תביעה כנגד לשכת ההוצאה לפועל

דמי תיווך לא שולמו לתובע על ידי הנתבעת, והוא הגיש בקשה לבצוע תביעה נגד הנתבעת, ללישכת ההוצאה לפועל.

...

בהינתן מכלול האמור, אני קובעת כי התובע הוא שניסח וכתב את הסעיף הנוסף בנוסח זיכרון הדברים שצורף לכתב התביעה, ומשעשה כן, הרי שבהתאם לסעיף 12 לחוק המתווכים הוא אינו זכאי לקבל דמי התיווך מושא ההליך דנן, וגם מטעם זה, דין התביעה להידחות.

סוף דבר, אני מקבלת את ההתנגדות ודוחה את התביעה.

למען הסדר הטוב, אציין כי יתר טענות הצדדים, ובהן טענת התובע לפיה בשלב מסוים נאותה הנתבעת לשלם לו חלק מדמי התיווך, לא נעלמו מעיני, אלא שאין בהן כדי לשנות המסקנה האמורה לעיל.

לאחר כל אלה, הגיש התובע את התביעה נגד הנתבע, לישכת ההוצאה לפועל והמומחה מטעם בית המשפט.

...

לאור האמור, אני סבור כי יש מקום לחייב בהפקדת ערובה.

בהתחשב במהות הסעד המבוקש במסגרת התובענה, הפקדת ערובה בסך של 20,000 ₪ נראית סבירה בעיניי וכך אני קובע.

המזכירות תמציא החלטתי לצדדים ותקבע את התיק לתזכורת פנימית ליום 8.11.2021 לצורך בדיקת ההפקדה.

אולם, כפי שאפרט, התובעים הוכיחו כי התביעה אותה הגישה מי-רם בסופו של דבר – תביעה על סכום קצוב המוגשת במישרין ללישכת ההוצאה לפועל – הוגשה על ידי התובעת הלא נכונה (על ידי מי-רם ולא על ידי האגודה); נטענו בה עובדות שאינן אמת בדבר קיום התנאים להגשת תביעה מסוג זה (בענין חוזה בין מי-רם לבין התובעים); ולא היה לתובעים כל חוב כלפי מי-רם (והתובעים אף הלכו כברת דרך להוכיח שלא היה להם חוב כלשהוא, אף לא כלפי האגודה, בעת שהוגשה התביעה על סכום קצוב נגדם).

...

המסקנה היא שאם עיקול המוטל בידי לשכת ההוצאה לפועל נכנס לגדר סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, המצאת צו עיקול בידי צד להליך משפטי, אשר מהווה "צד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים", נכנסת גם כן לגדרו של סעיף זה. עיקול במסגרת תיק הוצאה לפועל ללא החלטת רשם הוצאה לפועל מי בלשכת ההוצאה לפועל החליט על העיקולים מושא טענות התובעים? סעיף 21 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, מסמיך את הרשם לצוות על עיקול מיטלטלין של החייב.

נזק גוף (לרבות נזק נפשי), ועוגמת נפש התובעים לא הביאו כל חוות דעת רפואית כדין בענין גרימה או החמרה של נזק גוף (לרבות נזק גוף בתחום הנפשי), ודין התביעה לפיצוי בגין נזק גוף להידחות.

לאור נסיבות ענייננו, כפי שפורטו לעיל, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע (שהוא הנכה מבין התובעים, נגדו, מעבר לכל יתר התרשלות מי-רם, אסור היה להפעיל הליכי הוצאה לפועל), בגין עוגמת נפש, סך של 25,000 ₪, ולתובעת, בגין עוגמת נפש, סך של 10,000 ₪.

כן תשלם הנתבעת לתובעים יחד ולחוד, בגין החזר חלקי של האגרה, סך של 875 ₪, וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 5000 ₪.

ביום 7.9.2017, הודיעה התובעת לשני הנתבעים כי היא אינה צד למחלוקת שביניהם והיא רואה בשניהם כמי שחייב בתשלום הארנונה לתקופה זו, היות שאיש מהם לא שילם את הארנונה הוגשה התביעה כנגד שניהם בלישכת ההוצאה לפועל.

...

