תביעה כספית בגין הפרת הסכם ליבוא דגים

הליך פלילי ותביעה אזרחית מטעם המדינה טרם שאבחן אם המדינה זכאית להשבת כספי השוחד, נידרש ליתן מענה לשאלה מקדמית: האם העובדה שנוהל נגד אדם הליך פלילי בגין מעשה נתון והוטל עליו עונש, מונעת כשלעצמה את האפשרות לקבל תביעה אזרחית שהוגשה על ידי המדינה באותו עניין? לשון אחר: האם המדינה מנועה מלנהל שני הליכים משפטיים נגד אותו אדם באותו עניין – פעם אחת בכובע התביעה הכללית, ופעם שנייה בכובעה האזרחי? לדידי המענה לשאלות אלה הוא בשלילה, ואבאר.

כמו כן, בעיניין אטלנטיק נדון עניינה של חברת דיג שקבלה רישיון לייבא, ללא תשלום מכס, כמות מסוימת של דגים.

נטען כי אותה חברה הפרה את הרישיון ומכרה כמות דגים גדולה מזו שהותרה לה. בעקבות זאת היא נתבעה על ידי חברת דיג אחרת, בטענה כי הראשונה מכרה דגים במחירי היצף, ובכך התעשרה שלא כדין על חשבון השנייה.

בעיניין מאיר נקבעה חזקה שלפיה גובה הנזק שניגרם לתובעת הוא לפחות כשיעורו של השוחד (עניין מאיר, עמ' 399); ויצוין כי באותו עניין נקבע כי חזקה זו חלה בין אם עילת התביעה נעוצה בדיני הנזיקין בין אם בדיני "מעין-חוזים", הם דיני עשיית עושר ולא במשפט (שם, עמ' 397).

לטענת המדינה, אבנון הפר את חובת האמון שהוא חב כלפיה, וזאת כאשר גילה מידע סודי שהיה ברשותו מתוקף תפקידו; ומשעשה כן, יש לשלול מידיו כל רווח שנוצר בעקבות הפרה זו. אכן, הדין הישראלי הכיר בקיומה של חובת אמון במצבים מסוימים, וזאת כחלק מ"המשפט המקובל נוסח ישראל" (ע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ, פ"ד לח(3) 253, 280 (1984) (להלן: עניין קוסוי)).

מכל מקום, לנוכח הקביעה כי מתקיימת בעניינינו עילה מכוח דיני עשיית עושר והפרת חובת אמון, התייתר הצורך לבחון טענה זו. טענת האכיפה הבררנית אבנון טוען כי בשנים האחרונות המדינה לא הגישה תביעות אזרחיות נגד לוקחי שוחד, וכי הגשת התביעה נגדו מהוה אכיפה בררנית שמקנה לו "הגנה מן הצדק אזרחית". טענה זו מעוררת שתי שאלות כבדות משקל: האחת – אם ניתן להגדיר תביעה אזרחית המוגשת על ידי המדינה כפעולת אכיפה; והשנייה – אם יש מקום לטענת אכיפה בררנית בהליך אזרחי.

...

ואולם, אני סבור כי הנמקה זו מעוררת קושי אנליטי מסוים.

בפסק דינה, ציינה חברתי כי בנסיבות המקרה המסוים שלפנינו, המדינה היא גורם בדרגת קרבה מספקת שאליו ניתן להעביר את הרווח, מאחר שאבנון הוא עובד מדינה וביצע את המעשים במסגרת תפקידו זה. אני מצטרף למסקנה זו, וסבור כי בכך די כדי לקבוע ששלושת התנאים הדרושים על מנת לקבוע כי המדינה זכאית להשבת סכומי השוחד על דרך של "חוטא לא ייצא נשכר", מתמלאים.

סוף דבר, אני מסכים כי דין הערעור להתקבל.

רקע כתב התביעה בתביעה שהגישו התובעים ביום 24.12.19 נטען כי הצדדים פעלו במשותף ליבוא לניגריה ושיווק ברחבי המדינה של תערובת מזון להאכלת דגים, בעיקר תחת המותג "multifeed". לטענתם, הנתבע רקח קנוניה בסיוע מנכ"ל החברות שפעלו למימוש המיזם המשותף, מר עובד מרוז, על מנת לנשל את החברות ואת התובעים מנכסיהם.

