תביעה כספית בגין אי תשלום עלויות פרויקט פיילוט תאורה

זה המקום לציין גם, מעבר לצורך, כי טענת התובעת לפיה הנתבעת 2 גילתה אדישות לתמורה שצריכה היתה לקבל מהנתבעת 1 וכי היתנהלותה זו נבעה מרצונה של הנתבעת 2 לקבל זכויות וטובות הנאה ביחס לעיסקאות אחרות שביצעה עם הנתבעת 1, על חשבונה של התובעת, לא הוכחה כלל ועיקר, ונותרה בגדר "טענה בעלמא", חשד של התובעת ותו לא. היות ותביעת הסלרי נדחתה, הרי שיש לדחות גם את התביעה שהוגשה בגין הנזקים הנלווים, שמקורם בטענות בדבר פגיעה בתזרים המזומנים של התובעת ולריביות שנאלצה לשלם בגין ההלוואות שנטלה לצורך המשך קיום עסקיה.

התובעת טענה, כי על הנתבעת 1 לשלם לה בקשר עם עסקת החסה את ההפרש בין הסכום שהייתה אמורה לקבל, בסך של 0.5 יורו ליחידת חסה, לבין המקדמה ששולמה לה, או לחילופין, תשלום בגובה עלויות הייצור, לפי גידול של 15 דונם, בסך של 180,000 ₪, בנכוי המקדמה ששולמה לה. לטענת התובעת, יש לדחות את טענת הנתבעת 1 לפיה הוסכם כי התמורה תיקבע בהתאם לתוצאות המכירה, ונטען כי בכל מקרה, הנתבעת 1 לא הוכיחה מהי התמורה שהתקבלה בעד החסה, וכן את טענתה כי מחיר החסה הופחת בשל איכות החסה הירודה.

כמו כן, טענה התובעת כי יש לחייב את הנתבעת 1 בנזקים נלווים שנגרמו לה, כאשר הכוונה הינה לריביות שנאלצה לשלם בגין הלוואות שנטלה בעקבות אי העברת התשלום עבור החסה.

אולם, מאחר ושיווק החסה הוגדר מראש על ידי שני הצדדים כשיווק ניסיוני, מעין "פיילוט", תוך ששני הצדדים מודעים לסיכון הכרוך בייצוא חסה ומוכנים ליטול על עצמם סיכון זה, הרי שלא סוכם על מחיר מינימום ליחידה, אלא שהתמורה הייתה כפופה לתמורות שעתידות היו להיתקבל משיווק החסה בחו"ל, בפועל.

בעיניין זה יש להפנות גם לעדותו של רוה"ח של התובעת, מר מצליח פרטוק, אשר העיד כי ניתן בפועל לבצע הפרדה בין הוצאות החסה לבין יתר ההוצאות, גם אם הדבר כרוך במאמץ ובעלות כספית נוספת (ראו עמ' 57,שורות 7-22).

כזכור, טענת הנתבעת 1 הייתה כי מאחר ומדובר היה בפרויקט ניסיוני, אזי התמורה הייתה כפופה למכירות בפועל משיווק החסה בחו"ל. מאחר והתובעת לא הוכיחה כי סוכם על תמורה אחרת, יש לבחון האם יש מקום לחייב הנתבעת בתשלום נוסף , בהנחה שהתמורה אכן נקבעה בהתאם לתוצאות המכירה בפועל.

...

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בעניין זה, אני סבור כי יש לקבל את עמדת הנתבעת 1 לפיה, הנתונים שהוצגו על ידה הם הנתונים העדכניים ביותר של התקבולים ששולמו לה על ידי הלקוח בחו"ל עבור שיווק החסה שגודלה על ידי התובעת, וכי טענה זו, ביחס להכנסות שהתקבלו בפועל, לא נסתרה על ידי התובעת.

סוף דבר התובענה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת 1 הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪ ולנתבעת 2, בסכום כולל של 20,000 ₪.

לפניי תביעה כספית בסך 67,794 ₪ שעניינה אי תשלום תמורה בגין עלויות שנשאה בהן התובעת בגין פרויקט פיילוט, בו הותקן בקר תאורה בשטח המועצה, שמטרתו חסכון בתאורת הרחובות.

הנתבעים לא חתמו על כל הסכם עם התובעת להתחייבות אישית כספית בגין הפרויקט, אלא פגישותיהם נעשו במסגרת עינייני המועצה שבה משמשים הנתבעים 2-3 כבעלי תפקידים.

...

