חלק ראשון – פתח דבר ותמצית טענות הצדדים
פתח דבר
כללי - עניינו של פסק דין זה הוא תביעה ותביעה שכנגד בין זכיין לשעבר להפעלת חנות לממכר שניצל (להלן: "השניצליה") לבין החברה אשר העניקה הזיכיון (הנתבעת 1) וכן בעלי מניותיה (הנתבעים 2-4) ומנהלה (הנתבע 2).
מצגי השוא הביא לקריסת התובע אשר כלשון כתב התביעה – "לא היה מסוגל אפילו לשלם את חובותיו לספקים של המזון וחומרי הגלם, או אפילו לשלם את חשבונות החנות כגון ארנונה חשמל וכיו"ב".
התובע טוען שיש בפעולות הנתבעים משום הטעייה, עושק, רשלנות, גזל, הפרת חובה חקוקה, התעשרות שלא כדין וכלשונו – "והרשימה אינה סגורה". עוד טען התובע שכלל לא ידע על מה הוא חותם ובנוסף שמדובר בהסכם אחיד, חד צדדי ובעל תניות מקפחות.
התובע טוען שיש להטיל אחריות אישית על הנתבע 2 אשר פעל "בתרמית, הטעה, רשלנות, גזל, הפרת חובה חקוקה... ועוד". עוד טען התובע שיש לחייב את הנתבעים כולם שכן גזלו את כספו, הפרו חובה חקוקה והציגו מצגי שוא רשלניים.
וכך למשל:
אם נקבל גרסת הנתבעים כנכונה, הרי לטענתם הם ביקשו לסייע לתובע להונות, או לכל הפחות להציג מצגי שוא כלפי צדדים שלישיים.
...
מכאן, נדחית התביעה שכנגד ברכיב זה.
דיון ברכיב השני משלושה בתביעה שכנגד - דרישת הנתבעת 1 לתשלום פיצוי מוסכם בסך 200,000 ₪ (יש לדחות דרישת הנתבעת 1)
הנתבעת 1 עותרת לחיוב בפיצוי מוסכם בסך של 200,000 ₪, בשל הפרת ההסכם על ידי התובע.
אם הערובה מומשה, ואם הייתה אמת בדברי הנתבע 2 ששילם לבעל הנכס ישירות – מדוע הוגשו התביעות על ידי בעל הנכס?
לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי שהנתבע 2 הוכיח תשלום דמי שכירות לבעל הנכס ומכאן ממילא אין לשפותו בגין כך.
חלק רביעי – סוף דבר
אין מקום לקבל את התביעה העיקרית והיא נדחית, זאת מהנימוקים שהובאו בחלק השני, סעיפים 4-11 לפסק הדין.
אין מקום גם לקבל את התביעה הנגדית והיא נדחית, זאת מהנימוקים שהובאו בחלק השלישי, סעיפים 12-15 לפסק הדין.