לאחר הגשת התביעה בה"פ 63006-03-19, שלו היו צדדים התובע, הנתבע והחברות שבאמצעותן נוהלה הפעילות, ולאחר שהתובע ויתר על טענה לקנוניה בין הספק לבין הנתבע, נקבע בפסק דין בין היתר כדלקמן: "בין הצדדים יש שותפות שווה בבעלות על חברות. זהו שתוף בנכסים, שהם החברות. החברות אינן כלי טכני וצנור העברה, אלא הן הרכוש המשותף של שני הצדדים." "סיכומים בין הצדדים נחשבו כהחלטה של החברות המשותפות. זה לא אומר שכספים השייכים לחברה לא יגיעו לחברה אלא יועברו לצדדים. זה אומר שאם הצדדים מסכימים על חלוקה, הסכמה זו תחייב את החברה." "לאחר ששמעתי את חקירתו של דוד, ועל פי היתנהגותו, נסיבות העניין ואותות האמת בעדותו, אני דוחה את גירסתו, כאילו היתקשר בהסכם עקב תרמית שרימה אותו אופיר. לא היו בין הצדדים פערי מידע השונים מהתנהלותם במשך כל שנות עבודתם יחד. אופיר ניהל את העסקים, ודוד ביקש וקיבל דיווחים כאוות נפשו. אילו היתנה את חתימתו על ההסכם בדיווחים נוספים, לא היה חותם על ההסכם ללא הדיווחים. דוד לא פירט, לא הצביע ולא הוכיח שום דיווח לא נכון של אופיר. המועד שבו התעורר להיתנער מההסכם יוכיח. בין מועד כתיבת המסמך לבין היום שלמחרת לא נוסף לו שום מידע נוסף (הוא שוחח רק עם אישתו, ולא העיד שאישתו מסרה לו מידע שלא ידע), ולמרות זאת החליט שהמסמך אינו מקובל עליו. אין מדובר בטעות עקב הטעה או תרמית, אלא נראה בכך שלאחר שיחה עם אישתו, הגיע למסקנה שהיה יכול להשיג יותר במשא ומתן עם אופיר. לא היתה טעות כלשהי, אך ככל שמדובר בטעות, אין זו אלא טעות בכדאיות העסקה שלפי סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, אינה בסיס לביטול ההסכם... על כן, ההסכם ממאי 2016 בין הצדדים תקף ומחייב את הצדדים". להסיר ספק, בעקבות קביעות אלה לא תוקנה התביעה, שהיתה מבוססת על הטענה שההסכם בטל מעקרו.

אכן, החל מחתימת ההסכם, ובמיוחד ביוני 2016, החלו שני הצדדים במרוץ לאסוף לעצמם מהפעילות המשותפת, אבל פעולות אלה לא היו הפרה של ההסכם (המוגדרת בסעיף 1 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) כ"מעשה או מחדל בנגוד לחוזה"), אלא קיומו של ההסכם, ועל הצדדים לערוך ביניהם את חשבון המגיע לפי מה שכל צד קיבל עומת החלוקה המוסכמת.

...

במסגרת מזימתו לגזול את התובע ואת החברות, נפגשו התובע והנתבע ביום 10.5.16 וחתמו על מה שקראו התובעים בתביעתם "מזכר השנוי במחלוקת", שלאחר חתימתו פנה התובע בדרישה לביטולו והגעה לסיכום אחר.

על פי החלטתי שניתנה בפני המומחה, לאחר שתחילה טען לחסיון בטענה שהוא עורך דין של התובע, ואחר כך חזר בו לאחר שהובא בפניו שבחוות הדעת כתב שאין לו שום קשר לתובע, היה על המומחה להעביר לבית המשפט ולצדדים את ההתכתבות בינו לבין התובע בקשר לחוות הדעת שנתן (עמ' 84 לתמליל מיום 29.11.20).

על פי כל האמור, לא אתחשב כלל בחוות דעת זו. סיכום על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.

על כן, אני מחייב את התובעים לשלם לנתבע שכר טירחת עו"ד בסך 292,500 ₪ ועוד הוצאות משפט אחרות בסך 120,000 ₪.

חברת קנקון עוסקת בתחום יבוא ושיווק מוצרי בשר ודגים ללקוחות פרטיים, קמעונאים ומוסדיים, ומר פארס הועסק בפועל כנהג המוכר את הסחורה, וכן אסף עבור החברה את הכספים בגין הסחורה לצורך העברתם לחברה.

אשר לי שהחברה היא יבואנית של פירות ים ואווזים.

עוד נטען כי יש לחייב את מר פארס בהשבת הכספים שנגנבו מתוקף הפרתו את חוזה העבודה בין הצדדים, וכן מתוקף הוראות סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970 .

ואכן, החברה עצמה מודה (סעיף 14 לסיכומיה) שאין בידיה להוכיח שהנתבע גנב את הכספים, וכי תביעתה מבוססת למעשה על כך שניתן לחייב עובד בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מהפרת נהלי עבודה או שנגרמו כתוצאה מהתנהלות ברשלנות רבתי.

...

לאור האמור, דין התביעה ברכיב זה להידחות.