מכל האמור, שוכנעתי כי התובעת לא הצליחה להוכיח תביעתה ברף האזרחי הנדרש.

יתר על כן, מצאתי כי גרסת הנתבעים עדיפה על פני גרסת התובעת ושוכנעתי כי לא דובר על כל תשלום ביחס לפרויקט הפיילוט.

נוכח כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.

על אף שתובעים 1 - 3 סברו, בהתאם למצגיו של יהודה, כי הפרויקט עם מרפאות אשכול ומר טנא מתקדמים יפה, דיווח להם יהודה בחודש פברואר 2004, שמר טנא הודיע על הפסקת הפרויקט.

כך, תובעים 1 - 3 התחייבו להעניק לחברה, באמצעות חברת אורדן, שירותי ניהול, משרד ומזכירות, וכן תשלום שכר חודשי למיליק לצורך שיווק ומכירות תוכנת ICM.

פרויקט הפיילוט במרפאות אשכול נמשך חודשים ארוכים ובסופו הסתיים בכשלון, עת הודיע יהודה לתובעים ביום 17.2.04 כי מר טנא החליט להפסיק את הפרויקט.

לגירסתו של יהודה, בפגישה שנערכה בין יהודה למיליק בסוף חודש פברואר 2004, הסביר לו האחרון כי מאחר שהם אינם רואים עוד סיכוי להצלחת החברה ולנוכח מצבה הכספי הרעוע של חברת אורדן, החליטו תובעים 1 - 3 להפסיק את המימון הדרוש לחברה לצורך פעילותה, זאת על אף התחייבויותיהם על-פי הסכם המייסדים [סעיף 61 ל-נ/3].

גם יהודה הציג גרסה דומה, לפיה בחודש פברואר הודיע לו מיליק בשם התובעים 1 - 3 כי החליטו להפסיק את המימון לחברה, מאחר שאינם רואים סיכוי להצלחת החברה [ס' 61 ל-נ/3].

...

סוף דבר – התביעה מתקבלת בחלקה כמפורט להלן: אני קובע ומצהיר כי תובעת 4 הינה בעלת הזכויות הבלעדית בתוכנת ICM אני מצהיר כי הנתבע 1 הפר את הסכם המייסדים.

אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובעת 4 סך 100,000 ₪ ליום מתן פסק הדין.

לנוכח התוצאה אליה הגעתי אני מחייב את הנתבע 1 לשאת בהוצאות התובעים בסכום גלובאלי על הצד הנמוך (בהתחשב בתוצאת פסק הדין) בסך 4,500 ₪ וכן בשכ"ט ב"כ התובעים בסך 25,000 ₪ (בהתחשב בתוצאת פסק הדין אך גם בהתחשב בהיקף ההליכים).

לאחר השלמת ההליכים המקדמיים הוגשו תצהירי עדות ראשית – מטעם התובעת הוגש תצהירו של אהוד הכט, מנהל כספים בתובעת (להלן : "הכט") וכן חוות דעת של המהנדס האזרחי מר יצחק פויירשטיין (להלן: "המומחה"), אשר חיווה את דעתו בשתי שאלות: "מהו הסכם פאושלי והאם במקרה זה ההסכם הפאושלי היתקיים בבצוע הפרויקט". התובעת בקשה לזמן ללא תצהיר את מיכאל, ובהסכמת הנתבעת נעתרתי לבקשה.

לשיטתה של הנתבעת, המתינה התובעת "כזאב המחכה לטורפו, לאישור מע"צ בדבר קבלת העבודות, או אז החלה לעלות טענותיה ולדרוש כספים חזרה". בסעיף 25 לכתב ההגנה הנתבעת הודתה כי התמורה בסך 11.5 מיליון ₪ הקבועה בהסכם נקבעה "על פי הסתמכות הצדדים על כי עלות העבודות הנה בסך של 11.5 מיליון ₪". יחד עם זאת, טענה הנתבעת כי לשון ההסכם בינה לבין התובעת קובעת במפורש, כי התמורה הנה "פאושלית". הנתבעת ציינה בסעיף 97 לכתב ההגנה, שהצעת המחיר ששלחה בתחילה לתובעת הייתה גבוהה בהרבה מזו שסוכמה בסופו של יום, אולם לאחר שנוהל מו"מ בין התובעת לנתבעת, במהלכו נדונו גם שיטות ביצוע שונות שבהן ניתן יהיה לבצע את עבודות התיקונים (בכפוף להסכמת מע"צ), הסכימה הנתבעת להפחית את הצעת המחיר מטעמה לסך של 12 מיליון ₪.

