ענייננו בתביעה כספית בסך 10,837 ₪ שהוגשה ביום 16/3/21 בגין השבת כספים ששולמו ע"י המשיבים למבקשת (להלן: "דיסקברי") עבור רכישת חבילת תיור למרוקו ביום 28/11/19 שהייתה אמורה להתקיים ביום 15/3/20; אולם לא יצאה לפועל בשל מגפת הקורונה.
בטופס ההזמנה עליו חתם התובע כתוב לוודא שיש ביטוח נסיעות הכולל את ביטול נסיעה.
צוין כי לטענת דיסקברי, הכספים שקבלה אינם מצויים בידה והועברו לספקים השונים ולראיה הציג נציג דיסקברי את נ/1 – העברת כספים לסוכנות נסיעות במרוקו.
עוד נטען כי בהסכם ההיתקשרות בין הצדדים לא נכתב כי הפרת החוזה עקב מגפה פוטרת משיפוי, וכי בחלק המתייחס ל"גודל הקבוצה" המבקשת מבטיחה לשפות את המתקשרים בעיסקה ככל והקבוצה לא תתמלא והטיול יתבטל, ללא הגבלת מועד; מכאן התביעה לסעד של שיפוי.
סעיף 18 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970 קובע:
"הייתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים". (הדגש אינו במקור – א.כ.).
...
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה ולפיה דין בקשת רשות הערעור להידחות, מהנימוקים שיפורטו להלן:
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות ניתנת רק במקרים חריגים, עת נעשה לאחד הצדדים עוול קשה או כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר, זאת בשל טבעם זה של הליכי תביעות קטנות, שתכליתם בירור יעיל, מהיר ופשוט של הסכסוכים.
מדובר במסקנה עובדתית שבימ"ש קמא הגיע אליה לאחר שעיין בכתבי הטענות, בחן את הראיות והתרשם באופן ישיר מעדויות הצדדים.
לסיכום:
לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות.