטריונים לזכאות? מאמצים אנו בשתי ידיים את עמדת המשיבה וההפניות לפסיקה שצורפו לטיעוניה וטרם נולדה שיטת משפט בה המוציא מחברו אין עליו שום חובת ראיה.

...

הצדדים הגישו טיעונים ארוכים ומייגעים, הרבה מעבר לנדרש אלא שההכרעה בסופו של יום פשוטה וקצרה, אין בנמצא שום ראיה אובייקטיבית לביסוס גרסת העורר ואחותו, הגב' רוטברט היא ילידת נובמבר 1939 והייתה בת שנה וחצי עד שנתיים וחצי במועדים הרלבנטיים וכבר קבענו במספר פסקי דין שאין אנו יכולים לקבל עדויות של ילדים בני שנתיים לערך כעדויות "ממקור ראשון" שכן אנו סבורים שבגיל כזה אין זיכרון המאפשר מתן פרטים שיחשבו כ"עדות".

טענה נוספת שעלתה מצד העורר היא שהמשיבה כלל לא הייתה צריכה לבדוק את גרסתו וזכאותו אלא לקבל את הדברים ולשלם לו. אין אנו מתכוונים להתפלפל בערבוביית הטענות שהועלו בערר ביחס לכך שהמבקשים הכרה לפי ההחלטה המנהלית אינם נדרשים להוכיח את גרסתם, עמדה כזו איננה מקובלת בשום ערכאה שיפוטית בארץ ולטעמנו בעולם, מעולם.

גם הניסיון ללמוד מהוראות חוק הנר"ן ביחס לתשלום שכ"ט עו"ד איננו מביא למסקנה (שאיננו יודעים מאין הגיעה) לפיה המחוקק החליט שאין צורך בשירותי עורך דין וזאת משום שאין צורך בהגשת ערר, אין צורך בניהול הליך משפטי וכל אדם החפץ בכך יבוא, יבקש ויקבל קצבה נכבדה ללא הרהור וללא ערעור.

משכך נדחה הערר.

כתבנו לא פעם על האבסורד שנוצר עת אנו, מותב שפוטי שאמור לקבוע עובדות ומהימנות, נאלצים לשמוע עדויות של מי שהיו עוברים או תנוקות בני יומם בזמנים הרלוואנטיים ולא רק שאז לא ידעו דבר על העובדות עליהן הם מעידים, גם היום חלקם שהגיע לגיל גבורות, לא באמת זוכר את הפרטים לאשורם, הכרעות קמות ונופלות על עדויות שמיעה, סברה ועדויות בלתי קבילות בעליל, עדויות בעלי דין המעוניינים בתוצאות ההליך וללא שום חזוק ראייתי, דבר שאף שיטת משפט המכבדת את עצמה לא הייתה מוכנה להסכים לו. להבדיל מהמחוקק "שקפא" בכל הנוגע לחוק נכי רדיפות הנאצים, הרשות המבצעת (המשיבה) מאידך גיסא הרבה יותר יצירתית ושחררה מספר החלטות מנהליות המרחיבות את מעגלי הזכאות אם כי בזהירות הראויה יש לומר שלא לגמרי ברור איך נקבעו המדדים והיקפי הזכויות שלעיתים מעוררים תמיהות של ממש, במיוחד שכשמדובר בכספו של הציבור מצד אחד, וביצירת פער אדיר בין זכאות לזכאות מצד שני, ערר זה איננו עוסק בהחלטות המנהליות אך קשה מלהתאפק ולשאול מדוע ובאיזו זכות משלמת המדינה תגמולי עתק למי שהיה עובר (גם בן יום, שבוע או חודש) בבטן אמו שלגביה נטען (ואף פעם לא באמת מוכח) ששטפה כלים או בישלה עבור הגרמנים במשך מספר שבועות או חודשים ומאידך לא משלמת תגמולים חודשיים למי שכאדם שכבר נולד ושחווה על בשרו את הרדיפה במשך שנים, כשעיניו חזו בגרמנים ועושי דברם, כשגופו סבל ממכות, השפלות ומשפחתו נילקחה או הושמדה אך הוא, למרות הנרדפות הקשה והארוכה, לא היה "במאסר או במחנה" כלשהוא ואדם כזה נאלץ להסתפק במענק שנתי ובפטור מתרופות מירשם קרי זכאי בערך לעשירית ממה שמקבל אותו "עובר" ששיכנע את המשיבה שאמו עבדה בכפייה בעת שנשאה אותו ברחמה או שהצטרף אליה לעבודות כתינוק רך בשנים שאין לו כל מודעות אמיתית לנעשה סביבו.

