תביעה כספית בגין הסכם השכרת מדפסות וציוד נלווה

נספח 2 – חוזה שכירות שנערך בין ד.ש.ג תכשיטים בע"מ לבין התובע והנתבע בקשר למשרד בקומה 17 ברחוב שוהם 5 בעיר רמת גן למשך 12 חודשים בתמורה לדמי שכירות בסך של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ. נספח 3 – בקשה לבצוע העברה בנקאית מחשבון התובעת לחשבון התובע בסך של 80,000 ₪ ביום 13/8/17.

כמו כן, בכתב התביעה נטען כי ציוד העבודה המשומש שהיה במשרד , כלל מדפסת תלת מימד, מחשב משרדי, מכונת שליץ כפולה, שולחן צורף, רודיום, סטימר, טרומל, אולטר סוניק, מדפסת רגילה וציוד משרדי בסיסי.

ברם, בתצהיר עדות הראשית של התובע טען שלאחר שניכנס לשותפות, לא נרכש ציוד חדש, למעט, שולחן צורף, מכונת שלייף, סטרימר, אולטרא סוניק וכלים נלווים כמו פלייר, פרזרים, מקדחים, ציוד הלחמה וכדומה.

עוד אפנה לעדות התובע: ת: הציוד הזה אכן לא שייך לי אלא לי ולאופיר, זה ציוד שהשותפות רכשה במעמד ההסכם בינינו מלבר תכשיטים כולל הכל ללא יוצא מן הכלל, אציין כשאימא שלי באה איתי להביא לאופיר את הכסף הוא אפילו אמר לה שכל מה שהוא ראה במשרד כולל הקומקום החשמלי זה דברים של השותפות וגם בתצהיר שאופיר נתן לגבי התכשיטים זה בחיים לא היה משהו שכלול בשותפות, ההיפך הוא הנכון.

...

לסיכום טענות התובע, אני קובעת כי לא עלה בידי התובע להוכיח את טענותיו ביחס למצג שווא ומרמה, שעה שהדברים נסמכו על עדותו שלו ולא נתמכו בכל מסמך או ראייה, דברים שלא עלו בקנה אחד עם המעט ראיות שהוגשו לתיק והנסיבות שבפני בית המשפט.

לסיום חלק זה, אני קובעת כי התובעת לא הוכיחה, ברמה הנדרשת בהליך אזרחי, כי מסרה לידי הנתבע 80,000 ₪ שהיו בגדרי הלוואה שעל הנתבע להחזיר בתוך 6 חודשים.

לסיום סוף דבר אני דוחה את התביעה.

לפני תביעות כספיות הדדיות: בתביעה העיקרית נתבעה יתרת חוב לספק שירותים בשל ציוד שסופק לעסקו של הנתבע, ואילו בתביעה שכנגד נתבע פיצוי בגין נזק שניגרם לנתבע בשל ליקויים בציוד.

התובעת, חברה פרטית, עוסקת בהשכרת ציוד משרדי כמכונות צלום ומדפסות, הספקת אביזרים למכונות ומתן שירות לגביהן (להלן המכונות והשירות).

התובעת סיפקה לנתבע מדפסת לייזר על-פי הזמנה מיום 19.11.2012, יחד עם ציוד נילווה (להלן מדפסת הלייזר).

דא עקא, אין בתביעה, בתצהיר איציקוביץ או בנספחיו טענה כי זו תקופת ההסכם שמחייבת את הצדדים לגבי הריקו הראשונה ומדפסת הלייזר – שתי המכונות היחידות שנותרו בדפוס במועד הגשת התביעה.

...

בשל כך, נדחית התביעה שכנגד במלוא סכומה.

התביעה שכנגד נדחית במלואה.

הנתבע ישלם לתובעת סכומים מצטברים אלה: 24,541 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (27.8.2015) עד יום פסק-הדין, חלק יחסי של הוצאות ההליך בסך 1,750 ₪ ושכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך 6,500 ₪ בגין התביעה העיקרית והתביעה שכנגד – שניהם בערכי יום פסק-הדין.

