תביעה כספית בגין הונאה והפרת אמונים בניכיון שיקים

בעקבות מעשי ההונאה, שנסמכו על מסמכים מזויפים אותם הכין מרציאנו, העבירה מנורה ביום 14.03.2013 בהעברת מיסלקה בין בנקאית אוטומאטית, את כספי קופת הגמל של לקוח שלה שנפטר - 1,371,892.94 ₪ - לחשבונה של החברה במקום לחשבונה של אלמנתו יורשתו.

החל מיום 17.03.2013 משך גניש מחשבון החברה את כל הסכום לעיל בדרך של ניכיון שיקים, שאת תמורתם קיבל במזומן.

על רקע זה, כמו גם בגין מעשים נוספים, הועמד גניש לדין פלילי והורשע בעבירות של קשירת קשר לבצוע פשע, היתחזות לאדם אחר, שימוש במסמך מזויף, קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, מירמה והפרת אמונים בתאגיד, ואיסור עשיית פעולה ברכוש אסור.

את תביעתו בכל הנוגע לסכום שבמחלוקת סמך הבנק על הוראת סעיף 4.6(ב) ל"כתב התנאים הכלליים לניהול החשבון" (להלן - התנאים הכלליים) שנחתם ע"י המשיבים, אך בעיקר על הוראת סעיף 5.13 שבו, שעניינו בתיקון טעות, המורה כי "היה הבנק סבור כי פעולה כלשהיא נרשמה בטעות בחשבון או שנפלה טעות ברשום כלשהוא בחשבון לרבות עקב סכום שגוי, מועד שגוי, שער שגוי, ערך נקוב שגוי וכו', או כי פעולה כלשהיא לא נרשמה בחשבון עקב טעות יהיה הבנק רשאי בכל עת לתקן את הטעות והנובע ממנה. התיקון יבוצע על ידי חיוב ו/או זכוי החשבון...". בית משפט קמא דחה את הסתמכות הבנק, בהיענותו לדרישת מנורה, על התנאים הכלליים, וקבע כי "סמכות הבנק, במישור החוזי שבינו לבין החברה, לבצע חיוב של החשבון או לתקן טעות באופן חד צדדי היא במסגרת מערכת היחסים הפנימית שבין הבנק ללקוח. לא מצאתי כי פניה של צד שלישי לבנק מכל סיבה שהיא מקנה הרשאה לבנק לפעול בחשבון הלקוח ולהיענות לדרישות הצד השלישי לחיוב חשבון הלקוח ולהשבת כספים לצד שלישי...". בית משפט קמא הוסיף וקבע כי "מתן הרשאה לבנק לחיוב חשבון במקרים של מעורבות צד שלישי, עלולה להציב את הבנק במצב בו הוא מפר את חובת הנאמנות שלו כלפי הלקוח. זאת, כל אימת שצד שלישי יפנה לבנק ויטען כי כספים המצויים בחשבון הלקוח הועברו לחשבונו שלא כדין ועל הבנק יהיה הנטל לעמת את הלקוח עם טענות הצד השלישי ולהכריע בין הצדדים בשאלה האם הכספים התקבלו כדין אם לאו...". בית משפט קמא אף דחה את ניסיון הבנק להסתמך על הכרעת הדין המרשיעה וקבע: "איני סבורה כי ניתן להכשיר בדיעבד את פעולת הבנק בהתבסס על פסק דין שניתן מס' שנים לאחר ביצוע העברת הכספים כאשר לא מצאתי שהבנק היה מורשה לבצע פעולה חד צדדית בחשבון החברה לאור פנייתו של צד שלישי בהתבסס על הטענה כי הכספים הועברו לחשבון החברה בטעות". המשיבים חוייבו לשלם לבנק את הסכומים שנתבעו בתביעה, למעט הסכום שבמחלוקת.

...

ויודגש: הבנק לא אמור היה לעמוד חסר אונים מול דרישת מנורה ולהיעתר לה כהרף עין, משבארגז הכלים שלו מצויים אמצעים משפטיים מוכרים בדין לפתרון המצב המביך אליו נקלע, לרבות הגשת הליך של טען ביניים על מנת שבית המשפט הוא שיכריע בזהות הזכאי לכספים (כפי שננקט למשל בע"א 263/70 בנק ליצוא בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד כד(2) 673).

