המדובר בסכומים ששלמו התובעות לקבלני פינוי אשפה פרטיים, כאשר לטענת התובעות, חובתה של הנתבעת היה לפנות את הפסולת ללא כל חיוב של התובעות, וכחלק מהשירותים שמחובת הנתבעת לספק בגין תשלומי הארנונה המתקבלים אצלה.
הנתבעת לפיכך שינתה מצבה לרעה, שכן אין לה היכולת כיום, לבחון הסדרים שהונהגו על ידה בעבר וכל שכן לשנות אותם.
כמו כן, אין עסקינן בתביעת השבה שעילתה במיכרז ו/או בעניינים הנוגעים לתביעה ייצוגית, ולפיכך גם תובענה מנהלית אינה מתאימה במקרה דנן.
"
בהתאם לסעיף 8(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, הסמכות לבית משפט לעניינים מינהליים נתונה לגבי רשויות מקומיות בכל הקשור ל: "החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור של שר הפנים לפי דין, שעניינה העקרי של העתירה הוא החלטה של שר הפנים."
התובעים טענו, כי מאחר שלא התבקש על ידם סעד של ביטול ו/או שינוי של החלטה שנתנה על ידי הנתבעת בתפקידה הצבורי, הרי שאין התובענה מתאימה לידון כעתירה מנהלית.
ברע"א 88/17 רימונה גולן ואח' נ' ראש עירית ת"א ואח' (פורסם במאגרים משפטיים) (להלן: "פסק דין רימונה"), נקבע מפי כב' הש' הנדל כדלקמן: "גם כאשר מדובר בתובענה לסעד כספי, עדיין יש להוסיף ולבחון האם מדובר, הלכה למעשה, בתקיפה ישירה של ההחלטה המינהלית – שאותה יש לבצע בערכאה מינהלית – או שהתקיפה היא אכן עקיפה, ויכולה להעשות בבית המשפט האזרחי."
בהמשך פסק דין רימונה, סוקר כב' השופט הנדל את פסק הדין ברע"א 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל (פורסם במאגרים משפטיים) (להלן: "עניין גליק"), שם נדון עניינה של תביעת נזיקין לסעד כספי שהוגשה בבית משפט השלום, בגין איסור שהוטל על המבקש לעלות להר הבית.
באותה עתירה ביקשה העותרת, בעלים של סניף סופרמרקט המצוי בקרית ביאליק לתת צו כנגד העיריה לפיה חלה עליה חובה על פי דין לפנות את כל האשפה ו/או הפסולת מנכסיה, וכן עתרה לקבלת צו לפיו היא זכאית לשיפוי מלא בגין ההוצאות אותן שילמה לקבלן פינוי אשפה חצוני החל מיום 01.01.10.
מנגד, טענו התובעות, כי אין זו חובתו של האזרח לפקוח את עיניה של הרשות באשר לחובותיה על פי חוק, וכן טענו כי רק בסמוך להגשת התביעה נודע להלן על חובת הנתבעת לפינוי פסולת על פי דין, ומשנודע להן הדבר, פנו ללא דיחוי אל נתבעת.
...
אני סבורה כי אין מקומה של סוגיה זו להתברר כטענה מקדמית, שכן טענות הצדדים בעניין זה כוללות גם טענות עובדתיות אשר דינן להתברר ולהתבהר במהלך ההליך.
סוף דבר
אני מורה על מחיקת התובענה בכל הנוגע לבקשת התובעות למתן סעד הצהרתי שכן לבית משפט זה אין הסמכות העניינית לדון בעניין זה.
התובעות יגישו כתב תביעה מתוקן, בהתאם לאמור בהחלטה זו, וזאת בתוך 30 יום מתום הפגרה, היינו עד ליום 10.09.19.
מאחר שאכן היה טעם בהעלאת הטענות המקדמיות, ומאחר שאלו התקבלו בחלקן, אני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.
