תביעה כספית בגין כשלון תמורה בשירותי מטה בחירות

בתביעה שבפנינו עותר התובע לצוו הצהרתי ולפיו הוא זכאי למענק יובל מכוח ההסכם הקבוצי לעובדי דרוג המח"ר לשנים 1993-1996 (להלן הסכם המח"ר לשנים 93-96) אשר האוניברסיטה היא צד לו, וכן לסעד כספי בדמות תשלום המענק בעד 7 השנים שקדמו למועד הגשת התביעה.

אלא שמאמציהם כשלו.

רקע עובדתי העובדות הצריכות לעניין ואשר מרביתן אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים, הן אלה שיפורטו מטה.

נוסיף, כי בסעיף 8(ב) לחוזה נקבע כי המשכורת האמורה הנה המשכורת הכוללת וכי "...העובד לא יהיה זכאי לכל עידכון עפ"י הסכמי שכר כלליים ו/או מיוחדים אלא לעידכון המפורט בהסכם זה בלבד". אשר לזכויות לפנסיה, אלה הוסדרו בסעיף 12 להסכם האישי כאשר הוסכם בין הצדדים על 'מנגנון משולב', לפיו התובע יהיה זכאי לקיצבה על פי הוראות הסכם הפנסיה עבור תקופת עבודתו המזכה בפנסיה עד למועד תחולת החוזה המיוחד – "תקופת השרות הפנסיוני". המשכורת הקובעת שעל בסיסה תשולם הקצבה תהיה בשיעור של 70% מהשכר לפי ההסכם האישי כאשר הוא צמוד למדד המחירים לצרכן.

המשכורת הקובעת לפנסיה כפי שמוגדרת בסעיף 12 א' להסכם תחושב כלהלן: דרגה 13 מח"ר + תוספת שהיה + תוספת סגל בכיר בשעור 20% + התוספת הכספית בגין הפעלת דרגה 14 + תוספת שהיה, עפ"י ההסכם הקבוצי של דירוג המח"ר שיחתם לשנים 93-96 + גמול הישתלמות ודמי יצוג".

כך דין התביעה להידחות מחמת חוסר תום לבו של התובע אשר ידע היטב כי במסגרת ההסכם האישי שנחתם עמו נותק הקשר להסכמים קבוציים תמורת קבלת הטבות משמעותיות מאד.

...

שנית, לא מצאנו כל עיגון עובדתי לטענת התובע, כי בעת חתימת ההסכם האישי ביקש מי מטעם האוניברסיטה להסתיר מהתובע מידע כלשהו לרבות לעניין מענק היובל.

סוף דבר – על יסוד כל האמור התביעה נדחית והרינו קובעים כי התובע איננו זכאי למענק יובל.

לנוכח פסיקת בית הדין הארצי בדבר חוסר תום הלב הגלום בתביעה לזכויות מכוח הסכם קיבוצי במקביל לזכויות מכוח הסכם אישי, מחד; ומאידך - היותו של התובע גמלאי, החלטנו לעשות צו להוצאות מופחת.

נוכח העובדה כי המשיב מועסק כמורה בכפר הנוער ויצ"ו והחשש המשמעותי שהרשעתו תביא לפיטוריו, הרי שעמד בנטל להוכיח כי יש חשש ממשי שהרשעתו תיפגע במטה לחמו ובשיקומו.

גם אם מדובר בסם קנבוס, שהוא סם קל ביחס לסמים אחרים וגם אם כמויות הסם שסיפק המשיב לאחרים לא היו גדולות והתמורה הכספית שקבל לא הייתה גדולה הרי מדובר בשש הזדמנויות שנמשכו על פני שמונה חודשים.

איננו מקלים ראש בנסיבותיו האישיות של המשיב, כפי שנטענו בפני בימ"ש קמא ובפנינו, וכפי שתוארו בתסקירי שירות המבחן, אך אין בהן כדי להצדיק חריגה מהכלל לפיו מי שביצע עבירה יורשע בבצוע שכן לא מדובר בכשלון חד פעמי אלא בשש הזדמנויות במהלכן סיפק המשיב קנבוס במהלך מספר חודשים.