אני מסכים כי אילו היה מדובר בטעות של צד שלישי, מנורה, בלבד, אזי הבנק לא היה רשאי להשתמש בהוראות הללו כדי לתקנה, אך כאשר מדובר גם בטעות של הבנק, אין בצירופה של טעות הצד השלישי כדי לשלול מהבנק את זכותו לתקנה בהתאם להוראות הנ"ל. יונה אטדגי, שופט השופטת ע. ברקוביץ: מצטרפת לתוצאה, לפיה דין הערעור להתקבל.

עידית ברקוביץ, שופטת התוצאה הערעור מתקבל.

נטען, כי הדבר מלמד על כך שמצבם הכלכלי של הנתבעים הוא כזה שאינו מאפשר להם לפרוע שיקים ועל כך שניסו להונות את התובעת ולהותירה בפני שוקת שבורה.

לטענתו, הנתבעת מצויה ביתרת זכות, ושני השיקים האחרונים שנמסרו על ידי הנתבעת לתובעת במסגרת הסכם פריסת החוב של "מעיינות הנגב" אכן סורבו מסיבת העידר כסוי מספיק, אך זאת בשל טעות של הבנק, וכי סיבת הסרוב היתה אמורה להיות קיומו של העיקול נשוא הליך זה. לטענתו, כספים שמקבלת החברה על חשבון התמורה מחוזי העבודה הנטענים בהקף של 200 מיליון ₪, בסך של כ - 4-3.5 מיליון ₪ בחודש, מנוכים בחברת הנכיון אס.אר אקורד של עדי צים והתמורה מופקדת בחשבונה של הנתבעת בבנק הפועלים.

בסיום החקירות סיכמו ב"כ הצדדים בעל-פה. ב"כ התובעת טענה, כי התנהלותם של הנתבעים בלתי סבירה כאשר בחרו שלא לנקוט צעד כלשהוא נגד חברת ראזק, אשר הפרה את היתחייבותה להעביר לנתבעת את סכום ההלוואה לפי ההסכם.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובשים לב לסכום השיקים נשוא התביעה ולסכום החובה הנוכחי בתיק ההוצל"פ, אני קובעת, כי העיקולים יבוטלו כנגד הפקדת עירבון כספי במזומן, או ערבות בנקאית אוטונומית צמודת מדד וללא הגבלה בזמן, על סך של 220,000 ₪.

...

סיכומו של דבר, עצם האחיזה בשיקים והקושי שבטענת כשלון התמורה כמפורט לעיל, די בהם על מנת לבסס עילת תביעה בשלב זה של הדיון ולקבוע כי סיכוייה הלכאוריים טובים.

לאחר ששקלתי את כל האמור לעיל ובשים לב לעקרון המידתיות, סבורני כי אכן יש להבטיח את ביצועו של פסק הדין, אם וכאשר יינתן, ואולם בערכים שונים מהיקפו של העיקול אשר הוטל במסגרת הליכי הוצאה לפועל, וזאת על מנת למנוע קריסה של הנתבעת, מה שאיננו בגדר אינטרס של מי מהצדדים.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובשים לב לסכום השיקים נשוא התביעה ולסכום החובה הנוכחי בתיק ההוצל"פ, אני קובעת, כי העיקולים יבוטלו כנגד הפקדת ערבון כספי במזומן, או ערבות בנקאית אוטונומית צמודת מדד וללא הגבלה בזמן, על סך של 220,000 ₪.

עוד נטען כי אמפו הפרה את ההיתחייבות החוזית כלפי אקורד, הטעיתה, הציגה מצגי שוא כוזבים, ועשתה מעשה הונאה ותרמית.

כן נטען כי אאורה שתפה פעולה עם אותם המעשים של אמפו, וחטאה אף היא במצגי שוא מכוונים ורשלניים כלפי אקורד והכל כאשר אקורד מוציאה בעקבותיהם כספים רבים מכיסה ונותרה בסופו של יום אל מול שוקת שבורה.

8.3 בכתב התביעה טענה אקורד כי היתקשרה עם אמפו בהסכם המסגרת, ובהתאם להסכם זה היא ביצעה עיסקאות ניכיון עבור אמפו בסך כולל של למעלה מ-7,000,000 ₪ כאשר במסגרתו נרכשו שיקים מאמפו, ואקורד שילמה תמורתם בנכוי עמלות.

יתר על כן, אאורה טענה כי כבר סמוך לאחר מסירת השיק היא נאלצה להפסיק את עבודת אמפו, שהפרה את הסכם המקדמות בכלל, ובין היתר, גם בכך שהמחתה את השיק לאקורד.

...

למניעת כל ספק, לא מצאנו ממש גם בטענות המסתמכות על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א שדחה את תביעת אאורה נ' אקורד וקיבל את התביעה נגד אמפו.

