תביעה כספית בגין משיכות כספים מכרטיס אשראי בארה"ב

נטען בחלק הכללי של כתב האישום, כי: "במהלך השנים 2005-2003, רשם [המבקש] וגרם לאחר לרשום, רישומים כוזבים במסמכי תאגיד, גנב כספים ונכסים השייכים לתאגידים, הכל כמפורט להלן בכתב אישום זה". באישום הראשון נטען כי, במהלך שנת 2004, הורה המבקש על העברת כספים מהחשבון בחו"ל לחשבון של אדם המקורב לו, בסכום של 95,200 דולר, ובהמשך נטל סכום זה לכיסו; באישום השני נימסר, כי בדרך דומה גנב המבקש סכום של 14,400 דולר השייך למרכז; האישום השלישי עניינו במשיכת כספים רבים על ידי המבקש, בסכום מיצטבר של 65,219 דולר, מחשבון הבנק בארה"ב, באמצעות כרטיס האשראי שהועמד לרשותו, ונטען כי המבקש שילשל כספים אלו לכיסו; האישום הרביעי עוסק בצבירת ימי חופשה ופדיונם.

המשיבה לא השלימה עם זיכויו של המבקש, והגישה, ביום 4.9.2012, ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, כאשר טענתה העיקרית היא כי בית משפט השלום לא איפשר למשיבה להביא את כלל ראיותיה במסגרת פרשת התביעה, ולהשלים את חקירותיה בבית המשפט.

...

בגדרו של פסק הדין, נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת דינו של בית משפט השלום בירושלים, מיום 18.8.2015, בת"פ 5008/07 (כב' השופט ד"ר א' גורדון), והתקבל חלקית הערעור על גזר הדין, מיום 19.1.2016.

כך נקבע, למשל, בע"פ 107/72 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(2) 401, 402 (1972): "הואיל והשופטים המלומדים של בית המשפט המחוזי, שישבו בדין, חיוו דעתם על מהימנות העדים, מן הראוי שהדיון מחדש ייערך בפני הרכב אחר". המסקנה המתבקשת היא, כי ערכאת הערעור רשאית ליתן לערכאה הדיונית, שהתיק מוחזר אליה, כל הוראה הנראית בעיניה ראויה ומתאימה בנסיבות העניין, ובכלל זה, לקיים את ההליך המשפטי מתחילתו; לקבל ראיות חדשות, שלא באו בפני הערכאה הדיונית; לשמוע חלק מהראיות שכבר נשמעו, מחדש; וכיוצא באלה הוראות.

בית המשפט המחוזי הורה, במסגרת הערעור הראשון, כי התיק יוחזר לבית משפט קמא "לשם המשך דיון, שבמסגרתו יתאפשר [למשיבה] להביא את מכלול הראיות שביקשה להגיש ולמצות את חקירותיה, ולמתן הכרעת דין מנומקת". ועוד נאמר בפסק הדין, כי השופט אשר נתן את הכרעת הדין הראשונה פרש לגמלאות, ועל כן אין מנוס אלא להעביר את התיק לידי שופט אחר, אשר יכריע "כיצד לנהוג בראיות שנגבו עד היום, בהתאם לסעיף 233 לחסד"פ". בנסיבות אלה, שיקול הדעת שעמד בפני המותב החדש, באשר לדרך ניהול המשפט, היה רחב ביותר, ובהתאם להנחיות ערכאת הערעור, רשאי היה מותב זה להחליט כיצד לנהוג בראיות שכבר נגבו על ידי המותב הקודם.

סוף דבר, הבקשה לרשות ערעור נדחית בזאת.

טענות התובע בכתב התביעה התייחסו לשישה עניינים עקריים: הדרישה לחתימה על מיסמכי הפטקא, אי כיבוד המחאות שניתנו על ידי המנוחה בחייה, סרוב הבנק להעברת הסך של 100,000 ₪ לחשבונו, הגבלת החשבון ובטול כרטיסי האשראי, הסרוב להעברת הכספים לאחר מות המנוחה ורשלנות בנק ישראל והתייחסותו לתלונות התובע כלפי בנק יהב.

לטענתו, החשבון ניפתח על שם שניהם בדיוק בשל החשש מהיווצרות המצב שאכן נוצר, בו יידרשו כספים לצורך הוצאות הטיפול באמו כשזו כבר לא תוכל לדאוג לתשלום ההוצאות בעצמה.

