המשיבים בבקשה הנוכחית (שהם המבקשים בבקשת האישור והם יכונו להלן: "המבקשים") הגישו נגד המבקשים – משרד החקלאות והמשרד לאיכות הסביבה (שכונו להלן יחד "המשיבים") תביעה ובקשה לאישורה כתביעה ייצוגית.
בבקשה (בפרק ב2 בה) טענו המבקשים נגד משרד החקלאות בין היתר כי כי הוא לא ניהל את ממשק הדייג, לא אסף נתונים על שלל הדייג, לא הקטין את צי הדייג, לא השבית את הדייג בים התיכון, לא הכריז על שטחים מוגנים, לא פיקח על איפת חוקי הדייג, לא סיפק פיתרון לעבריינות דייג, לא החיל נהלי שיווק ושמירה על איכות הסביבה, לא סייע במענקים להקמת תחנות שנוע ופקוח, לא אכף את התקנה בדבר גודל העין ברשתות המשמשות מכמורות (ספינות) ,לא השבית ציי מכמורת בקיץ, לא התקין איתורן בספינות המכמורת, לא צימצם מספר העוסקים בדייג חופי והיקפי ועוד.
באותו ענין, דן בית המשפט בחוק למניעת מפגעים, ובשאלה האם המדינה יכולה להחשב ל"גורם המפגע" בהתאם לחוק זה. בית המשפט (כב' השופט עמית) קבע כי:
"לטעמי ולשיטתי, לא ניתן בגדריו של החוק הנ"ל להגיש תובענה כנגד הרשויות, ככל שלא נטענת כנגדן הטענה כי הן גורמות, או עשויות לגרום, פיזית, למפגע סביבתי. מקום שהמדינה או רשות מקומית מנהלת, למשל, מיפעל שגורם או עלול לגרום למפגע סביבתי, ברי שאז, אך ורק אז, ניתן לצרפן לחוג בעלי הדין. אכן אז לובשות הרשויות אדרת של 'גורם מפגע' (ההדגשה היא שלי, ר.ר.)".
כאמור, המבקשים טענו לאור פס"ד איתנית הנ"ל, כי משרדי הממשלה במקרה דנן הם מי שמנהלים "מפעלים": על פי הטענה משק הדייג הוא ה"מיפעל" שמשרד החקלאות מנהל אותו, ואילו הסביבה החופית היא ה"מיפעל" שמנוהל על ידי המשרד לאיכות הסביבה.
...
העולה מכל האמור לעיל הוא כי עילת התביעה בבקשה אינה מכוונת נגד פעולות של המדינה או של אחד מהמשרדים שהן עצמן פעולות מזיקות – אלא מדובר במשרדים שסמכותם היא סמכות הסדרה ופיקוח על פעולות מזיקות של אחרים.
סיכומו של דבר – הטענות המועלות במסגרת בקשת האישור נגד המשיבים אינן טענות המייחסות להם גרימה פיזית לנזקים נושא התביעה.
לכן, אני מורה על מחיקתה של בקשת האישור.