יש לומר שאם אכן היה קשר בין החלטת גרמניה לשלם את המענק לחוק הפיצויים הגרמני ולחוק נכי רדיפות הנאצים, הרי ממשלת גרמניה היתה יכולה להפנות את ועידת התביעות או הטוענים לנרדפות לקבל תגמול באמצעות תביעה כנגד מדינת ישראל שלקחה על עצמה לפצות במקום גרמניה ומקל וחומר כשבישראל אין בה הוראת היתיישנות תקפה ובנגוד לשאר מדינות העולם שחתמו הסכמים עם גרמניה בזמנו.

ואכן בספרו של מיכאל אביטבול, יהודי צפון-אפריקה במלחמת-העולם השנייה, עמ' 90 נכתב: "תחת איום הכליאה שהיה תלוי ועומד על אלה, עלה בידי הועדים להציל כמה מהם, בפזרם בין הקהילות היהודיות במארוקו ובאלג'יריה, שדאגו להשיג להם מקומות מגורים וחוזי-עבודה.". כך גם מצוין שהחלק הארי בעבודה זו הוטל על הוועד בראשותה של עו"ד קאזס-בן-עטר שהיתה נשיאת "אגודת בוגרי כי"ח". נדגיש שמדובר על הוועד של קזבלנקה.

אין אנו מתכוונים, גם לא צריכים, לשפוט את האזרח או בעל התפקיד הצרפתי ששיתף במידה כזו או אחרת פעולה עם הגרמנים שכן מי שרעב לפת לחם עשה את שנידרש לעשות כדי לשרוד עוד יום ולהאכיל את ילדיו, מי שראה היזדמנות לשפר את מצבו הכלכלי או אף להתעשר משיתוף הפעולה, מן הסתם גם הוא עשה זאת ולכן שתוף פעולה איננו בהכרח שווה ערך לכפייה, השראה, הנחייה וכיו"ב, זהו צורך שמתעצם במצבים קצוניים והישרדותיים ומלחמת העולם השנייה הייתה כזו.

...

גם אם נקבל (ואיננו מקבלים) את הגישה לפיה "מתח מירבי וקיצוני" יכול להוות עילה עצמאית לזכאות לא ניתן לקבוע שמתח מירבי וקיצוני במובן שהוענק לו בפסיקה התקיים במרוקו או שמתח כזה קשור לצורר הנאצי ולכן אין להכיר בהלכת הפחד בעניין יהודי מרוקו.

