תביעה כספית בגין אי פינוי דירה לאחר תום חוזה שכירות

בפני תביעה כספית בסך 542,502 ₪.

התובעת הנה חברה עירונית בבעלות מלאה של עריית ראש העין ומהוה הזרוע הביצועית שלה לקידום פרויקטים בעיר בכלל והתקשרות עם הנתבעת בהסכם נשוא התביעה בפרט.

הסעד המבוקש הנו פיצוי מוסכם בגין אי פינוי המושכר לאחר תום תקופת השכירות החל מיום 1.1.2019 ועד ליום 31.7.2020 בסך של 24,000 ₪ בצרוף מע"מ כפול 19 חודשים ובסך הכול 533,520 ₪ כולל מע"מ. לכך יש להוסיף הפרישי הצמדה (מיום 1.1.2019 ועד ליום 15.2.2021) בסך של 8,982 ₪ כולל מע"מ. לחלופין נטען כי בהחזקת המושכר מיום 1.1.2019 ועד 31.7.2021 עשתה הנתבעת עשיית עושר ולא במשפט על חשבון התובעת ולפיך יש לחייב את הנתבעת בתשלום דמי שימוש ראויים בסך 8,000 ₪ בצרוף מע"מ ובסך הכול 177,840 ₪ כולל מע"מ. יש להוסיף הפרישי הצמדה עד ליום 15.2.2021 בסך של 2,994 ₪ כולל מע"מ. בכתב ההגנה נטען, כי הנתבעת ביטלה את ההסכם כדין לנוכח ההפרה היסודית ע"י התובעת את הוראות ס' 10,17,22 ו-24 באופן המקנה לה את הזכות לבטלו בהתאם לסעיף 36 להסכם.

דיון מהראיות עלה בבירור כי הסיבה להפסקת פעילות משרד המכירות של הנתבעת במיתחם (אחרי יותר מחמש שנים של פעילות) לא היתה הטענות ללכלוך ואי עמידה בהתחייבויות התובעת לגבי פיתוח סביבתי, שלוט וכו', אלא העובדה כי סיימה לבנות את הפרוייקט אותו שיווקה, וחפצה להעביר את משרד המכירות לדירה לדוגמא באתר הפרוייקט, משקולי נוחות ויעילות, וסביר כי גם שקולי עלות.

...

משלא פינתה הנתבעת את המושכר התובעת הסכימה לפנים משורת הדין כי הנתבעת תשלם סכום מופחת בגובה דמי השכירות הרגילים בלבד החל מיום 1.1.19 אולם הנתבעת לא הסדירה את החוב.

לפיכך טענת הקיזוז בין הפרות מצד התובעת, נדחית.

הנתבעת לא זימנה לעדות את העובד לשעבר אלי כהן, שלטענתה בא בדברים עם נציגי התובעת והבין כי עמדתם היא שאין דחיפות בפינוי המבנה ויש הסכמה להשארתו במגרש עד הודעה אחרת, והמסקנה המשפטית העולה מכך חלה גם כאן.

לאחר שניתן פסק הדין (בהיעדר הגנה) במסגרת התביעה לפינוי מושכר שהגיש התובע שכנגד כנגד התובעת, פינתה האחרונה את המושכר ביום 8/11/18 והותירה אחריה חובות של שכר דירה וכן חובות חשמל וכבלים החל מחודש 2/2018.

על רקע טענות ההגנה של התובע שכנגד וההתנהלות הנטענת של התובעת (ובהמשך להגשת שיק הבטחון לבצוע בהוצאה לפועל), הגיש האחרון בד בבד עם כתב הגנתו כתב תביעה שכנגד במסגרתו עתר לסעדים הכספיים הבאים: חובות שמקורם בהפרה הנטענת של הסכם השכירות: (1) 26,200 ₪ בגין האיחור הנטען בפנוי המושכר (לפי 200 ₪ ליום ובהתאם לסעיף 12ב להסכם); (2) 7,200 ₪ בגין פיצוי מוסכם שמקורו באי פינוי הנכס לפי סעיף 12ג להסכם השכירות; (3) 10,080 ₪ דמי שימוש ראויים בשווי דמי השכירות ממועד סיום השכירות ביום 1/7/18 עד ליום הפינוי בפועל 8/11/18; (4) 2,000 ₪ + מע"מ עלות מכתבי ההתראה של בא כח התובע שכנגד; (5) 252 ₪ - עלות שליחויות.

