עניין לנו בתביעה כספית בגין חוב סחורה שלא שולמה (להלן: "החוב").
טענות הנתבעת יפורטו להלן בתמצית: התובעת סיפקה לנתבעת מצעים ומוצרי בד שונים, ולאו דוקא וילונות; החוב הנטען מתייחס להזמנה של מצעים שסורבה על ידי הנתבעת מאחר שלא תיאמה את אשר הוזמן על ידה, והייתה באיכות פגומה; הנתבעת לא אפשרה לשליח מטעם הנתבעת להוריד את הסחורה בחנות שבבעלותה, וסחורה זו לא התקבלה על ידה או על ידי מי מטעמה; התובעת לא זיכתה את כרטסת חשבונה של הנתבעת המתנהלת אצל התובעת, ולכן נותר החוב.
ספק השרות מפיק חשבונית מס ללקוח כדי לידרוש תשלום עבור שירות או מוצר שהלקוח רכש ממנו, ולאחר שהלקוח משלם את הסכום המופיע בחשבונית המס ספק השרות חייב להפיק קבלה על התגמול.
...
לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עיינתי בכל חומר הראיות, ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי הנטל לא הורם על ידי התובעת, ודין התביעה להידחות.
כן העידה הנתבעת פעם אחר פעם באופן עקבי וקוהרנטי כי סירבה לקבל את הסחורה, וכי זו לא סופקה לה. עדותה הייתה מהימנה ולא נסתרה:
עמ' 8 לפרוטוקול שורות 7-8: "את המשלוח של הפעם השנייה לא הסכמתי לקבל כי לא רציתי אותה".
עמ' 8 לפרוטוקול שורות 15-17: "....אמרתי לו שאני לא מקבלת את הסחורה.. הוא החזיר אותה וזהו שכחתי מזה".
עמ' 10 לפרוטוקול שורה 2: "אני זוכרת בוודאות שהחזרתי אותה".
אשר על כן, ונוכח כל האמור לעיל, לא עלה בידי התובעת להרים את הנטל להוכיח את תביעתה, ואני מורה על דחייתה.
התובעת תשלם לנתבעת סך של 3,000 ₪ עבור הוצאות ההליך הכוללות שכר טרחת עורך דין.