תביעה כספית בגין הסכם שכירות שלא יצא לפועל

לא נחתם בזמנו הסכם מכר משקולי מס לגטמיים ובשל מניעה בהעברת הזכויות ברמ"י. הסכם השכירות לא היה פקטבי אלא אמיתי, עד לחתימת הסכם מכר.

ש: הלכה למעשה, המימוש של הסכמת הצדדים יצא לפועל בהסכם הזה, התחילו להעביר כסף, נכון? ת: תכלס כן. תכלס כן. ש: או קיי.

אז תראה, ת: היא קיבלה חזקה בנכס והיא שילמה דמי שכירות על חשבון התמורה של הנכס, כן. הצדדים יצאו עם הסכם לשיטתם שהם עשו עסקה של הקנייה של הבית.

התובעים הוסיפו כי אין מקום שלא לקבל את התביעה מטעמי אי חוקיות של החוזה וזאת מאחר והתובעים הם הצד התמים, וכי מהלך כזה יביא לכך ש"חוטא יצא נשכר" שכן הנתבעים הם שיהנו מכך.

...

לא שוכנעתי כי מדובר במצב דברים מובהק, כנטען על ידי הנתבעים.

סוף דבר לנוכח כל האמור, שוכנעתי כי לא ניתן לקבל את התביעה לחייב את הנתבעים לחתום על הסכם מכר, שעה שעומדת להם אפשרות לפי סעיף 9 לזכרון הדברים שלא לחתום על הסכם המכר, בכפוף לתשלום הסכומים כמפורט בסיפא של סעיף 9.

התביעה נדחית.

בתאריך 20.2.17, הגיש הנתבע/ התובע שכנגד תביעה נגדית בטענה לנזקים כספיים בגין הפרת חוזה, מירמה, גריפת כספי עסק, לשון הרע ועוד, והכל בסך 314,154 ₪.

בתיק התנהלו 3 ישיבות הוכחות, בהם נחקרו המומחה מטעם בית משפט; עוה״ד שקלים שייצג את הצדדים בעיסקה שלא יצאה לפועל למכירת העסק; יעקוב גוטמכר, אביו של הנתבע; גב׳ יפה עזרן ובנה אופק עזרן שרכשו את העסק ביום 20.6.15; התובע – מר ליאור מזרחי; והנתבע, מר אבישי גוטמכר.

תשלום חוב לחברת החשמל בסך 43,952 ש״ח. תשלום חוב לחברה המרכזית למשקאות בסך 7,000 ש״ח. תשלום חוב ארנונה בסך 3,000 ש״ח. תשלום חוב לספק הירקות ״עלה ירוק״ בסך 7,000 ש״ח. תשלום חוב לחברת הביטוח בסך 1,000 ש״ח. תשלום שכירות בסך 7,500 ש״ח. עודף ההוצאות על ההכנסות מחודש 9/2014 עד לחודש 2/2015, בסך 31,285 ש״ח. בסה״כ הנתבע הוציא מהעסק שלא כדין 47,023 ש״ח לפי הפרוט הבא: משיכת בעלים שלא כדין מיום 11.9.14 בסך 31,495 ש״ח. תקבול ממכירת הציוד בסך 8,220 ש״ח. תשלומים למל״ל ולעיריית קריית שמונה בגין חוב אישי בסך 4,380 ש״ח. תשלום חלק מחשבון חשמל השייך לנתבע בסך 2,928 ש״ח. לאחר קזוז ההוצאות שלא כדין מסך התשלומים ששילם הנתבע עבור השותפות יוצא כי הוא שילם עבור חובות השותפות 65,414 ש״ח. מכאן, קבע המומחה כי התובע חייב לו במחצית מהסכום הנ״ל ובסה״כ 32,707 ש״ח. לסיכום: המומחה קבע כי התובע חייב לנתבע סך של 5,536 ש״ח עבור כספים שהוא חייב לשותפות, ו-32,707 ש״ח מחצית הסכום ששילם הנתבע עבור חובות השותפות, ובסה״כ 38,243 ש״ח. המומחה השאיר להכרעת בית המשפט: המומחה השאיר להכרעת בית המשפט את הסכומים להלן ששילם התובע עבור השותפות אך הנתבע טען לגביהן להרחבת חזית: תשלום חוב לחברה המרכזית למשקאות על פי פסק דין 4,000 ש״ח. תשלום חוב מכוח הסכם פשרה לחברת הביטוח כלל בסך 500 ש״ח. תשלום חוב לפקיד השומה מע״מ טבריה בסך 1,067 ש״ח. המומחה ציין כי במידה ותתקבלנה טענות התובע, אזי הנתבע חייב לתובע במחצית הסכומים הנקובים ובסה״כ 2,783 ש״ח. עוד, המומחה השאיר להכרעת בית המשפט את עניין זכאות הנתבע לקבלת שכר בסך 45,000 ש״ח עבור החודשים 9/2014 – 2/2015.