...

איננו מקבלים את קביעת בימ"ש קמא ואת עמדת ב"כ המשיב לפיה המעשים נושא כתב האישום המתוקן מצדיקים את אי הרשעתו של המשיב, שכן ההרשעה תיצור יחס בלתי סביר בין המעשים נושא כתב האישום לבין הפגיעה הצפויה במשיב כך שהאינטרס הציבורי לא ייפגע מאי הרשעת המשיב.

יתרה מכך, אנו סבורים כי דווקא עיסוקו של המשיב, כמורה, מחייב שהעובדה כי השתמש בעבר בסמים ואף סיפק לאחרים סמים יעמוד בפני מי שמבקש להעסיקו.

לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את הערעור ומרשיעים את המשיב בשש עבירות של הספקת סם מסוכן לפי סעיף 19 יחד עם סעיף 13א לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ג-1973.

מכאן התביעה הכספית לתשלום מלוא התמורה הכספית אשר לטענת "יובלים" היא זכאית לה: בשיעור של חודש שכירות של שטחי הקניון המושכרים; ולחילופין: "לקבל פיצוי בגובה הרווח אותו הפיקה או שתפיק הנתבעת 3 משיווק הקניון" או לחילופין "כי היא זכאית לקבל שכר ראוי בתמורה לשירותים אותם סיפקה לנתבעים 1-2 במשך השנים שבין 2003-2010"; וכן "פיצוי עבור פגיעה במוניטין שניגרם לה ע"י הנתבעים". התובעת/"יובלים" העמידה את תביעתה, לצרכי אגרה על סך של 2,500,000 ₪.

8.2 התמורה המפורטת בס"ק 8.1 לעיל תשולם למשווק על-ידי היזם בעבור כל השירותים ללא יוצא מהכלל שיתנו המשווק ו/או מי מטעמו ליזם על פי הסכם זה, כולל בעבור עבודת סיוע ויעוץ התיכנון הפונקציונלי, השיווק והליווי המקצועי, והמשווק וכל מי מטעמו, יהיו מנועים לתבוע מהיזם ומכל מי מטעמו, תמורה נוספת כלשהיא".

ללמדך, כי גם על פי סעיפים אלו, עת הגיע הפרוייקט לדרך ללא מוצא ולקיצו, יכול היה דנילוף להפסיק כליל את ביצוע הקמת הפרוייקט ועמו הסתיים גם הקשר/ההסכם עם "יובלים". יטען הטוען, כי הפרוייקט לא הופסק אלא הושלם ע"י השותפות "דנילוף" - "ביג" והתשובה לכך הינה; כי מדובר בפרוייקט חדש, שניבנה בקונספט ובתוכניות שונות מן הפרוייקט הקודם; ע"י שותפות חדשה שהוקמה, בין השאר, בעקבות כשלונו של הפרוייקט הקודם אשר לו הייתה שותפה "יובלים" בתכנון יעוץ ושיווק, פרוייקט אשר הגיע אל קץ דרכו, לא לפני שגרם לדנילוף הפסדים כספיים שרק הלכו ותפחו עם השנים.

בעדותו מספר שלמה ינאי: "בשנת 2007 כבר אני לחצתי על אלברט, תשמע אנחנו עובדים על הסיפור הזה של דנילוף שנים, אנחנו לא ראינו גרוש, בוא תבקש ממנו לקבל קצת מקדמות. אנחנו לא יכולים להחזיק פה את כל המטה, רכבים, טלפונים, פלפונים ולעבוד... דנילוף היה לארג' באותה תקופה והוא הבין את החשיבות שאנחנו נשים פה עובדים שהם דדיקייטד ורק מטפלים בנושא והוא הסכים לשלם מקדמות של 10,000 שקל לחודש משהו מאמצע 2008 משהו כזה". (עמ' 64).