מקום בו התובעת לא חולקת כי הנכס פונה בחלוף כארבעה חודשים מתום תקופת השכירות החוזית (נקבעה כאמור עד ליום 30/6/18), הרי שעל פניו היא אמורה לחוב בתשלום דמי שכירות וכן בסנקציות אודות הפרת ההסכם בגין אי פינוי המושכר.

...

על רקע מחלוקת שנתגלעה בין הצדדים באשר להמשך תקופת השכירות, הגיש התובע שכנגד ביום 7/10/18 תביעה לפינוי מושכר (תא"ח 13832-10-18) ולאחר שהתובעת לא התגוננה באותו הליך, נעתר בית המשפט ביום 3/12/18 למתן פסק דין בהעדר הגנה.

הנני מחייבת את התובעת לשלם לתובע שכנגד סך של 7,500 ₪.

לאור מסקנתי בעניין הפגיעה בפרטיות ובזיקה למבוקש בסעיף 36 לסיכומי התובע שכנגד, הנני מורה למזכירות להסיר מתיק בית המשפט את כתב התביעה של התובעת ולסרוק אותו מחדש ללא התסקיר שצורף.

באופן זה יטופל גם המסמך שהוגש במסגרת תאד"מ 31049-06-21 ביום 14/6/21 (בקשה מס' 3) מקום בו התסקיר נכלל גם בכתב בי-דין זה. לאור הסכום הנמוך אותו מצאתי לפסוק (ביחס לתביעה שכנגד שהועמדה כאמור על סך 200,000 ₪) ולאור דחיית מרבית טענות התובע שכנגד, הנני מורה שכל צד יישא בהוצאותיו.

התובעת לא ידעה לומר מדוע לא צורפה חוו"ד שמאית (עמ' 2-3) וחסרונה של חווה"ד צריכה לפעול לחובת התובעת, שכאמור הייתה מיוצגת ומלווה ע"י עו"ד, שאין זה נכס יחיד שהיא משכירה ושחזקה עליה שהיא מבינה את החשיבות שהייתה להגשת חוו"ד בתביעה כספית בסכום גבוה מאוד כפי שהגישה.

החשבוניות שכן הוגשו מהוות ראיה חלשה, ובכל זאת, הנתבע כן הודה שהוא שבנה קיר גבס (עמ' 23 לפרוטוקול), שהוא לא פינה את תכולתו מהדירה (עמ' 19 לפרוטוקול) ושהוא הלחים סגירת חלון וגם קדח חורים סטנדרטיים בקירות להעברת כבלים.

חוב בגין אי פינוי הבית במועד הצדדים הסכימו במסגרת ההסכם על שכירות לשנה שתסתיים ביום 14.7.17.

אשר על כן אני דוחה את דרישת התובעת לפצוי כספי בנוגע לאבדן שכירות לאחר תום תקופת ההסכם מול הנתבע.

...

אשר על כן אני מאשרת את דרישת התובעת ביחס לתשלום הארנונה בסך 12,872 ₪.

אשר על כן אני דוחה את דרישת התובעת לפיצוי כספי בנוגע לאבדן שכירות לאחר תום תקופת ההסכם מול הנתבע.

סוף דבר הנתבע ישלם לתובעת את הסכומים הבאים: סך של 17,000 ₪ בגין הוצאות הפינוי, סיוד ושיפוץ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום החשבונית (18.1.18) ועד למועד התשלום בפועל.

ההליך דנן בתביעה דנן תובעים התובעים סעד כספי בגין שלושה רכיבים: פיצוי מוסכם בגין איחור בפנוי הדירה - סך של 28,500 ש"ח (300 ש"ח ליום כפול 95 ימי איחור); סך של 1,360 ש"ח בגין חוב לועד הבית, שלא שולם על ידי הנתבעים; סך של 11,319 ש"ח בגין הוצאות הגשת תביעת הפינוי.

