תביעה כספית בגין הפרת חוזה בנקאי ואי ביטול פירעון שיק

בבקשתה מתייחסת המבקשת גם לסכויי התביעה וטוענת שכתב התביעה לא מגלה עילה, שכן המשיב תובע סעדים כספיים ונזיקיים בגין הפרת חוזה, שמעולם לא בוטל, וכן החזר הוצאות שנפסקו נגדו ע"י בית משפט ולא שולמו על ידו, וכן החזר מס שבח ותשלום ארנונה שלא שולמו.

באשר לסכויי התביעה, לטענת המשיב המבקשת שימשה כ"חברת קש" דרכה נסלקו שיקים שניתנו בתמורה לעיסקת רכש מקרקעין, ללא כל עסקת יסוד בינה לבין המשיב, ולמרות שהשיקים נשאו הגבלת סחרות.

על בית המשפט לשקול, בין היתר, את סכויי התביעה, את מצבו הכלכלי של התובע (תחת ההסתייגות שצוינה בסעיף 4 לעיל), את מורכבות ההליך, מיהות הצדדים ואת תום ליבו של התובע  [רע"א 10376/07 ל. נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.2.2009)].

מכל מקום, בהינתן הודאתו זו, הרי שעל פניו אכן יקשה מהמבקשת להיפרע מהמשיב, היה ותדחה התביעה וייפסקו הוצאות לטובתה.

...

לאור כל האמור לעיל, לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים ובשים לב לתכליתה של תקנה 519 ולצורך לאזן בין זכותו של המשיב לבירור טענותיו לבין זכותה של המבקשת להיפרע ממנו בסופו של ההליך, ככל שייפסקו הוצאות לטובתה, נחה דעתי שמתקיימות הנסיבות החריגות המצדיקות חיוב בערובה להבטחת הוצאות.

סיכום לאור כל האמור לעיל, אני קובעת שעל המשיב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המבקשת בסך של 7,500 ₪, וזאת כתנאי להמשך ניהול ההליך.

רקע והחלטת בית משפט קמא בקצרה יפורט כי המשיב הגיש לבית משפט קמא תביעה כספית ע"ס 800,000 ₪ כנגד המבקשים.

בהסכם נקבע כי המבקשים ימסרו לידי המשיב שישה שיקים בסך 100,000 ₪ כל אחד, ללא תאריך, כאשר הוסכם כי המשיב יהא רשאי לפדות אותם בתום תקופת ההלוואה או במקרה של אי תשלום אחד התשלומים נשוא ההסכם, כאשר הפצוי המוסכם בגין הפרת ההסכם יעמוד על סך 100,000 ₪.

תמצית טענות הצדדים שגה בית משפט קמא עת חייב את המבקשים בהפקדת סך של 250,000 ₪ כתנאי למתן רשות להיתגונן: המדובר בסכום "אסטרונומי ועצום" אשר יש בו כדי לנעול את דלתות ביהמ"ש בפניהם; נכון למועד הגשת התביעה המבקשים לא הפרו את הסכם ההלוואה: המבקשים פרעו את השיק בגין החזר הריבית החודשית באמצעות שתי העברות בנקאיות שהועברו במועד פרעון השיק (13.6.19) ואף הודיעו למשיב כי העבירו לו סך של 12,500 ₪ ע"ח החזר הריבית החודשית.

כב' הרשמת הבכירה מ. בר, בהחלטתה בעיניין ביטול העיקולים מיום 9.7.19, התייחסה בהרחבה לסוגיה זו תוך שקבעה כי "מהדיון שהתנהל בפניי היום עולה, כי עוד ביום 13.6.19, הוא מועד פרעון השיק בסך 12,500 ₪ שלא כובד, הפקיד הנתבע בחשבון התובע סך 12,500 ₪, וזאת בשתי העברות בנקאיות..." (סע' 7 להחלטה) ובאשר לטענת המשיב, נקבע בהמשך להחלטה "אלא שהתשלום בעד המע"מ הנו בסכום 13,600 ₪ באופן שאינו מתיישב עם הטענה, מה גם שהנתבע הבהיר לתובע, במסגרת תיכתובת ביניהם, כי הסכום הנו בעד הריבית. למותר לציין, כי אי תשלום המע"מ, להבדיל מאי תשלום הריבית, אינה עולה, בהתאם להוראות ההסכם, כדי הפרה יסודית של ההסכם, המקנה לתובע הזכות להפקיד השיק בסך 100,000 ₪, שניתן להבטחת תשלום הפצוי המוסכם, כמו גם יתרת השיקים. לכל היותר, מהוה הדבר הפרה של ההסכם, שבגינה יש להתרות בנתבעים לתקנה, תוך מתן בזמן סביר לכך" (סע' 10 להחלטה).