בפסק הדין העלה ביהמ"ש המחוזי ת"א, כב' השופטת נחליאלי חייט, השערות שונות באשר לפעולותיה של אאורה, אך בסופו של דבר קבע, כי אינו מכריע בסעד שביקשה אאורה (כזכור הצהרה שהייתה לה הזכות לבטל את השיק), כשבית המשפט שם הדגיש כי מחלוקת זו הוכרעה בבימ"ש קמא: "... לא ראיתי לדון בבקשה למתן סעד הצהרתי גרידא שהסעד הזה, ההצהרתי, ממילא גלום בהכרעת בתי המשפט הדנים בתביעות השטריות האופרטיביות בין אותם צדדים. למעשה מבקשת התובעת [המשיבה כאן-אאורה] שבימ"ש זה יצהיר על קיומה של זכות לתובעת שאותה יש לשריין לשימוש בהליכים אחרים. ברי כי לא לכך נועד הסעד ההצהרתי, ואף לא השתכנעתי כי נכון לדון בו ולהיעתר לו בנסיבות דנא, עת תלויים שני ההליכים שזהו ממש עניינם ..." (פסקה 73 לפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי בת"א).

לאור כל האמור, לא מצאנו לקבל את הערעור ואנחנו דוחים אותו.

רק במקרה של הפרה הוגבלה אפשרותה של הנאשמת למשוך כספים מהחשבונות והוקנתה למשיבה הרשאה לפעול בהם.

על אף זכויות השיעבוד של [המערערת] בחשבון הבנק, ניתנת ל[מערערת] הרשאה לפעול בחשבון הממשכן, ולמשוך ממנו כספים לצורך ביצוע פעולות שאינן אסורות על פי אגרת החוב והסכם המסגרת בין הצדדים ("ההסכמים").

בתור בטוחה לסילוק המלא והמדויק של כל הסכומים המובטחים, משעבד וממשכן בזה הלווה לזכות [המערערת] וחליפה שיעבוד קבוע מדרגה ראשונה את כל זכויותיו של הממשכן, על דרך של המחאת זכות על דרך השיעבוד, את כל הזכויות והכספים, והתשלומים מכל מין וסוג שהוא המגיעים ו/או שיגיעו לממשכן מאת א. אומנים בביטחון בע"מ ח.פ. 514620657, אלראיד מכירות תפעול ופרויקטים בע"מ ח.פ. 513494831, "אמונים" אבטחה ושרותים 2004 בע"מ ח.פ. 513546630, אשל ניקיון ואחזקה בע"מ ח.פ. 514494772, ג'יי. איי.

גם ביחס לשיעבוד זה, התחייבה הנאשמת בהתחייבויות דומות לאלו שנזכרו בסעיף 4.2 לאגרת החוב מיום 17.9.2015 – קרי "לא לשעבד ולא למשכן בכל אופן ודרך את הנכסים הממושכנים בזכויות שוות, קודמות או מאוחרות לזכויות [המערערת] (לרבות במקרים שבהם יפדה שיעבוד בדרגה קודמת, שווה או מאוחרת לשיעבוד שלפי אגרת חוב זו, והממשכן ירצה ליצור שיעבוד אחר במקומו), ולא להמחות על דרך שיעבוד זכות שיש לממשכן בנכסים הממושכנים, ללא קבלת הסכמה לכך בכתב ומראש מאת [המערערת]" (תת-סעיף 4.2.1); וכן "לא למחול ולא לוותר, באופן מלא או חלקי, על כל נכס, תביעה או זכות של הממשכן שיש לו ו/או שיהיו לו מעת לעת, במישרין או בעקיפין, בקשר לנכסים הממושכנים וכל חלק מהם – ללא הסכמה לכך מאת [המערערת] בכתב ומראש" (תת-סעיף 4.2.2).

עיון בתצהירים שהגישה המערערת בתמיכה להתנגדותה לחילוט, אשר אחד מהם ניתן על ידי האחראי על הגביה במערערת והשני על ידי המנכ"ל שלה, מעלה כי הם הצהירו על העובדות הבאות: (1) ביום 18.6.2015 היתקשרה המערערת בהסכם למתן אשראי וניכיון שיקים עם הנאשמת, אשר מכוחו נכתה הטוענת שיקים שנמסרו לה על ידי הנאשמת בהקף של עשרות מיליוני שקלים, וכן נתנה אשראי לנאשמת בסכומים המצטברים לכדי מיליוני שקלים.

...