בעניין גמיש התייחסנו למקרה שקרה ברומניה שלה היו יחסי קרבה-גם אידיאולוגית לגרמניה הנאצית ובכל זאת החקיקה האנטישמית ויישומה לפני התאריך שלפיו גרמניה לקחה אחריות לא הוכרו כמזכים בפיצוי : "ולמרות שיחסיה של רומניה באותה תקופה עם גרמניה היו קרובים בהרבה מאלו של עיראק עם גרמניה, למרות שהמעורבות הגרמנית ברומניה הייתה עמוקה יותר, למרות שרומניה הסכימה להיות חלק ממדינות הציר והבינה היטב שעליה לשאת חן בעיניי גרמניה מכל מיני טעמים ולמרות שגם ברומניה ואולי בעיקר שם, השפיעה גרמניה, במישרין ובעקיפין על התעוררות האנטישמיות שהייתה טבועה באנשי המקום, הפסיקה הישראלית לא הכירה כלל בכל שרשרת האירועים האנטישמיים הללו ולרבות בחקיקה הפשיסטית והאנטישמית באותה התקופה כמזכים בתגמול על פי חוק נכי רדיפות הנאצים ויש לומר שלא בכדי." סוף דבר על אף הרצון "הטבעי" של ועדות הערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים להקל ככל האפשר על נרדפים שעניינם נדון לפניה , אין ביכולתנו להעניק הכרה באותם מקרים שאינם עונים על הגדרות החוק.

משכך נדחה הערר וללא צו להוצאות.

לטענת המשיבה, כעולה מנייר העמדה של המומחים פרופ' לסקר, פרופ' צור וד"ר בן נון, בנושא מצבה של יהדות מרוקו בתקופת משטר וישי, שנכתב גם על רקע רצונה של וועדת התביעות להקצות חלק מן הכספים שקבלה מגרמניה בעבר לטובת פיצוי חד-פעמי ליוצאי מרוקו, הפגיעה ביהודי מרוקו הייתה בעיקר פגיעה כלכלית ותעסוקתית, שאינה עולה כדי מסה קריטית של נרדפות, שמגיעה לכדי "שלילת חירות" או "מעין שלילת חירות". עוד הודגש, כי לא התגבשה בקרב יהודי מרוקו כל נכות רפואית כתוצאה מן ההגבלות, כפי שנידרש על-ידי הפסיקה, וכי יהודי מרוקו לא ראו עצמם כנרדפי שואה, לא בזמן מלחמת העולם השנייה, ואף לא לאחר סיומה, נהפוך הוא-הזכרון הקולקטיבי של יהודי מרוקו הוא של קהילה ששפר מזלה, גם תודות לסולטאן, מוחמד החמשי, שנתפס כמגן היהודים, ושבזכותו יצאו היהודים ללא פגע.

איננו סבורים כי יש לגזור גזירה שווה בין עניין טייר לבין עניינם של המערערים, כפי שאף קבעה הועדה, עת בעיניין טייר מדובר היה בבריחות, היסתתרות, לקיחת גברים יהודים למחנות עבודה בכפייה, וכן מאוזכרת נוכחותו של מערך צבאי גרמני, ואף נקבע, כי חלק נם היהודים הפך לפליטים מפוחדים, אשר סובלים מחרפת רעב וממחלות, וכל אלה אינם רלוואנטיים לתביעתם של המערערים בשים לב לתשתית הראייתית כפי שהונחה בפני הועדה.

...

"בעניין גמיש, הגם שעררם של יהודי עירק נדחה, ראינו חשיבות בהעלאת נושא הפרהוד לסדר היום הציבורי והמשפטי, ראינו חשיבות במתן הערכה עמוקה לב"כ העוררים על טרחתם, מסירותם וההוצאות הכבירות שהוציאו לצורך העניין, נתנו ביטוי להתנהלות המשיבה שם ופירטנו בהרחבה את השיקולים שהביאו אותנו לפסוק שם לזכות העוררים הוצאות זאת כאמור חרף דחיית עררם. החלטתנו זו בוטלה בערכאת הערעור, החלטה שמנחה אותנו ואותה אנו מכבדים. אילו היה הדבר נתון לשיקולנו, היינו פוסקים בדיוק אותו סכום גם כאן". באשר לסמכותה של הוועדה להפעיל את שיקול דעתה בעניין פסיקת הוצאות המשפט בערר, אנו מפנים לחוק בתי דין מינהליים, תשנ"ב-1992, סעיף 39(א): "בית דין רשאי לפסוק לבעל דין הוצאות, לרבות שכר טרחת עורך דין". וכן לתקנות נכי רדיפות הנאצים (סדרי דין בוועדת ערר), תשל"ד-1973, סעיף 42: "הוצאות הערר וכל הליך שבו יהיו בשיקול דעתה של הועדה". על יסוד כל האמור לעיל, אנו פוסקים לזכות המערערים, החזר בשיעור של מחצית מהוצאות חוות דעת המומחים מטעמם, לרבות תשלומים בגין התייצבות המומחים לחקירה, וכן החזר בגין החלק ששילמו המערערים בעלויות ההקלטה והתמלול, ובנוסף גם החזר עלויות איסוף המסמכים, כל זאת על-פי קבלות/הוכחות תשלום שתוגשנה למשיבה.

