תביעה כספית בגין הפרת הסכם ניהול קניון

בפני בקשה לעיון בתיק זה. לטענת המבקש, עורך דין, הוא מייצג את חברת הורן את ליבוביץ בע"מ,שהיא הבעלים של המבנה עליו בנוי קניון העמקים, ואת חברת קניון העמקים ניהול ואחזקות בע"מ (להלן ייקראו שתי החברות: חברות קניון העמקים) בתביעה כספית ב-ת"א (מחוזי נצרת) 29794-12-20 הורן את ליבוביץ בע"מ נ' קסטרו שיווק (1985) בע"מ (להלן: התביעה האחרת).

לטענתו, התביעה האחרת הוגשה נגד הנתבעת בתיק זה ונגד חברת קסטרו שיווק (1985) בע"מ בגין הפרה נטענת של הסכם שכירות ואי תשלום שכר דירה על ידה.

...

עוד טען המבקש כי יש להיעתר לבקשה לאור הדמיון בין ההליך דנן לתביעה האחרת.

משאין מוטלת על המבקש חובה להסביר כיצד העיון יועיל לו בתביעה האחרת, נדחית גם הטענה שההסתמכות בתביעה האחרת על כתבי טענות בתיק זה מהווה עדות מפי השמועה.

אף הטענה לחוסר תום לב ולשימוש לרעה בהליכי משפט, אשר נטענה בעלמא, נדחית.

הנתבעת תשלם למבקש שכר טרחת עורך דין בסך של 1,200 ₪ בגין הבקשה.

ככל שתתקבל טענת התובעת, כי הנתבעת הפרה את הסכם הזיכיון, אזי יהיה מקום לידון בסעדים הכספיים המבוקשים על-ידי התובעת.

הטענה לגניבת עין אף שהדבר לא נטען בכתב התביעה, טענה התובעת בסיכומיה (ראו בסעיף 8), כי "הנתבעת ביצעה 'גניבת עין' לא זו אף זו, שהנתבעת הסירה ביום 18.10.2018 את שלט 'המעבדה' ושמה שלט אחר, אלא גם הותירה הנתבעת את העיצוב בחנות כפי שהוא, קרי, עיצוב החנות והוויזואליות נותר במלואו של 'המעבדה'. כלומר, הנתבעת עדיין נהנית מאיכותו של המותג, למרות הסרת השלט ושימוש לכאורה בשם אחר." די בכך שמדובר בהרחבת חזית כדי לדחות את טענות התובעת בעיניין זה. אך מעבר לכך, התובעת במסגרת הראיות מטעמה לא הציגה, ולו ראשית ראייה, לכך שלאחר חודש מרץ 2018 המשיכה הנתבעת ועשתה שימוש בסממנים הייחודיים לרשת "המעבדה". למעלה מכך, התובעת כלל לא טירחה להוכיח קיומו של עיצוב המייחד את חנויות רשת "המעבדה". אלא שבעדותה של הנתבעת, עלה אגב אורחא, שאכן קיימים סממנים כאמור, אך הם הוסרו בד בבד עם הסרת השלט הנושא את השם "המעבדה" (ראו בעמ' 33 לפרוט' ש' 18 - 21): "מנהל הקניון על השינוי בחנות שאנחנו הולכים לדרך חדשה, ספקים חדשים ושם חדש. החלטנו עד סיום החוזה לחסל את המלאי. להתחיל ממש מאפס. בגלל שהחנות הנוכחית שלי היום שום דבר בשום צורה לא קשור למעבדה, לא העיצוב ולא השם ולא הנראות ולא הספקים. התחלתי את שנת 2018 בדרך חדשה לגמרי." עולה מן האמור, כי הטענה ל"גניבת עין" מהוה הרחבה של חזית המחלוקת, ולמעלה מכך יש לדחותה לגופו של עניין, באשר התובעת לא הציגה ראיות בעיניין זה, ואף לא סתרה את עדותה של הנתבעת.

