תביעה ייצוגית בנושא פרשנות סעיף חוק

בהחלטה מיום 17.10.17 נמחקו חלקים מתגובת המבקש לתשובת המשיבה לבקשה לאישור תובענה כייצוגית, והוצאו ראיות מספר שצורפו לה. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה, אשר נדונה כערעור, והוחלט לקבל את העירעור בחלקו, כך שהותר למבקש לצרף את הסרטונים (והקבלות והתמונות), כמו גם צלומי הפייסבוק, ובוטלה מחיקת הסעיפים הרלוואנטיים לכל אלה, בתגובתו לתשובה לבקשת האישור - לאחר שנקבע, כי אלו הן ראיות שצורפו כמענה ישיר לטענות הגנה שהועלו במסגרת התשובה לבקשת האישור (רע"א 8857/17 מיום 27.12.18).

לענייננו, סבורני, על רקע האמור, כי יש לפרש את הוראות סעיף 17ב לחוק הגנת הצרכן, המחייבות עוסק בהצגת מחיר כולל בגין טובין שהוא מוכר, כאוסרות על המשיבה, לחשב את מחירי דברי המאכל הארוזים, על פי המשקל הכולל גם את האריזות, במכפלת המחיר ליחידת משקל של דבר המאכל.

לסברת המשיבה, נפלו כאמור, פגמים בהגשת הבקשה והתובענה, ע"י המבקש, ובהיותו מיוצג ע"י ב"כ שהנה אחותו, ע"ר בקשות רבות לאישור תובענות ייצוגיות שהגישה ב"כ המבקש בנושאים צרכניים, וע"ר בקשות נוספות שהגיש המבקש עצמו, אף באותן טענות.

...

הדברים לעיל מתיישבים גם עם סעיף 20 לחוק המכר הקובע כי יש לחייב את הלקוח בהתאם למשקל נטו של דבר המאכל: "נקבע מחיר לפי משקל, יחושב לפי המשקל הנקי". נוכח האמור לעיל, סבורני, כי קמה למבקש עילת תביעה אישית, בגין הפרת הוראות חוק הגנת הצרכן וחוק המכר, עוולת רשלנות, והתעשרות שלא כדין של המערערות, על חשבונו.

תחושתה של המשיבה מובנת, ואולם, נוכח אחת מתכליות קיומו של הליך התובענה הייצוגית - שהינה תיקון עוולות צרכניות שהיקף פגיעתן בכיסו של הצרכן הבודד, קטן מכדי להניעו לעמוד על זכויותיו בהגשת תביעה, וכאשר לא עלה בידי המשיבה להוכיח לכאורה, בשלב זה, כי אילו מטענות המבקש בתביעתו בדויות, או כי פעל בתחבולה בלתי כשרה או בלתי סבירה בנסיבות העניין, או כי יש יסוד להניח, כי המבקש וב"כ, אינם מחויבים לטובת הקבוצה, סבורני, כי אין בקרבה המשפחתית, בניסיונם הקודם של המבקש וב"כ בתחום או בעובדה שננקטה יוזמה מכוונת להגשת ההליך הייצוגי ממניע כלכלי (הש' רע"א 4363/17 נקניק נהריה כשר זוגלובק בע"מ נ' שגב (24.8.17); ור' רע"א 3698/11 שלמה תחבורה (2007) בע"מ נ' ש.א.מ.ג.ר. שירותי אכיפה בע"מ (6.9.17); ע"א 8037/06 ‏ ‏ברזילי נ' פריניר (הדס 1987) בע"מ, פ''ד סז(1) 410) – לפסול אותם בענייננו.

הבקשה מתקבלת אפוא, ומאושר בזה ניהול התובענה הייצוגית, כדלקמן: חברי הקבוצה – כל הצרכנים אשר רכשו מן המשיבה דברי מאכל שנמכרו לפי מחיר ליחידת משקל, ושנארזו בעסקן, במהלך שבע השנים שקדמו להגשת התובענה.

הם חלוקים בשאלה האם יש להחיל על ענייננו את הילכת מנירב שנפסקה כשלוש שנים לאחר אישור התובענה הייצוגית נושא הדיון, או שמא יש להותיר בעינה את הגדרת הקבוצה כפי שהוגדרה בהחלטה שאישרה את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית - קרי מי ששלמו ארנונה בתקופה שתחילתה שנתיים עובר למועד הגשת בקשת האישור והמסתיימת במועד אישור התובענה כייצוגית.

בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי נוכח הוראת סעיף 21 בחוק תובענות ייצוגיות יש לפרש את הסעיף באופן שרשות לא תחויב לגבי תקופה העולה על 24 החודשים שקדמו למועד הגשת בקשת האישור.

וכך קובע בין היתר השופט דנציגר: "פרשנות הרואה בסעיף 21 לחוק כסעיף המתיר פסיקת השבה בהתייחס לתקופה העולה על שנתיים, חותרת תחת כוונת המחוקק ופוגמת באותם איזונים עדינים שבקש ליצור במסגרת החוק. אפשרות חיוב רשות בהשבה בגין תקופת השבה ארוכה מ-24 חודשים, כמו במקרה שלפנינו, עלולה בהחלט להסב נזק חמור לקופה הציבורית ולתפקודן של הרשויות – באופן העולה על התועלת שבהשבה - נזק אותו ביקש המחוקק למנוע" (שם, בפיסקה 50).

...

משנפל דבר ונקבעה הלכת מנירב, שלא שונתה עד כתיבת שורות אלה, הרי שעם קבלת התובענה, להבדיל מהחלטת האישור שהיא החלטת ביניים כאמור, יש להגדיר את הקבוצה בהתאם להלכה המחייבת של בית המשפט העליון במועד הרלבנטי, ועל כן אני מקבלת את טענת הנתבעת ומורה כי תקופת ההשבה היא 24 חודשים בלבד.

אני מורה כי הנתבעת תשלם את הסכומים האמורים בצירוף ריבית והצמדה לפי חוק רשויות מקומיות עד מועד פסק הדין.

נוכח ההסכמה אני מורה כי ההשבה תבוצע לכלל נישומי הנתבעת נכון להיום, שהיא קבוצה קרובה לקבוצה הנטענת בתובענה הייצוגית.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

ייתכן אומנם, כפי שטוענות המשיבות, שהכרעה בתובענות המאוחדות, ובכללן עניין נוימן, תהא בעלת נפקות באשר לסוגיית מועד מסירת הדרישה בעניינינו או באשר לסוגייה אחרת, אך זאת לא ניתן לדעת בעת הזאת, ואין באפשרות זו לבדה, כדי להצדיק את המשך עיכוב בירור תובענה זו. אציין, כי המשיבות לא המציאו כל מיסמך שיהיה בו כדי להעיד כי נושא תחולתו או פרשנותו של סעיף 28(ד) לחוק הביטוח עומד למבחן בעיניין נוימן.

מעבר לכך, ערה אני לטענת המשיבות ביחס לזהות רכיב הריבית (אשר אושר במסגרת אישור הבקשה הייצוגית בעיניין נוימן), אלא שגם באשר לרכיב זה יש לבצע את ההבחנה הנדרשת (או להגיע למסקנה כי זו אינה נידרשת) בין מועד "מסירת הדרישה" לבין מועד "מסירת התביעה". הבחנה זו לא ניתן לבצע בשלב מקדמי זה (בו טרם הוגשה אף תשובת המשיבות לבקשת האישור) ובתוך כך, לא ניתן גם לבחון את נפקויותיה והשלכותיה.

...

לאחר עיון בעמדותיהם של הצדדים, נחה דעתי כי בשלה העת להמשיך את הדיון בתיק זה, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן: ראשית, על פניו ובזהירות המתבקשת המאפיינת את השלב המקדמי בו מצוי הליך זה, אומר שלא ניתן לקבוע קיומה של זהות בין עילות התביעה בתיק דנן, לבין עילות התביעה בעניין נוימן.

מכל מקום, גם באם מסמך שכזה היה מוגש, לא היה בו, לכשעצמו, להביא למסקנה אחרת מזו אליה הגעתי.

מעבר לכך, ערה אני לטענת המשיבות ביחס לזהות רכיב הריבית (אשר אושר במסגרת אישור הבקשה הייצוגית בעניין נוימן), אלא שגם באשר לרכיב זה יש לבצע את ההבחנה הנדרשת (או להגיע למסקנה כי זו אינה נדרשת) בין מועד "מסירת הדרישה" לבין מועד "מסירת התביעה". הבחנה זו לא ניתן לבצע בשלב מקדמי זה (בו טרם הוגשה אף תשובת המשיבות לבקשת האישור) ובתוך כך, לא ניתן גם לבחון את נפקויותיה והשלכותיה.