כמו כן, ולאחר ששקלנו בדבר ונתנו את דעתנו לטיעונים המפורטים של שני הצדדים בכתב ובעל-פה באשר לשכר הטרחה, החלטנו לפסוק לזכות המערערים שכ"ט עו"ד בסך 100,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

לפיכך, וכמצוין כבר לעיל, דין הערעור להידחות, זולת בעניין פסיקת הוצאות המשפט בהתאם לאמור בפסקאות מט-נא לפסק דיננו.

הנתבעת התכוונה להשיב את התובע לעבודה בהזדמנות הראשונה שיתאפשר לה והדבר בא לידי ביטוי בהודעה השנייה מיום 15.3.2020, שנמסרה לעובדים במסגרתה הביעה הנתבעת הבנה מלאה כלפי הבלבול והמתח אצל עובדיה.

החברה האמינה שגם התובע, שנימנה על אחד מעובדיה המסורים יבין ויסכים למצב, אולם באופן מפתיע התובע בחר להתנהל בחוסר תום לב, שעה שלאחר 10 ימים ממועד קבלת ההודעה הודיע למנהלו הישיר, מר אבישי פרחיה כי הוא "מסרב לקבל את ההצעה לצאת לחל"ת" ואף רואה בכך "הרעת תנאי עבודה". לטענת הנתבעת התובע בחר לנצל את המצב אליה נקלעה החברה, לעוות את מצב הדברים העובדתי ודוקא ב"נקודת שפל" לאומית, ניסה לזכות בתנאים כספיים שאינו זכאי להם.