ההחלטה נושא הערעור דנן עוסקת בדחיית טענת המערערת כי היא מחזיקה בזכות כאמור ביחס לחלק מהרכוש התפוס, ולכן אין לאפשר את חילוטו.

בחינת הסכם השעבוד ("אגרת חוב") מיום 14.12.2015 לאורם של מבחנים אלה, מוביל לטעמי למסקנה שענייננו בשעבוד צף ולא בשעבוד קבוע.

המסקנה הנובעת מן האמור היא, כי עד למועד בו החליטה הנושה-המערערת להתערב ולפעול למימוש זכויותיה, השליטה בהמחאות נתונה בידי הנאשמת והיא רשאית לעשות בהן שימוש במהלך העסקים הרגיל.

במחלוקת זו, אני סבור כדעתה של חברתי השופטת ג' כנפי-שטייניץ, כי בנסיבות המקרה דנן, המדובר בשעבוד צף. ודוק: אין מדובר בהמחאה על דרך השעבוד של זכות ספציפית, כמו המחאה על דרך השעבוד של כספים שקבלן אמור לקבל ממזמין ספציפי על פי חוזה ספציפי, או של דמי שכירות של נכס ספציפי.

הנתבעים 2 ו-3 עשו שימוש לרעה במסך ההיתאגדות, העסיקו את התובעים תוך קפוח זכויותיהם מכוח משפט העבודה המגן, שילמו להם שכר ב"שחור", התנהגו כלפיהם בחוסר תום לב ותוך הפרת חובות האמון של מעסיק כלפי עובדיו ולפיכך יש להרים את מסך ההיתאגדות ולחייב את הנתבעים 2 ו-3 באופן אישי בזכויותיהם של התובעים.

אמנם, בשולי חוות דעתו רו"ח ברלב הצביע על התובעים כאחראים לחוסר הכספי עקב "רשלנות" אפשרית לטענתו בגביית הכספים ולחלופין עורר חשד למעילה בכספים, אלא שבעניין זה חרג רו"ח ברלב מסמכותו שכן ביסס את מסקנותיו בתצהיר תשובות התובעים לשאלון ובתמלילי ההקלטות בין הצדדים, כמי שקבל יש מאין סמכות שיפוטית בהליך דנן.

עמדה על כך גם חברתי כב' השופטת (כתוארה אז) יפית זלמנוביץ, במסגרת החלטתה מיום 25.9.20 בזו הלשון: "צודקת החברה, כי תצהיר העדות הראשית של התובעים כמו גם כתב התביעה מגלה טפח ומכסה טפחיים בכל הנוגע לעמלות ששולמו, לכאורה, לתובעים על ידי הנתבעת. התצהיר כולל אמירות כוללניות כגון: כל סכום שקבלה (הנתבעת בכתב התביעה שכנגד – י.ז.ג) שולם ע"י התובעת לאחר בדיקה של המגיע לה", "הנתבעת לא נטלה ממכל שיק ללא עידכון התובעת וקבלת אישורה" (ר' סעיפים 13, 9 לכתב ההגנה לתביעה שכנגד).

בהתאם למצב המשפטי במועד הרלוואנטי לתביעה וכיום, מסך ההיתאגדות יורם באותם מקרים בהם נעשה שימוש לרעה בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, כדי להונות אדם, לקפח נושה או לחלופין, לעשות מעשה שפוגע בתכלית התאגיד, תוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתו לפרוע את חובותיו.

התביעה שכנגד לטענת מר ביטון התובעים היו אמונים על גביית הכספים מלקוחות החברה ומברור שנערך עולה כי לקוחות המעבר הותירו "חובות פתוחים" בסך של כ- 1,159,498 ₪.

...

החברה לא עשתה מאמץ להוכיח את טענותיה בעניין זה, לא הוכיחה כי רשימת לקוחותיה מהווה סוד מסחרי מוגן, לא הוכיחה כי התובעים עשו שימוש ברשימת לקוחותיה או כי פנו ללקוחותיה תוך הפרת התחייבתם ולפיכך לא מצאנו יסוד לטענותיה של החברה בעניין זה ולפיכך גם טענותיה אלו נדחות בזאת.

] סוף דבר   אשר על כן, תביעתם של התובעים מתקבלת בחלקה והתביעה שכנגד נדחית.

אמנם התביעה נגד הנתבעים 2 ו-3 נדחית, בשים לב כי הנתבע 3, הינו הבעלים של הנתבעים 1 ו-2, וממילא עד מטעמה של הנתבעת 1, לא מצאנו מקום לפסוק את הוצאות לטובתו בגין דחיית התביעה נגד הנתבעים 2 ו-3.