...

אני דוחה את טענת הנתבעים כי: "התובעת פעלה כמתווכת, שמטרתה העיקרית הינה לשווק את שטחי הקניון ולקבל בעבור כך דמי תיווך, היא העמלה, כאשר יתר שרותי התובעת היו, כולם, אמצעי בלבד לקבלת דמי התיווך בגין השכרת השטחים בקניון". (סעיף 1.6 לכתב ההגנה).

אני דוחה את התביעה לסעד כספי זה. לא הוכח בפני כי ל"יובלים" נגרמה פגיעה כלשהי במוניטין.

לדנילוף אין כל קשר לכך ואין לבוא אליו בטרוניה על כך. סוף דבר אני מחייב את הנתבעים – דוד דנילוף וחברת דוד דנילוף יזמות בע"מ - ביחד ולחוד, לשלם ל"יובלים" את הסך של 160,000 ₪, כשסכום זה נושא הצמדה מלאה למדד המחירים לצרכן וריבית חוקית מיום 15/09/2008 ועד התשלום בפועל, בתוספת מע"מ כחוק.

נוכח הנאמר בפסק הדין ומסקנותיו, השונות מהותית מהנטען בכתב התביעה וסכומה, אני מחליט שלא לעשות צו להוצאות.

לטענתו, הצימר פורסם בתחילה כאילו הוא ממוקם ברמת הגולן (ולא באיזור מטה יהודה כנדרש), הטעות לא תוקנו חרף פניות חוזרות ונישנות ללוי, וגם לאחר מכן, לא נתקבלה ולו פנייה בודדה בעקבות הפירסום.

לטענתו, מדובר בגורם (לוי), אשר הוטלו עליו עיקולים על ידי רשות המיסים; אשר מתנהלים נגדו הליכים דומים נוספים; אשר לא מסר לידיו חשבונית עסקה; אשר היתעלם מהודעות בדבר ביטול העסקה; אשר נטל את השיקים כנראה לצורך תשלום חובות עבר שלו כלפי התובעת (מנהל התובעת העיד, מבלי לתמוך את דבריו בראיות, לרבות ההסכם שלטענתו נחתם, לעניין זה, בין התובעת לבין לוי, כי לוי חב לתובעת חוב עלום בסך של כ-100,000 ₪, כך שגם לא ברור מאיזה מקור כספי יכול היה לוי לבצע את הפירסום שלו התחייב); ואשר לא התגונן מפני התביעה שהוגשה נגדו במסגרת הליך זה ואף ניתן נגדו פסק דין בהיעדר הגנה, קרי, בגורם שככל הנראה לא ניתן לקבל נגדו סעד אפקטיבי ואשר לא התכוון מלכתחילה ליתן לקפילוטו תמורה עבור השיקים.

עם זאת, בשים לב לקיומה של חזקת התמורה האמורה, ולכך שההנחה הסבירה יותר היא כי לוי לא היה מוסר לתובעת את השיקים מבלי לקבל תמורה מלאה עבורם, ובהיעדר ראייה אחרת לעניין זה, יש להניח כי גם הפחתת החוב לזמיר, שרתה באופן זה או אחר את לוי, והיוותה חלק מתמורה שניתנה לו בעד השיקים.

אשר לתביעה שכנגד, הואיל והשיקים שכבר ניפרעו, ניפרעו, כאמור, כדין (שכן לא הוכח כישלון תמורה לגביהם), יש לדחותה לעניין זה. כמו כן, הואיל והשיקים הנוספים טרם ניפרעו, הרי שאין מקום לצוות על התובעת לשלם לקפילוטו את שוים, וגם לעניין זה דין התביעה שכנגד להדחות (בכפוף לאמור לדברים שנאמרו לעיל, שלפיהם התובעת אינה זכאית לפרוע שיקים אלה ועליה להשיבם לקפילוטו).