הנתבעת טענה כי בעקבות הזכות שנקבעה בהסכם, פנתה לקבל את אישורה של מע"צ לשינוי בשיטת העבודה ומע"צ אכן הורתה על ביצוע פיילוט של שיטת השרוול באיזור מוגדר, לבחינת ההתכנות לבצוע תיקונים בשיטה זו. הנתבעת מפנה לפרוטוקול ישיבה מיום 20.11.11, שם נאמר בין היתר: "לאחר בחינת תוצאות פיילוט התיקון של קוי הנקוז, יוחלט על שיטת הטיפול בשאר קוי הנקוז הפגומים בפרויקט" (ראו נספח ו' לכתב ההגנה המתוקן).

הנתבעת ציינה שנטל ההוכחה מוטל על כתפי התובעת והיא כשלה מלהרימו, וזאת בשעה שאיש לא מנע ממנה להגיש חוו"ד ביחס לסכומים שלשיטתה מגיעים לה. הוסיפה הנתבעת וטענה, שבחישובה הסתמי בכתב התביעה, שאינו נתמך כאמור בראיות, היתעלמה התובעת מכלל העבודות שבוצעו על-ידי הנתבעת בפרויקט, היתעלמה מהתקורות שנדרשו לצורך ביצוע העבודה, היתעלמה מאחוז הרווח הממוצע, נימנעה מלשקלל את התקופה הקצרה שהנתבעת נטלה על עצמה לבצוע העבודות הרבות ואת הסיכון שנטלה על עצמה ביחס לתשלום פיצוי מוסכם במקרה של איחור בבצוע עבודה ושלביה.

עשיית עושר – האמנם? גם בעיניין זה די להפנות לסעיף 48 לפס"ד דמרי: "לבסוף, קיים קושי לזכּוֹת את דמרי בהשבה מכוח דיני עשיית עושר, מקום שבו החובה לשאת בהוצאות הפיתוח הוא פועל יוצא של חיוב חוזי, ברור ומפורש, שנטלה דמרי על עצמה במסגרת המיכרז וחוזה הפיתוח, מבלי לפצות פה בעיניין זה מבעוד מועד. כלל גדול הוא, כי "צד שהעביר טובת הנאה במסגרת חוזה תקף איננו יכול לטעון כלפי המקבל כי התעשר שלא כדין על חשבונו [...] החוזה שנוצר מהוה 'עילה' או 'צידוק' לרווח שהפיק המקבל לפיו. זהו גם שורשו של הכלל החשוב שלפיו כאשר קיים חוזה בין הצדדים, אין מקום לתביעה בגין עשיית עושר לגבי מה שנכלל בחוזה. במקרה כזה אין המקבל זוכה בטובת הנאה 'שלא על-פי זכות שבדין'" (**** פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך א' 118 (מהדורה שנייה, 1998); מיכל אגמון גונן, ההשבה בהקשרים חוזיים, 65 (2001))". במקרה שלפנינו התובעת לקחה על עצמה חיוב לשלם סך של 11.5 מיליון ₪ במסגרת הסכם הבצוע ולפיכך אין מקום לתביעה בגין עשיית עודר לגבי התמורה שנכללה בהסכם.

...

לכך אוסיף, בזהירות המתבקשת, כי קיימת מידה מסוימת של תמימות במסקנה שלפיה חברה מנוסה כמו דמרי, תותיר את סוגיית השבת הוצאות הפיתוח – הכרוכה במיליוני שקלים – תלויה על בלימה; על סעיף נידח, המצוי 'מחוץ לאור הזרקורים', כזה שלכל הפחות עשוי להיות נתון לפרשנות; והכול מבלי לפנות לרמ"י וללבן את הנושא מבעוד מועד".

הגעתי לכלל מסקנה שלמעשה התובעת היא זו שמבקשת היום מבית המשפט ל"שכתב" את הסכם הביצוע ולהוסיף את אותו סעיף שנגרע, ואין כל מקום להורות כך. זאת ועוד – גם אם הייתי מקבלת את טענת התובעת לפיה היתה נדרשת הסכמה פוזיטיבית של התובעת לשינוי שיטת העבודה וזו לא ניתנה (ולא כך אני סוברת, ראו עדות מיכאל, המלמדת לכל הפחות על הסכמה שבשתיקה), עדיין הדבר לא היה מוביל לקבלת התביעה.

מכל הטעמים הללו,אני מורה על דחיית התביעה.