בנסיבות אלו, אני מקבלת את גרסתו של הנתבע 2 (קזאם) וקובעת כי לא היה מחזיק בנכס והתביעה נגדו נדחית.

משהתנהל הליך מלא אני קובעת כי התובעת תישא בהוצאות הנתבע 2 בסך 3,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך כולל 7,500 ₪.

מקום שהנתבע 1 (חמדאן) לא הוכיח כי הנכס הוחזק על ידי אחר ובהיותו הבעלים הרשום של הנכס, אני מורה כי חיוב הארנונה בגין כל תקופת החוב לרבות כל ההצמדות והריביות החוקיות, יחולו על הנתבע 1.

התובעת הגישה תובענה נגד הנתבעת בלישכת ההוצאה לפועל במסגרת תיק 517440-02-21.

...

במהלך הדיון, אף הציע בית המשפט כי הנתבעת תשלם בתשלומים סכום של 5,400 ₪ (וזאת גם אם נלך לפי שיטתה כי יש לחייבה רק מיום 6.3.2014 משחלה התיישנות כלפי חיובים קודמים וכי עזבה את הנכס בשנת 2017 – לפי תצהירה שלה ובהתחשב בטענותיה כי עזבה את הנכס אף ללא צורך בהוכחה לשם סיום המחלוקת, עת מדובר במשפחה בת 7 נפשות עבור 3 שנים שלא שולם דבר, לאמור 150 ₪ לחודש, או בחשבון דו-חודשי כ-300 ₪ ולא כפי שנדרש עבור 7 שנים ולמעשה עולה כי זהו 128 ₪ לחודש למשפחה של 7 נפשות שלפחות מרביתם התגוררו בבית וזאת אם נחשב עד ספטמבר 2017 כמועד אשר עלה ובל נשכח כי הנתבעת לא רק שלא הציגה חוזה שכיורת אלא גם לא שינתה את כתובתה ולא יכולה הייתה לנקוב תאריך מדויק), והיה ולא תעמוד בהם, החוב יחזור לשפעול בלשכת ההוצאה לפועל.

כפי שהעיר בית המשפט בדיון: "בית המשפט מנסה להביא את הצדדים לפשרה באופן שהנתבעת תשלם קרן לפי כתב התביעה המתוקן שלקח בחשבון את תקופת ההתיישנות שנמחקה ותשלם החל משנת 2014 (מרץ) ועד ספטמבר 2017 כאשר לטענתה דרה בחדרה בשנת 2016 הגם שלא הייתה הודעת חדילה ולכן נתבקשה להציג את חוזה השכירות שאמרה שהתגוררה בעין הים וכי יש לה שני הסכמי שכירות אולם עד עת לא הציגה אחד. מכל מקום, גם אם לא גרה בבית (בדימונה- א"מ) והבית בבעלותה ולא טענה כי מישהו אחר שכר, הרי שלא הייתה צריכה ועל כך לא תחויב רק דמי שימוש קבועים הקושי וגם אם מדובר בשנת 2016 יש לשלם. לדבריה היו במעצר וגם תקופה בבית החולים אולם אין בכך פטור כפי שהוסבר לה כמו שאם לא גרים בבית חצי חודש עדיין משלמים שכר דירה ולכן אם לא הייתה צריכה לא תחויב. עולה כי גם לשיטתה אם צרכו 80 ₪ בחודש (עת מדובר ב-7 נפשות ובכללם 5 ילדים) (ולא נלקח בחשבון צריכה משותפת-א"מ) עדיין עליה לשלם לפי צריכה בלבד כ-3200 ₪. ב"כ התובעת בדק ועולה כי הסכום היה ל-7 נפשות וגם אם 5 – 450 ₪ לחודש. גם אם נלך לפי 150 ₪ לחודש עליה לשלם 5000 ₪ עת התיק בהוצאה לפועל תפח ל-40 אלף והסכימו אף להפחית ל -15 אלף. הצעת בית המשפט היא שהנתבעת תשלם בתשלומים 5400 ₪ והיה ולא תעמוד בתשלומים תחת פסק הדין, החוב יחזור לשפעול בהליכי הוצאה לפועל" (עמ' 2, ש' 4-16).

על כן, מבחינת שורת הדין, הרי שיש לקבל את התביעה ולהורות על שפעול הליכי ההוצאה לפועל.