וכך היא אמרה שם (בעמ' 697, בפסקה 13):
"...אכן, עשויים להיות מצבים קצוניים שבהם הטעה לגבי מרכיביו של מוצר אכילה, גם כשאין בהם נזק בריאותי, עשויה להיות בעלת חשיבות מיוחדת לצרכן מהיבטים שונים, למשל מבחינה ערכית, מבחינת השקפת עולמו, או עקב קיומה של העדפה מוגדרת למוצר בעל מרכיבים מסוימים לצורך השגת תכלית ספציפית. כך למשל, הצגת מוצר אכילה ככשר למרות שאינו כשר, או הצגת מזון אורגאני אף שאינו כזה, או הצגת מוצר כדל-שומן בעוד שלמעשה הוא רב-שומן עשויות במקרים מסויימים להוליד נזק לא ממוני שניתן לומר במידת וודאות כי הוא נגרם באורח טבעי ובמהלכם הרגיל של הדברים כתוצאה ישירה מעוולת הנתבע. בסוג מקרים אלה, מצויה בלב הצרכן העדפה ברורה ומוגדרת למזון בעל איפיון מסוים – בין העדפה שמקורה בערכי דת והשקפת-עולם, בין העדפה הנובעת מערכי טיבעוניות, ובין העדפה הבנויה על תכלית לשלוט בהקף הקלוריות הנצרכות מהמזון, וכיוצא באלה עניינים. פגיעה בהקשרים אלה בזכותו של הצרכן לבחור את המוצר הראוי בעיניו היא פגיעה ממשית בתחום העדפותיו כפרט, ונזקו הכללי מפגיעה זו אינו קשה להוכחה. קיומה של העדפה מוגדרת וברורה של הצרכן לרכוש מוצר בעל איכויות מוגדרות עשויה לתת בידו כלי לגיטימי לתבוע את ניזקו מהמשווק על הפרת חובתו שלא להטעותו לגבי תכונותיו של המוצר הנרכש. עילה מסוג זה עשויה במקרים מתאימים גם להצדיק תובענה ייצוגית, אשר את בני קבוצתה, השותפים לתובענה, ניתן להגדיר ללא קושי מיוחד..."
(ההדגשות שלי – ח"מ).
לגישתם של פרוקצ'יה וקלמנט, בעוד שתובענות ייצוגיות צרכניות המוגשות בעילה של פגיעה באוטונומיה, מהסוג השני – ראויות ככלל להתברר באשר הן נסבות על נזק משמעותי שניגרם לכאורה, ויש חשיבות חברתית ממשית להרתעתם של עוסקים מפני גרימתו, הרי שהעניין החברתי בבירורן של "תביעות הנסבות על הפגיעה הרגשית (מן הסוג הראשון), שנגרמה עקב שלילת כוח הבחירה האוטונומי, אך אין בצדן כל טענה לקיומה של פגיעה מן הסוג השני, קרי, פגיעה בגין עצם הפעולה שננקטה" – מוטל בספק (עיינו: שם, בעמ' 40; ההדגשות שלי – ח"מ).
...
במקרה דנא הוכחה העילה האישית, אך חברי הבחין אל נכון בין הנזק הממוני החל על שני המערערים, לבין הנזק הלא ממוני שאינו חל לגבי מערערת 2; וכדבריו בפסקה 47, המסקנה היא כי "במצב הרגיל לא יהיה זה מוצדק להכיר בנזק של פגיעה באוטונומיה אך בשל קיומה של הטעיה, הפרת חובת גילוי או הפרת חובה אחרת מצדו של עוסק, מבלי שנלוה אליה דבר מה נוסף"; ראו גם דויטש שם, 158.
מכל מקום, אף אם במסגרת התובענה הייצוגית השתנו יחסי הגומלין בין הלקוח לבא כוחו, סבורני כי אין לזנוח את מושכלות היסוד, לפיהן "כלל הוא שעל הלקוח לחפש את פרקליטו, אך הפרקליט אסור לו לחפש את לקוחו" (עמ"מ 2/60 עו"ד פלוני נ' יושב ראש וחברי המועצה המשפטית, פ"ד טו 311, 317, השופט ברנזון (1961)).
אני סבור כי לאור ייחודה של התובענה הייצוגית ותכליותיה, יש לאפשר את ייזום התובענה הייצוגית על ידי עורך דין גם ממניעים כספיים, ובכך ככלל אני תומך בעמדתו של חברי השופט מלצר אף שאיני מתעלם מן החשש המוצדק שמציג חברי השופט רובינשטיין, כפי שיובהר להלן.