פיצוי ללא הוכחת נזק : גם בעניין זה לא מצאנו ממש בטענות מר פארס שיש לפצותו בשל העובדה שפוטר טרם סיום חקירת המשטרה, לנוכח כך שנאלץ לעבור בדיקת פוליגרף ולנוכח נסיבות פיטוריו.

סוף דבר: התביעה והתביעה שכנגד מתקבלות באופן חלקי כמפורט מטה: בתביעה העיקרית: על הנתבע, מר פארס, לשלם לתובעת סך 27,967 ₪ (נומינאלית).

על פי כתב התביעה, זו הוגשה על ידי חברה העוסקת ביבוא ושיווק מוצרי מזון, בשר, עופות ודגים כנגד חברה העוסקת בשחיטה, שיווק והפצה של פטם עוף והודו ומצריהם ברחבי הארץ, היא הנתבעת 1 וכנגד הנתבעים 2 ו-3 הממלאים בה תפקידי ניהול.

במסגרת התביעה עתרה התובעת לקבלת פיצוי כספי בגין נזקים והפסדים שנגרמו לה לטענתה בגין התנהלותם ובגין הפרת הסכם שכרתה עם הנתבעת 1.

...

לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים לרבות היקף התביעה ומורכבותה, ובהתחשב בין היתר בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ) אני סבור כי די בהפקדת ערובה בסך 65,000 ₪ .

סוף דבר, התובעת תפקיד בתוך 30 ימים סך של 65,000 ₪ במזומן או ערבות בנקאית אוטונומית על אותו סכום נושאת הפרשי הצמדה למדד לטובת הנתבעים.

החלטתי ניתנת בתוקף תפקידי כרשם.

העילות שצוינו בבקשת האישור הן: עילות לפי חוק הגנת הצרכן (הטעה והפרת חובת הגילוי); עילות לפי חוק החוזים (חלק כללי) וחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) (הפרת הסכם; הטעה; הפרת חובת תום הלב); עילה לפי חוק המכר; עילות לפי פקודת הנזיקין (עוולת הפרת חובה חקוקה; עוולת הרשלנות); עשיית עושר ולא במשפט; עילה לפי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (יבוא רכב ומתן שירותים לרכב) ("צו הפיקוח") וחוק רשוי שירותים ומקצועות בענף הרכב.

המבקשים עותרים להצהיר כי המשיבות הפרו את חובת האחריות כלפי חברי הקבוצה; להורות למשיבות לבצע את הריקול הנידרש ולהאריך את תקופת האחריות לעשר שנים ממועד שיווק כל רכב; לחייב את המשיבות לפצות את כלל חברי הקבוצה ולהשיב להם כספים שהוציאו חברי הקבוצה בגין התקלה וכן לפצותם בגין ירידת הערך שנגרמה לרכב ובגין עוגמת הנפש שנגרמה להם.

הן הפרו את הוראות סעיף 16(א) לצוו הפיקוח המחייב את היבואן לתקן את הרכבים במקרה בו התגלה לו פגם ביצור הרכב גם כאשר אין מדובר בתקלה בטיחותית סדרתית.

עילות התביעה המשותפות לחברי הקבוצה: הפרת סעיפים 2 ו-4 לחוק הגנת הצרכן (הטעה וחובת גילוי); הפרת סעיפים 11 ו-16 לחוק המכר (מכירה תוך אי התאמה); הפרת סעיף 16 לצוו הפיקוח וסעיף 50 לחוק רשוי שירותים; הפרת חובה חקוקה; הפרת חוזה וחובת תום הלב, הטעה כמשמעותם בחוק החוזים; רשלנות לפי פקודת הנזיקין; עשיית עושר ולא במשפט.

...

איני מקבלת את טענת המשיבות בדבר שונות מהותית בין חברי הקבוצה בקשר לעילות התביעה באופן הפוגע בהגדרת הקבוצה.

ייצוג חברי הקבוצה בדרך הולמת ובתום לב – אני דוחה את טענות המשיבות שבשל התנהלות דיונית לקויה של המשיבים יש לקבוע שעניינה של הקבוצה לא ייוצג בתום לב. ליקויים שהיו תוקנו ואין בהם למנוע את ייצוג הקבוצה מקום בו המבקשים פעלו לקידום בקשת האישור.

לפיכך אני מאשרת את הבקשה בהתאם למפורט להלן: הקבוצה בשמה תנוהל התובענה כייצוגית: כל בעל רכב /חוכר מסוג פולקסווגן גולף, פולקסווגן ג'טה, פולקסווגן ביטל, סקודה אוקטביה, סיאט לאון ואאודי (הדגמים המפורטים בסעיף 4 בחוות דעתו של המומחה אביעד, ובסעיף 27 לבקשת האישור) שיוצר על ידי המשיבה 2 ושיובאו לישראל ושנת ייצורו היא 2015-2019 ואשר מותקן בו מכלול בורר הילוכים.