לאור המפורט, הגם שהנתבעת לא שלחה הודעת ביטול כנדרש בסעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971, הרי שניתן לראות בעצם הסרת השלט והסרת הסממנים הקשורים לרשת "המעבדה", ומנגד העובדה שהתובעת לא תבעה סעד של אכיפת הסכם הזיכיון על הנתבעת, כהודעה משותפת של הצדדים בדבר סיום ההיתקשרות ביניהם בחודש מרץ 2018.

...

כפי שיובהר מיד, יש לדחות את עתירת התובעת בעניין זה. אך תחילה יש לומר, כי לא ברור מהיכן למדה התובעת שיש להוסיף רכיב של מע"מ על הפיצוי המוסכם, ואף להוסיף הפרשי הצמדה וריבית בגינו.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה באופן חלקי.

הנתבעת תשלם לתובעת סך של 56,273.50 ₪.

התביעה שכנגד הוגשה מלכתחילה כנגד 5 נתבעות שכנגד: כנגד הנתבעות שכנגד 1-2 בהיותן הבעלים של הקניון; כנגד נתבעת שכנגד 3- בהיותה חברת הניהול; וכנגד נתבעות שכנגד 4-5 בהיותן הבעלים הקודמים.

בין היתר (ובעיקר, יש לומר) עתר התובע שכנגד לקבוע כי "הנתבעים 1-2 הפרו את ההסכמים באופן יסודי וכי החוזים מבוטלים" (סעיף 94 לכתב התביעה שכנגד).

עוד טען מר בן דוד, כי התביעה ההצהרתית שהגיש נועדה להכשיר תביעה כספית, אלא שעל פני הדברים אין בכך כדי להצדיק פיצול סעדים, וככל שיש למר בן דוד טענות כנגד התובעות, עליו להגיש אותן במסגרת תביעה אשר תיכלול גם סעד כספי, ולכאורה אין הצדקה להגשת תביעה לסעד הצהרתי, כאשר אין מניעה שבדין לעתור גם לסעד כספי, במסגרת אותו הליך.

יוער כי היתנהלות זו של התובע שכנגד אשר משנה עמדתו תוך כדי ניהול ההליך, אינה חד פעמית, שכן, כאמור לעיל, הוא חזר בו מסעד משמעותי שבקש בתביעה שכנגד שעניינו ביטול הסכם רכישת החנות.

...

נוכח האמור אינני מקבלת את טענת הנתבעות שכנגד העותרות לדחיית התביעה שכנגד.

סיכום ביניים – מחיקת כתב התביעה שכנגד מכל אחד מהנימוקים שצוינו לעיל, לא כל שכן מהצטברותם, דין התביעה שכנגד להימחק וכך אני מורה.

הגם שהריני ערה לתקנות, לרבות לתקנה המורה כי המועד לפסיקת הוצאות הוא בתום הדיון (תקנה 152), הגעתי למסקנה כי במקרה הנוכחי, קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים להותיר את סוגיית ההוצאות מחמת מחיקת התביעה שכנגד, לשלב מתן פסק הדין אשר יסגור את התיק.

סוף דבר התביעה שכנגד נמחקת.

מונחת בפניי תביעה כספית על סך של 117,820 ש"ח, שעניינה ברכב שהזמינה הנתבעת, וקיבלה שירות שכירות ליסינג תפעולי מהתובעת.

על-מנת לסבר את האוזן, ביום 02.07.2019, בסמוך לשעה 19:00 בערב, יצא יורם מחניון סמוך לקניון עזריאלי בתל-אביב (להלן: "החניון").

מטעם הנתבעת, העיד מר ערן שלומי, עובד הנתבעת שהנו מנהל מכירות בישראל (להלן: "שלומי"), יורם, נהג הרכב, מר נועם ארליך, עובד הנתבעת (להלן: "ארליך") ומר ראובן מושונוב סוכן הביטוח (להלן: "מושונוב").