...

אשר על כן, טענת הנתבע נדחית.

סיכומו של דבר: אני דוחה את התביעה העיקרית.

אני מקבלת את התביעה שכנגד באופן חלקי: חוות דעת המומחה מתקבלת במלואה תוך הפחתת סך של 2,783 ש״ח מהסכום שהתובע חייב לשלם לנתבע.

נטען, כי הנתבעת השקיעה עבודה וזמן בעריכת ההסכם, וכי העובדה שעיסקת השכירות לא יצאה אל הפועל אינה מייתרת את חובת התובע לשלם לה בעד טירחתה.

בדיון שהתקיים בפניי ביום 28.9.22, שב התובע על הטענות שבכתב התביעה, וטען כי לא היה צורך ודחיפות לערוך הסכם משלא היו בידיו כל פרטי השוכר ועסקת השכירות, שלא היו ברורים ומוגמרים באותו השלב, אלא שכל כוונתו בפגישה עם הנתבעת מיום 24.6.22 הייתה ללמוד על האפשרויות שיש לו בעריכת הסכם שכירות.

ביום 28.6.22 ביקש התובע כי לעצור את הכל, והיא הבינה שהוא ממתין לשוכר הבא, ולכן ההסכם נשאר בצד ולא נעשה דבר נוסף על-ידה.

הנתבעת בהודעתה לתובע ניחמה אותו ואמרה לו "לא נורא יבוא אחד אחר", לכך השיב התובע כי "ברור לא להתרגש לכל סיר יש מכסה". ניתן להווכח איפוא כי בין מועד תחילת ההיתקשרות בין התובע ובין הנתבעת, ובין מועד ההודעה מצד התובע על כך שעיסקת השכירות שתוכננה לא תצא לפועל, חלפו ארבעה ימים, ולא יממה אחת בלבד כפי שטען התובע.

לא מצאתי תמיכה בראיות לטענת התובע לפיה דרש מן הנתבעת מיד עם ההודעה על כך שעיסקת השכירות לא יצאה אל הפועל, כי תשיב לו את כספו.

...

אמנם, לא נערך בין הצדדים הסכם שכר-טרחה בכתב, וגם בפרוטוקול הפגישה לא צוין דבר בנוגע לגובה שכר-הטרחה שישולם לנתבעת, אך ניתן ללמוד על נסיבות ההתקשרות ביניהם ממכלול הראיות ומעדויותיהם.

לפיכך, אני קובעת כי התובע אכן שילם לנתבעת את מלוא שכר הטרחה אותו דרשה ממנו בעד עריכת ההסכם.

לנוכח המפורט לעיל, אני קובעת כי לתובע אין עומדת הזכות לביטול התקשרות שכבר קוימה ולהשבת התמורה בגינה, ולפיכך אני דוחה את התביעה.

לטענת הנתבעים, הנתבע, שהיה בקשר מצוין עם התובעים ומתוך רצון לצימצום נזקים לשני הצדדים הסכים, בהתאם להצעתם, לרכוש את חלקם של התובעים במיגרש, והוכנה טיוטת הסכם לצורך כך. אלא שגם הפעם חזרו בהם התובעים מהצעתם ולא אפשרו לנתבע לרכוש את חלקם, "על מנת שזה יוכל להכניס לקוח אחר לעיסקת הבניה במקום התובעים". נטען, כי התובעים פעלו בחוסר תום לב למקסום רווחיהם על חשבון הנזקים האדירים שגרמו לנתבע, והגישו תביעה לפירוק שתוף במקרקעין.

שנית, אף אם ברור שאם עסקת בניית הבתים לא תצא לפועל הכסף יוחזר לתובעים, הרי לאור האמור לעיל לפיו הוסכם כי על מנת שהנתבע לא יצטרך להחזיר יעבירו התובעים מקדמה על חשבון שירותי בניה, מדובר בהשבה במסגרת חוזה (או במסגרת משא ומתן לקראת חוזה) לרכישת שירותי בניה שלא יצאה לפועל, ולא בהחזרת הלוואה.