ערים אנו לכך שהממונה על הנתבעת הציע לתובע לחזור לעבוד במהלך חודש 5/20 כעולה מנ/1 מיסרון מיום 12.5.20 ששלח אבישי פרחיה לתובע : "היי, לא מבין למה אתה לא מגיב לי... בכל מקרה חזרנו לעבודה כמו שהבנת ואם אתה רוצה לחזור לעבוד אז אני אשמח". במענה לכך עונה לו התובע : "היי אבישי, כמו שאתה יודע נאלצתי להעביר את הטיפול בעיניין שלי לעורכי הדין אשר פנייתם נדחתה על ידי עורכי הדין של הולמס פלייס. בלית ברירה אני מגיש בימים אלו תביעה לבית הדין לעבודה. אני מאוד פגוע ובעיקר קבלתי הוראה מפורשת מעורך הדין שלי שכל פניה אלי, מכל גורם או אדם שקשור להולמס פלייס, תעשה אך ורק דרכי..." גם עיון בעדותו חזר התובע על הדברים: " כב' הש' רובוביץ ברכש: היא שואלת על ה-SMS של ה-12.5 והיא שואלת למה לא חזרת? מר שחף: כמו שאני רואה פה בתחילת ה-SMS שעניתי לאבישי, באמת ככה הולמס פלייס לא הגיע איתי לפשרה ולא באנו בצורה חיובית. זו הייתה זירה שאני לא רוצה לחזור אליה מן הסתם, לזירה לוחמנית זירה שמשקפת לי חוסר וודאות, גם נפגשתי עם, זו הייתה זירה מדממת שלא רציתי לחזור אליה, הם הפנו לי עורף ואני הרגשתי מאוד פגוע וזה גם רשום פה. וגם כן כשנפגשתי עם אבישי לאחר העניינים בינינו ב-SMS, הוא הגיע אל הבית שלי וכאילו ירדתי למטה כי אסור להפגש במקום סגור, ירדנו לשדרה ודיברנו על הספסל ממרחק, ושם אבישי אמר לי, ואמרתי לו רגע אם אני חוזר? לצורך העניין כל הלקוחות שלי מבטלים את החבילות שהם רכשו. ועל כל ביטול שניכנס לי יורדת לי עמלה. מה אני מקבל משכורת מינוס? הוא אמר: לא, אתה תקבל נגיד משכורת של 4,500. זאת אומרת ידעתי שאם אני חוזר אני חוזר כמגן בלם למכה של הביטולים ושל הערפול של הולמס פלייס לא ב"כ הנתבעת: הינה ההמשך בבקשה. מר שחף: תודה רבה. אז ברשותכם אני אקרא את זה רגע לעצמי בסדר? ב"כ הנתבעת: לא קשור לא לבלם, לא לביטול, לא לכלום נכון? כרגע זה לא קשור למה שאמרת קודם.מר שחף: אז כן, לא זה קשור בדיוק ואני חוזר על דבריי ואיתן על הדברים שאמרתי לפני רגע. וגם כן כאן אנחנו גם יכולים לראות שאני אומר שאנחנו, כאילו אין לי מה להתנהל עם הולמס פלייס כמו שניסיתי ב-SMS כשהולמס פלייס נתנו לי תחושה של מילחמה ותחושה של עוינות מצד הרשת, ובתחושה הזאת כמובן אף אחד לא רוצה לחזור לעבודה, ומתוך זה שאני חוזר כאיזשהו מגן ובלם של כל הזעזוע שהרשת עוברת לצורך העניין, לא רציתי את זה. ולא נתן לי שום בטחון כלכלי, שום בטחון תעסוקתי ושום בטחון בריאותי או כל בטחון שהוא." ר' עמ 8 שורות 10-36.

טענת סיכול ערים אנו לטענת הנתבעת לפיה הוצאת התובע לחל"ת נעשתה בעקבות הנחיות ממשלתיות שאילצו את הנתבעת לסגור את שעריהם בשל מגיפת הקורונה והדבר מהוה סיכול של הסכם העבודה בין הצדדים, באופן שאינו מחייב תשלום פצויי פיטורים.

אולם דוקא עתה חשוב לשמור מכל משמר על היציבות של קורפוס ההלכות שניבנה במשך שנים כדי להסדיר את עולם העבודה.

עם זאת, גם אילו היו תקנות דומות אחרות בתוקף לא שוכנענו כי יש בכך כדי לשנות ממסקנותינו לעיל, שעה שמדובר בתשלום פצויי פיטורים, במצב בו התובע הבהיר חד משמעית את רצונו להתפטר מעבודתו בשל הרעת תנאים כפי שפורט לעיל.

...

נוכח האמור, לא שוכנענו כי הגנת הסיכול עומדת לנתבעת.

בכל הנוגע להודעה מוקדמת, שעה שמדובר בהתפטרות בדין מפוטר לא שוכנענו כי יש לקבוע שהתובע זכאי לרכיב הודעה מוקדמת הואיל וסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים מעמיד התפטרות כזאת על בסיס פיטורים, לעניין פיצויי פיטורים בלבד (ר' דב"ע נה/3-223 עמותת אופק - יאיר בן ארי [פורסם בנבו] (6.5.1996)).

משכך לא שוכנענו כי התובע הרים את הנטל להוכיח את זכאותו בגין רכיב זה. סוף דבר בנסיבות אלה, הנתבעת תשלם לתובע, בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיו, סך של 31,931 ₪ בגין פיצויי פיטורים.