תביעה כספית בגין אי מסירת התראות בהוצאה לפועל

לאחר שהופר הסכם המכר משנת 2012, הגיש הנתבע בשנת 2014 שתי תביעות – האחת לפינוי המחזיק והשנייה תביעה כספית כנגד הרוכש עקב אי תשלום בהתאם להסכם הרכישה.

בהנתן הפרה של התנאים דלעיל, קמה לנתבע זכות לפנות את המחזיק מן הדירה באופן מיידי, לאחר מתן התראה בת 7 ימים.

הרוכש לא ביצע את ההפקדה דלעיל ולכן ביום 29.12.14 ניתן פסק דין המקבל את התביעה ומחייב את הרוכש בתשלום סך של 426,940 ₪ בתוספת הפרישי ריבית, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. לאחר מתן פסק הדין, ביום 16.3.16 גיבשו ביניהם הצדדים הסכם פשרה ופנו לעו"ד זייד מנסור, אשר ייצג את התובעים אותה עת, בבקשה ליתן תוקף של פסק בוררות להסכם זה. על פי תנאי ההסכם, הרוכש מאשר כי הנו חב לנתבע את הסכומים שנפסקו במסגרת פסק הדין שניתן בתביעה הכספית וכן תשלומים נוספים בהתאם להסכם המכר אשר סכומם הכולל (הנומינלי) מגיע לסך של 1.2 מיליון ₪.

בחודש ספטמבר 2017 ולאחר שהתובעים הפרו את ההסכמים שנערכו עמם, פתח הנתבע תיק הוצאה לפועל שמספרו 505183-09-17 לפינוי המחזיק מהדירה.

הסמכות לידון בבטול פסק בורר נתונה לבית המשפט המוסמך כמובנו בסעיף 1 לחוק הבוררות ובהתאם לתיקון משנת 2018 והסעד ביסוד ההליך דנן, נתונה הסמכות לבית משפט זה – "'בית המשפט' – בית המשפט המוסמך לידון, לפי כל דין, בעיניין שהוסכם למסרו לבוררות." מאחר שההסכם שקבל תוקף של פסק בורר הנו הסדר כספי בין הצדדים, ומאחר והסכום ביסוד ההסדר הכספי נמצא בתחום סמכותו של בית משפט זה, הרי שבית המשפט מוסמך לידון בתוקפו של פסק הבורר (ראו את רע"א (מח'-חי') 41634-07-19 עריית עראבה נ' בני חאפז עואודה תשתיות וכוח אדם בע"מ (פורסם במאגרים, 23.07.2019)).

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את ההליך על נפתוליו ועיקוליו, בפרט בפרק הזמן שחלף מאז הגשתו ועד עתה, ולאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, אני סבורה כי לא ניתן להיעתר לסעד המבוקש כיום וכי בנסיבות אלה דין התביעה להידחות.

העובדה שבמסגרת הליך זה הוסר חלק נכבד מהמניעויות להן טוענים התובעים, אינה מעלה או מורידה מהמסקנה דלעיל.

נוכח מכלול הנימוקים דלעיל, כיום אין מקום להיעתר לסעד שמהותו הינה אכיפת ההסכם, שכן מדובר בהסכם שהינו בבחינת 'עבר זמנו ובטל קורבנו', בפרט נוכח כל האירועים שהתרחשו מאז שנערך.

לאור האמור לעיל, דין התביעה להידחות.

לפני תביעה כספית בטענה לנזקים שונים שנגרמו לתובעת כתוצאה מאי מסירת מכתב התראה טרם פתיחת תיק ההוצאה לפועל וכן אי מסירת אזהרה לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל, כאשר לטענתה על אף אי ביצוע מסירות כדין, הוטלו עיקולים שונים וננקטו הליכי הוצאה לפועל , תוך כדי פגיעה בזכויותיה.