הנתבעים 1 ו-3 טענו מנגד כי לנוכח חובות הזהירות והנאמנות שיש לבנק כלפי שני הבעלים בחשבון, בהיתחשב בכך שזמן קצר קודם לכן כיבד הבנק שיק בחתימת ידה של האם על סך של 40,000 ₪ בלבד ולא 140,000 ₪, לאור העובדה שהיה מדובר בחשבון של לקוחה מבוגרת שלא הביעה דעתה למשיכת סכום כה גבוה ומאחר שמקור הכספים בחשבון המשותף היה מחשבונה של המנוחה בארה"ב, ביקש הבנק כי נציגה שלו תשוחח עם המנוחה ותקבל את אישורה לבצוע הפעולה.

לדבריו, גם במכתב הבנק מיום 20.7.2015 המודיע לעו"ד לחובר שייצגה אותו כי לא ניתן יהיה למשוך כספים מחשבון הבנק ללא אישור אמו ו/או צו שפוטי שיורה לבנק לאפשר זאת לא ניתן למצוא נימוק כלשהוא לפעולה זו. בנוסף, טען התובע כי הבנק ביטל את כרטיסי החיוב (כרטיס האשראי והבנקט) בחשבון וכך בוטלו למעשה כל הוראות הקבע וההרשאות לחיוב בחשבון כך שנימנע ממנו לסייע לאימו ברכישת מזון, תרופות, חמצן, ציוד רפואי וכל דבר אחר באמצעות הכספים שבחשבונה.

...

על רקע האמור לעיל, הוגשה התביעה על ידי התובע הן באופן אישי והן כנציג של יתר יורשי המנוחה ובהסכמתם.

מעדותה של הנתבעת 3 שוכנעתי כי פעלה באופן ענייני ומקצועי ומתוקף תפקידה כמנהלת הסניף.

סוף דבר לאור כל האמור התביעה נדחית.

לאחר ששקלתי את הדברים ראני קובע כי התובע ישלם לנתבעים 1 ו- 3 הוצאות בסך של 18,000 ₪ ולנתבע 2 הוצאות בסך של 12,000 ₪.

התובע גם העיד שהוא העביר כספים בהעברות בנקאיות לבקשתה הישירה של הנתבעת בשיחות ועידה טלפוניות, ושהיא אף התחייבה בעצמה לעמוד בתשלומי ההחזר, אך הוא נאלץ להודות שטענה זו כלל לא הופיעה בכתב התביעה או בתצהיר העדות הראשית שלו ושאין לה שום עגון בכתב (עמ' 8, ש' 36-25; עמ' 16, ש' 10-1 ו- 28-13).

ב'2 - השמוש בכספי ההלוואות עופרה העידה שהיא הוציאה את כספי ההלוואות מהחשבון של הנתבעת במשיכות של כסף מזומן, בצ'קים ובהעברות בנקאיות, לצורך הוצאותיה ולצורך פרעון חובות לאחרים (עמ' 28, ש' 31 - עמ' 29, ש' 4; הדיון בבר"ל בעמ' 3, ש' 20-8).

בעת שהייתה בחו"ל הנתבעת השתמשה בכרטיס אשראי, אשר משך כספים מחשבון פק"מ דולרי, ולא חרגה מסכום הקצבה החודשית.

אפילו אם הדבר היה מוכח, הרי שכאמור הנתבעת אינה השוכרת האמיתית והיא מתגוררת רוב הזמן בארה"ב. גם אם ניתן היה לומר שהנתבעת נהנית בעקיפין מהכספים, לא היה בכך כדי להוכיח מהו שיעור ההנאה ולחייבה בהתחייבות אישית כלפי התובע.

...

המסקנה היא שהמסמך הכתוב היחיד שנחתם בין התובע לבין עופרה ושפיר, אינו נקי מספקות ומהסתייגויות.

בסופו של דבר נחתם בין השניים הסכם בכתב מיום 5/8/16, שערב לו מר שפיר זיידמן, בעלה של עופרה.

כאמור, תביעת התובע נגד הנתבעת נדחית.

בתקופת עבודתה בבית המנוח גנבה הנתבעת סכומי כסף גדולים מחשבונות הבנק שלו באמצעות משיכת כספים במזומן, שימוש בכרטיס האשראי של המנוח וכן שימוש בשיקים.

נטען כי המנוח וילדיו התרשמו לטובה מהנתבעת אולם זו ניצלה את האמון שניתן בה וכן את העובדה שילדיו של המנוח לא התגוררו בסמוך אליו (שניים מתגוררים בארה"ב ואחת באילת) הנתבעת אף אמרה למנוח כי ילדיו רוצים לנשל אותו מכספו ובכך מנעה מהתובע ואחיו לעקוב אחר היתנהלותו הכלכלית.