דיון והכרעה ראש הנזק של פיצויים בגין איחור בפנוי המושכר למעשה אין מחלוקת עובדתית על כך שהנתבעים נותרו להתגורר בנכס ממועד תום תקופת השכירות הראשונה על פי ההסכם ועד יום 5.12.2022, ללא ששלמו דמי שכירות בגין תקופה זו. על פי סעיף 15.1 להסכם, בגין כל יום איחור בפנוי הדירה, נקבע פיצוי מוסכם בסך 300 ש"ח. התובעים תבעו בגין רכיב זה סך של 28,500 ש"ח בגין 95 ימי איחור בפנוי.

עוד אוסיף, כי טענת הנתבעים לנזקים כבדים שלא אפשרו להם הנאה מהדירה בתקופת המגורים, נסתרת מהעובדה שבקשו להאריך את ההסכם ואף נותרו להתגורר בדירה בפועל במשך למעלה משלושה חודשים לאחר תום תקופת השכירות.

...

יוצא אפוא כי על הנתבעים לשלם לתובעים, בגין רכיב זה, סך של 18,500 ש"ח. ראש הנזק של אי-תשלום דמי וועד גם בעניין זה, אין הכחשה מצד הנתבעים לכך שלא שילמו את דמי הוועד הנתבעים, אלא שלטענתם נמנעו מלשלם לוועד את הסכום האמור בשל נזק לצנרת אשר גרם להצפה בדירה.

אשר על כן, גם לו היה מקום - מבחינת סדרי הדין - לקבל לתיק את כתב התביעה שכנגד (ואין הדבר כך), הרי שדין הטענות להידחות לגופן, בשל מעשה בית-דין.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, עולה כי על הנתבעים לפצות את התובעים בסך כולל של 19,860 ש"ח (סך של 28,500 ש"ח בגין פיצוי מוסכם, בניכוי 10,000 ש"ח שכבר מומשו, ובתוספת 1,360 ש"ח בגין דמי וועד שלא שולמו).

לפניי תביעה כספית על סך 47,608 ₪, התובעות הן הבעלים של דירה, אותה השכירו לנתבעת 1 לתקופה של 16 חודשים.

סך של 21,600 ₪ בגין דמי שכירות עד ליום 10.7.2023, מועד תום תקופת השכירות החוזית.

כמו כן, אציין כי ביום 4.2.2024 בדיון הוכחות שהתקיים לפניי, טענה הנתבעת 1 שלל טענות לגבי חיובי יתר בגין חשמל ומים אשר לא נטענו בכתב הגנתה, הדבר כמובן מהוה הרחבת חזית אסורה ולפיכך אין אני נידרש לידון בטענות אלה.

לגביי הדרישה לפצוי מוסכם, בבואי לפרש את סעיף 24 להסכם השכירות, אני סבור כי מדובר בתנאי מקובל וסביר המעניק למשכיר פיצוי, על כל יום איחור בפנוי הדירה מעבר למועד שנקבע, כפצוי מוסכם ומוערך מראש.

ראיתי לנכון לסכם בקצרה את עקרי ההכרעות והנמקותיי בתיק זה: לאחר שעיינתי בחומר הראיות ושמעתי את עדויות הצדדים, הגעתי למסקנה כי עדותן של התובעות הייתה מהימנה יותר, וכי הנתבעות הפרו את התחייבויותיהן החוזיות לתשלום דמי שכירות על פי הסכם השכירות.

...

ראיתי לנכון לסכם בקצרה את עיקרי ההכרעות והנמקותיי בתיק זה: לאחר שעיינתי בחומר הראיות ושמעתי את עדויות הצדדים, הגעתי למסקנה כי עדותן של התובעות הייתה מהימנה יותר, וכי הנתבעות הפרו את התחייבויותיהן החוזיות לתשלום דמי שכירות על פי הסכם השכירות.

לסיכומו של דבר חייבתי את הנתבעות בתשלום דמי השכירות עבור חודש אוקטובר 2022, בסך של 2,788 ₪ כולל ריבית.

סוף דבר בנסיבות העניין התביעה מתקבלת בחלקה, הנתבעות ישלמו לתובעות סך של 11,330 ₪, בתוספת ריבית והצמדה כחוק ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.