בהביאי בחשבון את ההלכות וכל הנתונים שלעיל, הריני לפסוק לזכות התובעת את הסכומים האמורים: א. סכום שכר טירחה א' שנוסף לתיק ההוצאה לפועל בסך של 7610 ₪, זאת נוכח אי מסירת ההתראה.

...

בהחלטה שניתנה באותו יום קבעה רשמת ההוצאה לפועל כי דין הבקשה להידחות, זאת הואיל והתובעת עצמה מודעת לתיק ההוצאה לפועל החל מחודש אפריל 19 עת נמסרה לה האזהרה בדבר פתיחת תיק ההוצאה לפועל.

לפי החלטתי הבנק נשא בשכר טרחת המומחית, ולאור מסקנות חוות הדעת מן הדין כי סכום זה יושת על הבנק.

המסקנה כי לא בוצעה מסירה של ההתראה כדין, ואמה של התובעת לא חתמה על אישור המסירה.

לעניין זה נטען כי התובע לא זכה לקבל מכתב דרישה ואת האזהרה בגין התובענה הכספית מאת הנתבעת, וכי רק לאחר בדיקה התברר כי הוא כלל לא התגורר ולא מתגורר בכתובת בה טוענת הנתבעת כי היא מסרה לו מסמכים אלה כדין בכתובת של אביו שנטען כי הוא התגורר עימו.

נטען כי תיק הוצאה לפועל שניפתח נגד התובע בהליך של תביעה על סכום קצוב, ניפתח לאחר שהנתבעת קיימה את כל הוראות החוק הנוגע לכך ובכלל זה המצאת מכתב התראה כדין שלא נענה על ידי התובע והמצאת התובענה הכספית בגינה הגיש זה היתנגדות באיחור.

בהחלטתו של התובע לוותר לחקור את השליח, עד מהותי ומרכזי במחלוקת בין הצדדים, די בכך כדי לדחות את כל טענותיו של התובע לגבי אי מסירת מכתב ההתראה והאזהרה לידיו.

על כן איני נידרש לטענות התובע בתביעה זו ביחס להסכם ההיתקשרות עם הנתבעת ולטענות הנגד שיש לנתבעת כנגדו בעיניין זה. הטעם השני הוא זה הנוגע לענייננו, והוא עוסק בכשרות הפעולות המקדימות בהן נקטה הנתבעת כנגד התובע במסגרת הטלת העיקולים על רכושו כחלק אינטגראלי מבדיקת כשרות הימצאות מכתב הדרישה , התראת הגשת התובענה והאזהרה שלה לתובע.

...

לעניין זה מקובלת עליי ולא נסתרה עדות האב והשכן כי במועד הרלוונטי למסירות, התובע כלל לא התגורר עם האב (עמ' 10 שורות 17-18 ועמ' 11 שורות 15-18 לפר' הדיון) וכי מעולם לא פנה אליהם כל שליח מטעם הנתבעת אף שזה הצהיר בתצהירו כי אביו של התובע סירב לקבל לידיו את המסמכים וכי הוא אימת את דבר מגורי התובע בדירת אביו עם השכן משרקי.

מחקירת עד הנתבעת נמצאנו למדים כי עד זה, על אף חשיבותו ומעצם ידיעתו את העובדות לאשורן מתוקף תפקידו אותה עת, לא הובא לעדות מטעמה.

סוף דבר, מלוא הסכומים האמורים לעיל ישולמו על ידי הנתבעת לתובע בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד תשלומם בפועל.

בזמנים הרלוואנטיים לתביעה, התובע היה חייב כסף לנתבעת, בגין אי תשלום מס ארנונה (להלן: "החוב").

לצורך גביית החוב, הנתבעת פתחה כנגד התובע בלישכת ההוצאה לפועל בטבריה, תיק הוצאה לפועל מס' 505030-10-15 (להלן: "תיק ההוצל"פ"), כאשר נכון ליום פתיחת התיק, החוב עמד על סך של 11,674 ₪.