סכום התביעה נסמך על חישוב סך המשיכות מחשבונות המנוח, במזומן, המחאות וכרטיסי אשראי בסכום מיצטבר של 1,106,367 ₪ לכל תקופת העסקתה, ועל גניבת מזומנים בשיעור של 97,000 ש"ח בו הודתה.

מידי פעם יצאו המנוח והנתבעת לצורך משיכת כספים מהחשבון, על דעתו.

...

סוף דבר במשך כשלוש שנות עבודתה אצל המנוח עשתה הנתבעת בחשבונותיו כבשלה, וגנבה כספים בהיקף ניכר תוך מעילה בוטה באמון שניתן לה וניצול של קשיש מוגבל.

על כן, אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעים סך של 206,019 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה.

התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית.

תמצית טענות האיש: חיי הנישואין של הצדדים מצויים במשבר מספר רב של שנים; האשה השליכה את האיש מדירת הצדדים; על פי הסכם הממון לא מגיעים לאשה תשלומי מזונות; האשה גרה בדירת הצדדים יחד עם בנם ללא תשלום מדור והאיש שוכר דירה למגוריו; האשה מסרבת להתגרש; האשה משתכרת ממספר מקורות ובנוסף לקצבאות מקבלת הכנסה מאחותה שהיא בעלת עסק וכן מדירה שיש לצדדים בארה"ב; האשה משכה כספים מחשבונות הצדדים; הוצאות האשה אינן כמפורט בתביעה.

במהלך הדיון טענה האשה כי הצדדים חייבים לאותו חבר כספים ולפיכך זכויותיהם אינן בטוחות או ברורות.

שימוש בכרטיסי אשראי לאחר מועד הקרע – האיש טען שהאשה חייבה כרטיסי אשראי בסכום של כ 36,000 ₪ לאחר מועד הקרע, ויש להשיב לו מחצית סכום זה. האיש לא פירט באילו משיכות מדובר, למה שמשו, והאשה לא נחקרה בעיניין זה. בנסיבות אלו, הבקשה להשיב מחצית סכום החיוב בכרטיסי אשראי נדחית.

...

סוף דבר בתיק המזונות – לאישה לא יועבר תשלום חודשי בעבור מזונות אישה.

בהתאם, נדחית עתירת האיש לקבל דמי שימוש בגין שימוש האישה ברכב.

הנני קובעת כי כל זכות שיש לצדדים ביחס לדירה בארה"ב, ככל ויש להם זכות, שייכת לשניהם בחלקים שווים ושניהם רשאים לדרוש את פירוק השיתוף בדירה, בכפוף לכל דין בארה"ב וזכויות צד ג' ככל וישנן.

הטענות בעניין זה נדחות.

ראה בהקשר להפקדת כספים בחשבון משותף ע"א 655/89 דבורה מטלון נגד חיים כץ, פ"מ מה (3) 845, 849: "השופט המלומד צדק בכך כי השאלה מה היתה השקעתו של כל אחד מבני הזוג בחשבון אינה רלוונטית כלל. הוא גם צדק בקביעתו, כי כל עוד לא הוכח אחרת, יוצרת השותפות בחשבון חזקה, כי יתרת הזכות בו (או החובה) שייכת לשני בני הזוג בחלקים שווים. מכאן, שהעובדה, כי תכניות החיסכון נרכשו מכספים שהפקיד המשיב קודם לכן, היא לבדה, אינה מעלה ואינה מורידה. עם הפקדת הכסף על ידיו בחשבון המשותף לא ניתן עוד לראות את כל הכסף ככספו שלו, אלא ככספם המשותף, כל עוד לא הוסכם ביניהם אחרת לגבי אותו סכום." נוכח האמור, הנני קובעת כי הכספים בחשבון המשותף - משותפים.

שימוש בכרטיסי אשראי לאחר מועד הקרע – האיש טען שהאישה חייבה כרטיסי אשראי בסכום של כ 36,000 ₪ לאחר מועד הקרע, ויש להשיב לו מחצית סכום זה. האיש לא פירט באילו משיכות מדובר, למה שימשו, והאישה לא נחקרה בעניין זה. בנסיבות אלו, הבקשה להשיב מחצית סכום החיוב בכרטיסי אשראי נדחית.

סוף דבר – התביעות למזונות אישה ולאיזון משאבים הוכרעו כפי שפורט.