לפניי תביעה כספית ע"ס 559,542 ₪, אשר הוגשה בקשר עם הסכם שנכרת בין הצדדים, שעניינו השכרת מדפסות וציוד נילווה וכן מתן שירות בקשר עם מדפסות אלה.

עוד לטענת מקס, פרינטר עותרת לקבל פיצוי כספי בגין התקופה שהמדפסות כבר הוחזרו לה, היינו גם החל מיום 12.3.20, ובה בעת תובעת פיצוי מוסכם עבור כל יום שבו המדפסות לא הוחזרו לה מאז נובמבר 2019 וכי לא ניתן לעשות כן; כי פרינטר דרשה תשלום עבור מערכת סייפקום למשך תקופה בת 8 חודשים שבה המדפסות כבר הושבו לידי פרינטר; כי ההסכם נוסח על ידי שני הצדדים, כאשר פרינטר ניהלה מו"מ קשוח שכלל דרישות והערות רבות שנכללו בהסכם; וכי טענת פרינטר שלפיה לא ניתן לחדש את הרישיון לתכנת סייפקום לתקופה בת פחות משנה אינה אמת, וכי מקס הציעה לבחון את האפשרות להישתתף בעלות מערכת סייפקום ליתרת השנה, ככל שלא ניתן לחדש את הרישיון לתקופה קצרה יותר משנה.

...

לאור כל האמור, עותרת פרינטר לחייב את מקס לשלם לה את סכום התביעה ע"ס 559,542 ₪, המורכב מראשי הנזק הבאים: פיצוי מוסכם בגין ביטול ההסכם ע"ס 95,139 ₪ (כולל מע"מ), לפי סעיף 17.3 להסכם, לפי החישוב הבא: 1,950 דולר X 12 חודשים = 23,400 דולר, העולים כדי 81,315 ₪ (לפי שער הדולר היציג נכון ליום הגשת התביעה העומד על 3.475 ₪), ובתוספת מע"מ 95,139 ₪.

בכל הנוגע לראשי הנזק העוסקים בפיצוי מוסכם מכח סעיף 17.3 להסכם ומכח סעיף 17.7 להסכם, כמו גם בכל הנוגע לפיצויי קיום או כל פיצוי אחר בגין נזק שנגרם כביכול בפועל שטענה לו פרינטר בהליך זה, התביעה נדחית.

בכל הנוגע לתשלום שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט, פרינטר סנטר הגישה תביעה ע"ס 559,542 ₪, אולם בסופו של דבר, התקבל רק חלק זעום מתביעתה, ע"ס 1,374 ₪.

מנגד, אי אפשר להתעלם מכך שקבעתי כי מקס הפרה את ההסכם בהפרה יסודית, עת מסרה הודעת ביטול שלא כדין, וכי מקס מיאנה להשיב לידי פרינטר את המדפסות, גם לאחר שהייתה כבר מחויבת לעשות כן, גם אם הפיצוי בגין כך ייפסק שלא במסגרת תיק זה. לאור האמור, החלטתי להעמיד את הוצאותיה של מקס, לאחר הפחתה מסוימת מהסיבות המנויות לעיל, על סך של 30,000 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד. כל הסכומים שפסקתי ישולמו תוך 30 יום מהיום, הפגרה במניין הימים.

עוד נרשם, כי הנתבעת ערבה אישית לבצוע החיובים על פי ההסכם, תוך שצוין כי הערבות היא על ערך הציוד המושכר, ערך הקופה המושכרת בסך 12,500 ₪ כולל ציוד נילווה: "חתימה על מיסמך זה מהוה ערבות אישית של טראוב מרים ... (כאן מופיע מספר זהוי-הח"מ) על כך הציוד המושכר, ערך קופה מושכרת 12,500 ₪ כולל הציוד הנילווה". ממסמך זה, מבקשת התובעת לבסס את ערך הציוד לצורך תשלומו.