בעיניים זה אציין שגם ממסמך שצרפה הנתבעת כנספח ד לתצהיריה, ניתן ללמוד שתיק ההוצל"פ היה עדיין פתוח בשנת 2021 שכן במסמך מצויין מועד המצאת ההתראה בתאריך 10.1.23.

ראשית אציין כי בדיון מיום 30.4.23 נידרש התובע להציג לתיק ביהמ"ש אסמכתה להוכחת טענתו בדבר הסיבה בגינה סרב הבנק להעמיד לו משכנתה, והנזק שניגרם לו, לטענתו, בשל כך, אך התובע לא עשה כן. עדות התובע לפיה נימסר לו על ידי יועץ המשכנתאות בבנק כי קיימת בעיה בקבלת משכנתה בשל קיומו של תיק הוצל"פ פתוח, לא הוכחה.

...

בתום הישיבה סיכמו ב"כ הצדדים טענותיהם בעל-פה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי את התובע וב"כ הנתבעת ונדרשתי לסיכומי ב"כ הצדדים, אני מורה על קבלת התביעה, באופן חלקי ואפרט.

מכאן, הרי המסקנה הינה כי רק בשנת 2021 פעלה הנתבעת לסגירת תיק ההוצל"פ וזאת במקום בשנת 2016 עת סילק התובע את חובו אליה, דבר שגרם לתובע לטרטור ולעוגמת נפש.

סוף דבר אני מקבלת את התביעה, באופן חלקי ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הסך של 5000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

שטח החנות הנו 57.10 מ"ר. במהלך שנת 2014 הגישה התובעת תביעה כספית כנגד הנתבעת ומאיה אופקים, בגין אי תשלום דמי ניהול.

לא בוצעה גם מסירה ביד של מכתב ההתראה שהוציאה התובעת לנתבעת, ואכן גב' אברבייה עצמה העידה כי לא ראתה את הנתבעת במשך שנים (עמ' 8 שורה 14).

כמו כן, ככל שלקרן החוב בתיק הוצאה לפועל צורף מע"מ, יש להפחית חיוב זה, כיון שסכום החוב לפי תדפיס החשבון שהציגה התובעת כולל כבר מע"מ. הליכי ההוצאה לפועל כנגד הנתבעת בתיק 500542-06-19 יימשכו כסדרם, תוך הפחתת הסכומים האמורים מסכום קרן החוב נכון למועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל.

...

לפיכך, אני סבורה כי אין מקום לחייב את הנתבעת בתשלום ריבית פיגורים, אשר לפי דפי החשבון הסתכמה בסך של 16,477 ₪, ובצירוף מע"מ בסך של 19,278 ₪.

בסיכומו של דבר נקבע כי "נוכח התחייבותם החוזית של המנוחים לתשלום דמי הניהול מכוח הסכם הניהול הראשון וכן נוכח התחייבותו החוזית של שלמה לתשלום דמי הניהול מכוח הסכם הניהול השני – יש לראות הן את הבעלים והן את שלמה כמחוייבים חוזית בתשלום דמי הניהול. עם זאת, אין מקום להשתת הפרשי הצמדה וריבית על הבעלים בגין התקופה שקדמה למשלוח מכתב ההתראה הראשון לבעלים". סעיף 54 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע כי "שנים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם חייבים יחד ולחוד". סעיף 55 (א) לחוק החוזים קובע: "שנים שחייבים יחד ולחוד, רשאי הנושה לדרוש את קיום החיוב, כולו או מקצתו, משניהם כאחד, או מכל אחד מהם בנפרד, ובלבד שלא ייפרע יותר מן המגיע לו". בענייננו המדובר בחיוב אחד – חוב דמי ניהול.

סוף דבר בשקילת מכלול הטענות שהועלו הגעתי למסקנה כי דין ההתנגדות להתקבל ביחס לסכומים הבאים: 1,435 ₪ בעניין הגלאים; 1,328 בגין הפרשי מדדים שקדמו לתקופת התביעה, וכן סך של 19,278 ₪ (כולל מע"מ) בגין ריבית הפיגורים.