ראו לענין זה דוגמה זו ביואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 153 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך 1995): "בתביעת פינוי טען התובע, כי הוא זכאי לידרוש פינוי כיוון שהנתבע לא הציע לו '12 שטרי חוב חדשיים...כפי שהיה מוטל עליו לעשות בהתאם לחוזה השכירות'. תביעה זו מעלה שתי שאלות: (1) האם היה חייב הנתבע להציע 12 שטרות, ואם כן, (2) האם הציע את השיטריות? תחת להשיב על שאלות אלה, קבע שופט השלום, כי הנתבע לא שילם במזומנים דמי שכירות שהגיעו ממנו, ונתן צו פינוי. פסק הדין פגום ובוטל בעירעור". יישום לענייננו: בתביעה זו טענו התובעים כי נתנו לנתבע הלוואה.

...

ובכל הנוגע לחלק הנוסף של המגרש, זה אינו החלק של ה"הלוואה" הנטענת שלהחזרו עותרים התובעים בתביעה זו. וממילא, אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעים לא עמדו בסופו של דבר על כך שהנתבע ירכוש אותו מהם, ובהליך פירוק שיתוף שהתנהל בין הצדדים דווקא התובעים רכשו את חלקו של הנתבע במגרש במסגרת התמחרות.

תביעה זו מעלה שתי שאלות: (1) האם התובעים נתנו לנתבע הלוואה, ואם כן, (2) האם ההלוואה לא הוחזרה להם? משטענת ההלוואה הופרכה, דין התביעה להידחות.

על כן, התביעה נדחית.

טענות הצדדים לטענת השוכרת, עם פרוץ מגיפת הקורונה בחודש מרץ 2020 נעצרה פעילותה, הן במובן זה שתרומות שהועברו אליה נפסקו והן במובן זה שטיולים לא יצאו עוד לפועל, ותיירים לא הגיעו לארץ.

אי המצאת פוליסת ביטוח לנכס עבור תקופת השכירות האחרונה בכתב התביעה שכנגד טענה המשכירה כי השוכרת לא המציאה לה מיסמך המעיד על כך שהיא דאגה לבטח את המושכר כפי שהתחייבה בהסכם השכירות (ס' 3.6.4 ו- 44-45 לכתב התביעה שכנגד) וכי היא זכאית לפצוי בגין הפרה זו. ודוק בכתב התביעה שכנגד לא נטען כי לא נערך ביטוח, אלא כי הפוליסה לא הומצאה.

בהתאם לסעיף 54 להסכם השכירות, גם לא היתה דרישה בכתב להמציא מיסמך שכזה, ואני מקבלת את טענת השוכרת כי עד לדרישתה לקבל חזרה את דמי הפקדון לא נשמעה מצדה של המשכירה כל טענה בעיניין זה. באופן דומה בעיניין אחר, נקבע בפסיקה כי: "אי-עמידה ממושכת על ביצוע זכות חוזית במועדה הנקוב עשויה ליצור את הרושם, בעיני כל משקיף, כי האיחור אינו עוד בבחינת הפרה היורדת לשורש העיסקה" (ע"א 2825/97 מוחמד אבו זייד נ' ברוך מקל, פ"ד נג(1) 402), ובמילים אחרות, העובדה שהמשכירה לא טענה בעיניין זה דבר לכל אורך תקופת החוזה, ואין בפניי אינדיקאציה לכך שגם בשנים שקדמו להסכם ההארכה קיבלה לידיה, או ביקשה לקבל לידיה העתק מהפוליסה, שומטת את הקרקע מדרישתה כעת לפצוי כספי בגין אי המצאת הפוליסה, כאשר בכלל לא מדובר בתניה שנקבעה כיסודית.

...

לכן אני מורה כי המשכירה זכאית להשבת הסכום ששולם בעד צביעת המשרד בסך של 3,159 ₪, אך דוחה את טענתה לעניין הפוליש.

אם כן, אני מקבלת את טענת המשכירה בעניין הצבע ודוחה את הטענה לעניין הפוליש.

בשים לב להיקף ההליך שנוהל, הגם שהיה בסדר דין מהיר, כמו גם להוצאות המשפט אליהן נדרשה השוכרת אני מורה כי המשכירה, שירה רויאל בע"מ, תשלם לשוכרת ג'יי אף טי נצח ג'וויש פיוטרס טרסט, את הוצאות העדים מטעמה, אגרות בית משפט, והוצאות המתורגמן מאנגלית, וכן שכ"ט עו"ד בסך 11,700 ₪.