התוצאה: לאור האמור, אני מורה על המשך בירור ההליך שלפניי.

לטענתן, חוות הדעת היא חוות דעת "משפטית". זאת משום שחוות הדעת מתייחסת לפרשנות סעיף 13 לחוק התקנים, התשי"ג-1953 (להלן: חוק התקנים), דנה בניתוח ממצאים עובדתיים, וכן עוסקת בשאלות כגון האם תקן ישראלי 562 חל על הערסל; האם הייתה חובה על המשיבות לבדוק את הערסל לפי תקן זה גם בהנחה שהתקן לא חל עליו; האם הפרסומים מהוים הטעה; והאם למכון התקנים מותר על פי הדין לבדוק התאמת המוצר לתקן שלא חל עליו.

הדברים אמורים ביתר שאת בשים לב להליך הייחודי של בקשה לאישור תובענה כייצוגית, שלעיתים בית המשפט נידרש במסגרתה לעמדת המאסדר שכוללת גם היתייחסות לנושאים "משפטיים" (דנ"א 4960/18 זליגמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (14.7.2021).

...

הכרעה דין הבקשה להידחות.

ראשית, יש להתייחס לחוות הדעת במבט כללי, ובחינה שכזו מוליכה למסקנה כי יש לבכר את עמדת המשיבות משום שלא ניתן לנתק בין הדברים המובאים בחוות הדעת.

לתמיכה במסקנה זו ניתן להביא את קביעת בית המשפט בענייני תכנון ובניה, שאף הם נושאים אופי טכני מקצועי.

קצרו של דבר, שאני מחליט לדחות את הבקשה.

באשר להוראת סעיף 41(ה) הנ"ל הוסיף המחוקק והסביר כי "לנוכח התמריץ המובנה לערער על החלטות המאשרות תובענות ייצוגיות ותביעות נגזרות, והחשיבות הרבה בהגברת הוודאות וקבלת החלטה סופית בהליך משפטי במהירות, הנחוצה בעולם הכלכלי, מוצע לקבוע כי לא יתאפשר ערעור על החלטות לאשר תביעה נגזרת או תביעה ייצוגית ... לפני בית המשפט העליון, אלא אם כן התקבלה החלטה על כך ... לפני הרכב מורחב של שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי" (שם, עמ' 364); והודגש עוד כי "מובן" שעל החלטה לאשר תביעה נגזרת ניתן יהיה לערער במסגרת העירעור על פסק הדין הסופי (שם).

מובן איפוא ששימוש נרחב יתר על המידה בחריג זה היעילות ממנו והלאה (ועיינו בהקשר הקרוב של החלטות המחלקה הכלכלית לאשר תביעה כייצוגית: עידו באום "מקילות בגלגלים: ערעור ברשות על החלטות ביניים בבקשה לאישור תובענה ייצוגית בנושא כלכלי" משפטים על אתר ג 45 (תשע"א)).

שלישית, כך החברה, פרשנות שגויה, שהיא אך "החלטה של המחלקה הכלכלית, שבכל הכבוד אינה מהוה כלל משפטי מחייב לענייננו". יש קושי להישמע לעמדה זו, שאף עלתה לראשונה בתגובה לתשובה, בין היתר כאשר החברה מתייחסת להחלטות של בתי המשפט הכלכליים בכלל והמחלקה הכלכלית בפרט (זולת ההחלטה מושא ההליך, וההחלטות בעיניין דן ובעניין כהן הנ"ל), ככל שהן נוגעות לעינייני בחינת פעולתן של ועדות בלתי תלויות, כאל "כללים", בהעדר הכרעות של בית המשפט העליון (ס' 21-16 לבקשת ההעברה), ומוצאת פסול בהחלטה מושא ההליך שעה ש"בית המשפט סטה מהכללים הנוהגים בפסיקה והלך בדרך המנוגדת למדיניות שנקבעה בה..

...

למסקנה זו אין לנו אלא להצטרף.

הצדדים הוסיפו כה וכה טענות המחזקות את עמדותיהם הנוגדות: בכל אלה לא מצאנו כי יש כדי לשנות מן התוצאה המתחייבת, והיא של דחיית בקשת ההעברה.

סוף דבר הבקשה להעברת הדיון החוזר לבית המשפט העליון נדחית.