...

נוכח האמור, והואיל וטענת כישלון התמורה התקבלה כאמור באופן חלקי, לרבות לעניין השיק מושא התביעה, יש לדחות את התביעה, ולקבוע כי התובעת אינה זכאית לפרוע את השיק שהוגש לביצוע (או את השיקים הנוספים המצויים בידיה) וכי עליה להשיבם לידי קפילוטו.

אשר לתביעה שכנגד, הואיל והשיקים שכבר נפרעו, נפרעו, כאמור, כדין (שכן לא הוכח כשלון תמורה לגביהם), יש לדחותה לעניין זה. כמו כן, הואיל והשיקים הנוספים טרם נפרעו, הרי שאין מקום לצוות על התובעת לשלם לקפילוטו את שווים, וגם לעניין זה דין התביעה שכנגד להידחות (בכפוף לאמור לדברים שנאמרו לעיל, שלפיהם התובעת אינה זכאית לפרוע שיקים אלה ועליה להשיבם לקפילוטו).

התביעה שכנגד נגד הנתבע שכנגד 2 (מלובני) נדחית, בשים לב לכך שלא בוססה עילת תביעה אישית כנגדו.

ביום 7 בספטמבר 2018 היתקיימה בין הצדדים פגישה ובה סוכם, בין היתר, שהתובעת תנהל את מטה הבחירות של הנתבע והכל בהתאם לכישורים שטענה שיש לה. כן סוכם על מתן תמורה מאותו מועד ועד ליום 30 באוקטובר 2018, בסך כולל של 40,000 ₪.

לטענת הנתבע, השיק הראשון שנפרע (ע"ס 10,000 ₪) מכסה את המגיע לתובעת בגין השירותים שספקה בפועל, וכי נסיונותיה לקבל תמורה נוספת הם בגדר עשיית עושר ולא במשפט, במיוחד בשים לב להסכמתה, ממנה חזרה בשלב מאוחר יותר, להחזיר לו את השיקים.

נטל ההוכחה בתביעה שטרית ההלכה היא, כי נטל ההוכחה בתביעה שטרית מוטל על החייב, ולא על אוחז השטר, שכן השטר יוצר חזקה לטובת האוחז בו, שהוא אוחז כשורה וכי מגיעה לו תמורה בעד השטר (ראה ע"א 562/88 אהרון בן אריה נ' יוסף סופר, פ''ד מה(1) 647, 659).

כישלון תמורה חלקי אינו מהוה טענת הגנה טובה, אלא בהיותו קצוב, כלומר - כאשר ניתן לברר ללא חשבון וללא חקירה מורכבת ומסובכת, מהו חלק התמורה אשר לא ניתן, וראה בעיניין זה ע"א 82/81 דו-עץ בע"מ נ' ישעיהו וייסנברג בפשיטת רגל באמצעות הנאמן גד נשיץ, פד"י לז (2) 355.

על-כן רשאי מושך או עושה לקזז כנגד הנפרע פיצויים לא קצובים המגיעים לו בגין הפרתה של עיסקת היסוד, ובילבד שהחיוב השיטרי ועיסקת היסוד הם "עיסקה אחת". אם החיוב השיטרי והחוב הכספי אינם מתוך "עיסקה אחת" הם ניתנים לקזוז רק אם החוב הכספי הוא קצוב.

...

טענת הקיזוז ברע"א 6250/98 Nordland Papier AG נ' מפעלי ייצור, פ"ד נ"ג(2) 274, 285 (1999) נקבע כך: מסקנתי היא אפוא זו: דיני הקיזוז שבדין הכללי חלים גם בקיזוז חיוב שטרי בין צדדים קרובים.

מסקנה זו מתבקשת מתחולת הדין הכללי בענייני קיזוז על חיוב שטרי.

סיכום היות שהנתבע לא הרים את הנטל להוכיח שאין הוא חייב עפ"י השטרות, התביעה מתקבלת במלואה.