הנזק לרכב נגרם עקב רשלנותו של יורם ו/או באשמתו, שניכנס עם הרכב לאיזור בו התנהלו מהומות ו/או פרעות ו/או בשל הפרת הסכם השכירות על-ידי הנתבעת, ואחריותה של הנתבעת לניזקי התובעת בשל כך ו/או בשל העדר כסוי בטוחי לניזקי מהומות.

יתרה מכך, העובדה שהתובעת הפרה את חובתה, ולא ערכה כסוי בטוחי, אינה מקנה לה זכות לתבוע את הנתבעת, תוך היתעלמות מתקרת האחריות של הנתבעת – 2,400 ש"ח. התובעת אחראית לכל נזק שניגרם עקב היתממשות הסיכון אותו לקחה על עצמה.

...

לפיכך, אין להידרש לסעד חלופי זה. סוף דבר לאור המקובץ לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, שהתובעת היא האחראית לכך שהרכב לא בוטח בביטוח מקיף, על השלכותיו.

כמו כן, נחה דעתי, כי נהג הנתבעת לא התרשל בנהיגתו ברכב.

לאור האמור, דין התביעה – דחייה.

דמי השכירות נקבעו על סך 29,832 ₪ בצרוף מע"מ, וכן דמי ניהול בסך 6,225 ₪ בצרוף מע"מ. הסכם השכירות החדש הותלה בקיום מספר התחייבויות מטעם הנתבעים, לרבות קבלת חזקה במושכר לשם ביצוע עבודות התאמה (אשר יימשכו 60 יום לכל המאוחר), וזאת מיד לאחר החתימה, וכן סגירת החנות שפתחו הנתבעים בקניון "סנטר הגליל", לא יאוחר מיום 1.4.19.

מכאן התביעה, במסגרתה עותרת התובעת לחייב את הנתבעים בהשבת הסך של 350,000 ₪ בצרוף מע"מ, בפצוי בסך 100,000 ₪ בגין עלויות ונזקים שנגרמו לתובעת, בפיצויי "קיום" בסך 1,000,0000 ₪ בגין הנזקים שייגרמו לתובעת בשל הפרות הנתבעים את הסכמי השכירות, וכן בפצוי בסך 200,000 ₪ עבור נזקים ופגיעה במוניטין העיסקי של התובעת.

בתגובה הגישה התובעת נגד הנתבעים תביעה כספית על סך 2 מיליון ₪, והנתבעים נאלצו להגיע לפשרה עם התובעת ולהסכים לסגור את החנות במיתחם "סנטר הגליל", תוך קיומו של תנאי מתלה כי מנהל התובעת יעמיד הלוואה בסך 350,000 ₪ לטובת בעלי "סנטר הגליל", כפצוי בגין סגירת החנות של הנתבעים במיתחם זה. ואולם, מנהל התובעת לא הצליח "לשחרר" את הנתבעים מההסכם במיתחם "סנטר הגליל" ומשכך נאלצו הנתבעים בלית ברירה להמשיך ולהפעיל את החנות.

...

מכאן, שהפיצוי הראוי לתובעת לפי שיטת חישוב זו עומד על: אבדן הכנסות: 2,499,600 - הקטנת נזק (השכרת הנכס) 2,165,249 - הקטנת נזק (חילוט ערבות) 41,660 סה"כ: 292,691 ₪ סיכום ביניים הפיצוי הראוי לתובעת, בהינתן העובדה כי הסכם השכירות מיום 7.1.19 לא נכנס לתוקף, ולפי תנאי השכירות בהסכמים שנערכו בין הצדדים ביום 1.1.18 וביום 22.5.18, הינו כדלהלן: השבה: 409,500 הוצאות: 100,000 פגיעה במוניטין: 100,000 פיצויי קיום, בניכוי הקטנת נזק: 445,598 סה"כ: 1,055,098 ₪ סוף דבר: אני מחייב לפיכך את הנתבעים 1-2, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 1,055,098 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (24.9.19) ועד התשלום המלא בפועל.

עוד אני מחייב את הנתבעים 1-2 בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 120,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בעניין זה מקובלת עלי טענת התובעת, לפיה הגשתה של התביעה שכנגד התבררה כהליך סרק.