הדבר נכון הן במישור החוזי (או לבר חוזי), הן במישור עשיית עושר והן במישור הנזיקי: "כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שניגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפצוי, דהיינו, את הערך הכספי של החזרת המצב לקדמותו. נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפצוי. אין להשאיר עניין אחרון זה לאומדנו של השופט" [ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה(2) 800, 808 (1981)].

ובהתאמה, כך גם נכתב בסעיף 13 לכתב התביעה "בסיום תקופת העבודה היה על הנתבעת להשיב לתובעת את 2 הקופות שקבלה, 2 הנתבעים ומדפסת הברקודים השווים בסה"כ 27,920 ₪ (קרן)...למועד הגשת התביעה, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה עומד סכום התביעה ע"ס 31,367 ₪ (זהו סכום התביעה- הח"מ)". ובסעיף 16 לכתב התביעה "כעת בשלב זה התובעת אינה מוכנה לקבל את הציוד שנימסר לנתבעת ודורשת את שוויו". כל זאת, כאשר הנתבעת מצידה, היתגוננה מפני טענה זו, והתנגדה להרחבת חזית.

...

בתצהירה, פירטה הנתבעת, כי בניגוד לסיכום, חיבורי נתוני הלקוחות לא עבד בממשק, כמו שגם לא עבד החיבור למועדון הלקוחות.

נוכח המפורט בפסק הדין אין בטענות אלו כדי לשנות מהאמור ומהמסקנה ולכן לא ראיתי לנכון להידרש להן.

התובענה נדחית אפוא.

בפניי תביעה כספית על סך של 75,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לתובעת לטענתה, על רקע אספקת מכונת הדפסה על ידי הנתבע.

לאור האמור, טענה התובעת כי ההסכם בין הצדדים בטל ועל כן זכאית לפצויי השבה בהתאם לסעיף 9 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, בגין ההפסדים שנגרמו בעקבות שכירות מחודש 9/19 עד 10/20, למשך 13 חודשים סך של 19,500 ₪, בסך של 3,900 ₪ ארנונה על העסק ועבור הזמנת טכנאי והציוד לתיקוני המכונה בערך סך של 3,500 ₪.

לצרכי אגרה ועל מנת להביא את התביעה למסלול של סדר דין מהיר, העמידה את התביעה על סך של 75,000 ש"ח. התובעת טענה בתצהיר עדות ראשית שהוגש מטעמה, כי בעלה השכיר מאחיו מתחת לביתו שני חדרים בשטח של 80 מ"ר על מנת ששמשו בית דפוס וסוכם כי דמי השכירות יעמדו על סך של 1,500 ₪ לחודש החל מחודש ספטמבר 2019.

לטענת הנתבע, לאחר כחצי שנה, קרובי מישפחה של התובעת החזירו תשובה כי הם מעוניינים ברכישת המדפסת, הנתבע הציע והמליץ לרכוש ביחד עם המדפסת גם דיו וציפוי מיוחד הדרוש לצורך הדפסה על זכויות ומתכת אך התובעת היתעלמה מהמלצות אלה והתעקשה על רכישת המדפסת ללא חומרים נלווים.

...

ביום 17.7.19 חתמו הצדדים על הסכם לפיו הנתבע יספק לתובעת מכונת הדפסה תעשייתית אותה מייבא מחו"ל, המדפיסה על אלמנטים שונים לרבות זכוכית ופלסטיק, סוכם כי המכונה תסופק לתובעת תוך חודשיים עד לתאריך 20.9.19 ובתמורה תשלם התובעת לנתבע סך 64,584 ₪ כולל מע"מ (להלן: "ההסכם").

לאחר ששקלתי את כל השיקולים והתחשבתי בכל הנתונים הרלוונטיים לרבות האיחור באספקת המכונה והפרת ההסכם על ידי הנתבע, שוכנעתי להעמיד הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך ש 3,000 ₪.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, מורה לנתבע לשלם לתובעת סך של 39,504 ₪ כמו כן הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 4,500 ₪.

הנתבע ישלם את הסכומים האמורים בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, אחרת יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.