...

דין הערעור להתקבל בחלקו כמפורט להלן.

סבורני כי העניין שלפני נמנה עם אותם "מקרים חריגים" המצדיקים התערבות ערכאת הערעור.

סבורני כי בנסיבת העניין, יש להפחית את גובה ההפקדה הכספית ולהעמידו על סך 40,000 ₪ - סכום שהמבקשים הסכימו לשאת בו (בהתאם להצעת ביהמ"ש מיום 29.7.20).

שיק הבטחון בסך 100,000 ₪ לא כובד אף הוא, מהסיבה "חשבון מוגבל". לאחר אנספור דרישות לתשלום החוב, סיפר הנתבע לתובע במהלך חודש מאי 2017 כי הוא התגרש מאישתו ונימצא בהליכי פשיטת רגל וכי הבנק לקח את הבית.

נזק בלתי ממוני בסך 10,000 ₪ לפי סעיף 13 לחוק החוזים – תרופות, בגין הפרה של יחסי האמון והתלות, היתנהגות פוגענית, ובגין עוגמת נפש שנגרמה לתובע, כשגילה שהנתבע הוליכו שולל, ניצל את תמימותו וסיפר לו סיפורי בדיה על מנת לגרום לו לוותר על חובו אליו בעוד שליתר הספקים שילם הנתבע את מלוא החוב, ומשנותר התובע בחיסרון כיס משמעותי בשל מעשה הנתבע ונאלץ לשם קבלת חובו לשכור שירותים משפטיים, לערוך בירורים, להפעיל חוקרים, לבזבז זמנו ומרצו לחפש ולרדוף אחרי הנתבע, שברח כדי להיתחמק מהתובע ומהשלכות מעשיו.

התובע בחר, כנראה, לחתום על ההסכם כחלק מתכנית בה לאחר פרעון השיק שניתן לו במסגרת ההסכם, יפעל באמצעות מכתב התראה ומערכת ההוצל"פ לגביית השיקים, שאותם התובע התחייב להשיב לנתבע.

אין מחלוקת כי התובע ביצע עבור הנתבע עבודות בהקף גדול וכי הנתבע נותר חייב לתובע סכום לא מבוטל של 120,000 ₪, כאשר התובע "רודף" אחרי הנתבע זמן רב לגביית החוב.

טען ב"כ הנתבע בסיכומיו (עמ' 39 שורה 1) כי עפ"י סעיף 20 לחוק החוזים, היה על התובע להודיע לנתבע על ביטול ההסכם תוך זמן סביר והתובע לא עשה כן שכן עילת הביטול נודעה לתובע בשנת 2017 ואילו הודעת הביטול נעשתה בסוף מאי 2020, ועל כן דין התביעה להדחות.

היתנהגותו ופעולותיו אלו של התובע מעידות באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי התובע עותר לקבלת מלוא כספו וכי ההסכם בין הצדדים בטל.

...

סוף דבר, אני מקבל את התביעה במלואה ובהתאם לעתירות שבה.

הנתבע ישלם לתובע את הסך של 47,680 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (27.5.2020) ועד למועד התשלום בפועל.

כמו כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את אגרות בית המשפט ששולמו בסך 1,208 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 7,000 ₪.

לפניי תביעה כספית בגין הפרת חוזה, עשיית עושר ולא במשפט, הפרת חובת אמון, לשון הרע, פגיעה בפרטיות ונזיקין של התובעת, לקוחה בבנק, כנגד הנתבעות, בנק ומנהלת סניף בו. זאת, לאור אירועים שהתרחשו בסמוך לאחר שהתובעת התראיינה לכתבה בערוץ 10 ביום 13.1.2018, בו הופיעה התובעת ובן זוגה ופעולות שנקטו הנתבעים לאחר צפייה בכתבה.

הבנק לא החתים את התובעת על הסכם הלוואה מסודר בנוגע להלוואה זו, אלא העביר את הכספים לחשבונה ללא הסכם, וללא כל בטוחה.

בנסיבות אלה, לאחר ש"נדלקו כל "נורות האזהרה, (כאמור בסיכומי הנתבעות), זכותו של הבנק להפסקת אשראי באופן מיידי, וזאת בהתאם להסכמים וכדין. לו הנתבעות היו יודעות את המצב לאשורו, לא היה מעמיד לתובעת אשראי. לאור כך הנחה הבנק את הנתבעת 2 להפסיק ו/או לבטל את האשראי בחשבון באופן מיידי, לרבות הקטנת מסגרת האשראי, ביטול ההלוואות ועיכוב כלל יתרות הזכות בחשבון לטובת פרעון החוב לבנק. הנתבעת הודיעה לתובעת טלפונית ביום 14.1.2018 על פעולות אלה - הפסקת האשראי, ביטול ההרשאה לפעילות באנטרנט, הקפאת יתרת הכספים בעו"ש עד לאחר פרעון החובות לבנק. התובעת הודיעה מיידית על ביטול כרטיסי האשראי, על מנת להמנע מסיווג הביטול כשימוש לרעה, והבנק ביטל את מסגרת משיכת היתר בחשבון ואת ההלוואה, שטרם בוצעה בפועל.

אין מחלוקת שהבנק, ללא התראה מוקדמת, משך לחשבונו כספים מחשבונה של התובעת, ביטול הלוואות ללא התראה, ביטל המחאות, והכל בעקבות הכתבה.

...

במהלך אותה תקופה פנתה התובעת מפעם לפעם לבנק בבקשה לקבלת הלוואות, והבנק לא נעתר להן.

בחודש נובמבר 2017 נעתר הבנק לבקשת התובעת לקבלת הלוואה בסך 12,000 ₪ לכל מטרה, כשההחזר החודשי הוא 700 ₪.

סיכום הנתבעות ישלמו, ביחד ולחוד, סך של 30,000 ₪, בצירוף אגרת בית משפט ראשונה ושניה, הוצאות התובעת ובן משפחתה העד בגין ההתייצבות לדיונים בסך 3,000 ₪ ושכ"ט בסך 10,000 ₪, בשים לב למורכבות הדיונים והטענות.

לאחר שהשיק הנ"ל חזר, ביום 17.6.2019 התובע הגיש לפרעון את אחד השיקים על סך 100,000 ש"ח. גם שיק זה חזר בציון אכ"מ. ביום 27.6.2019 יתר 5 השיקים על סך 100,000 ש"ח חזרו בציון אכ"מ. בכתב התביעה נטען עוד כי שיעבוד המניות כאמור בסעיף 7 להסכם, לא בוצע על ידי הנתבעים, וכי בכך הפרו הנתבעים את הסכם ההלוואה הפרה יסודית.

בסעיף 13 לתצהיר הנתבע נטען: "...אף שעילת התביעה נקבעת במועד הגשת התביעה, אנו הנתבעים שבים, מצהירים ומתחייבים, שאנו מתעתדים להמשיך ולשלם את כלל התשלומים שהם התחייבו להם, על פי הסכם ההלוואה, במלואם וכסדרם. (ככל שתבוטל התביעה נמשיך ונשלם לתובע, וככל שלא תבוטל – נשלם את המשך התשלומים לקופת בית המשפט) וכך אכן נעשה אף בחודשים 7/19 ו- 8/19." העדים במסגרת ההליך הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע.

ראו הודעת הנתבע מיום 6.3.2019, עמ' 52 לתצהיר התובע, בה כתב הנתבע לתובע כי השיקים שנמסרו במסגרת ההלוואה הנוספת בוטלו וכן כתב "השיקים בוטלו ואם תפקיד שיק אחד, אני מגיש נגדך תלונה במישטרה על הונאה...ובנוסף לא תקבל ממני אגורה! הבוקר שלחתי לרונן מתוה להקדים לך כספים בצורה משמעותית..." כחודש לאחר מכן, ביום 1.4.2019 (כחצי שנה לאחר חתימת הסכם ההלוואה נושא ההליך כאן, ולאחר שנפרעו 6 תשלומי ריבית), הנתבע דרש מהתובע להנפיק חשבוניות מס בגין תשלומי הריבית.

בנסיבות אלה, ההחלטה החד צדדית של הנתבעים לא למסור לתובע שיקים כפי שנקבע בסעיף 3 להסכם ההלוואה, אלא לבצע העברה לחשבון הבנק של התובע על פי שיקול דעתם, תשלום שאף הופסק על ידם החל ממאי 2020, מהוה הפרה נוספת מתמשכת של הסכם ההלוואה.

משהגיש התובע את תביעתו וטען בה להפרות הסכם ההלוואה כאמור, היה על הנתבעים, לכל הפחות, לראות בכתב התביעה משום התראה על העמדת ההלוואה לפרעון מיידי בגין הפרותיהם כאמור, והייתה להם האפשרות לתקן את ההפרות.

...

גם טענה זו דינה להידחות.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

בהתאם, הנתבעים ישלמו לתובע, ביחד ולחוד: 687,500 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה.